גראן פונדו ערד ים המלח 2017 היה מוצלח מאוד ומעל ל-800 רוכבים השתתפו בו. הגענו מותשים אך מחויכים אל נקודת הסיום המתחם בים המלח. אחרי היעדרות של כשנתיים מהאירוע הזה, חזרתי אליו וקיבלתי תזכורת מדוע הוא כל כך מוצלח!
חוץ מהיום הגדול והפתוח של הגראן היה פה גם מירוץ רב קטעים ודו יומי: ערד ים המלח, אליו הגיעו כמה רוכבים מהעולם ובו הופגנה השליטה של האקדמי בראשותו של עומר גולדשטיין (ראיון עמו בהמשך).
מאת: גיא חלמיש
צילום: גיא חלמיש, רונן טופלברג (ראנרסקאנר)
מתחם הזינוק בים המלח לובש את חג הכבישונים השנתי!
עשיתי Jans Voight
אחד הדברים המגניבים ביותר שקרו באירוע, בזכות יבואנית Trek לישראל (CTC) הוא הבאתו של יאנס וויגט. את הראיון אתו אני מקווה שקראתם (שיחה ארוכה ומעניינת). מדובר באחד מהרוכבים החשובים שהיו בתקופה האחרונה. הוא רכב עוד בתקופה שביארן ריס רכב, השתתף בלא פחות מ-17 טורים, ניצח 62 תחרויות כולל 3 סטייג׳ים בטור ואף הצליח לגנוב את שיא העולם לשעה קלה בין פסילת שיאים קודמים לאיסופם על ידי המתמחים בשענות. אבל מה שמאפיין יותר מכל את יאנס וויגט כמקצוען הוא רוח הלחימה שלו: המוכנות לקחת סיכונים ולצאת לבריחות ארוכות וקשות. הוא הרוויח זמן מסך אדיר בבריחות כאלה, וזכה באהבת הקהל.
החברה מקבוצת רוכבי הדרום STC של יהונתן רבנה (שני מימין) עם יאנסי (שני משמאל), שהצטלם וקשקש עם כולם בשמחה
בנקודת ההתרעננות שאחרי מעלה עקרבים, הוא הגיע מאחור והצטרפתי אליו ואל דרור המלווה שלו כשיצאו לדרך. הם רכבו בקצב דיבור מהיר ואני איתם כמה קילומטרים לאורך מפעל הטקסטיל. אז הגענו לפלטון קטן והורדנו וואטים. רכבתי עם הדבוקה זמן קצר והחלטתי להמשיך. אחרי הלג עם יאנסי נכנסתי לרמת מאמץ מסוימת ודווקא הורדת המאמץ עם הפלטון הפריע לי פתאום. אז קיבלתי מיאנס ויצאתי ללג של מאמץ קשה לאורך קילומטרים ארוכים, בדיוק באותו מקטע פסיכולוגי מישורי ושדוף רוחות עד לקו הסיום. נתתי שם איזה 30 קילומטרים של עבודת בדד קשה (עבורי), והזכרתי לעצמי את מקור ההשראה: Shut Up Legs!
קבוצת רובילייף GSG שלחה אף היא נציגות נכבדת. התמיכה של הקבוצות היא קריטית לאירוע, ומנגד בלטו בהעדרן כמה קבוצות גדולות ומוכרות שראוי היה שיתמכו בגראן היחיד בארץ
למה גראן פונדו ים המלח חשוב כל כך?
כי זה הגראן פונדו היחיד שיש לנו בישראל! גראן פונדו זה “רכיבה ארוכה” באיטלקית – מירוץ ארוך ופתוח לכולם של קילומטרים ארוכים. מאז שהושק ב 1970 היה ה Nove Colli דוגמה ומופת לכל Gran Fondo והוא יצר תופעה עולמית. אלה אירועים חשובים בתרבות רכיבת הכביש בכל העולם. הם מהווים את האירוע הגדול והחגיגי של רוכבי הכביש בכל אזור, ומביאים תיירות אופניים ועוברים במסלולים האיקוניים שיש לאיזור להציע. סביבם התפתחו אירועי משנה תרבותיים כמו פסטיבלי מוסיקה ואומנות, שווקי רחוב, וחגיגה כללית.
אגב, אם רוצים לדקדק בהגדרות, הרי שהחלק התחרותי בן קצת פחות מ-130 קילומטרים בגראן “שלנו” (עקב אילוצי המסלול והמשטרה) אינו נופל בדיוק להגדרות ה”גראן” הקלאסיות אלא קרוב יותר ל “Medio Fondo” – מרחק הביניים בתחרויות האלה, אבל זה מה שיש, וזה לא מעט!
זהירות – גם טריאתלטים בפלטון! רוכבי Trihard נתנו עבודה יפה לאורך כל המרחק
עבור רוב הרוכבים בישראל, גם התחרותיים יותר, המרחק הזה הוא משמעותי וארוך וגם עבורי. בסופו של היום הרגשתי מותש למדי, ולא רק בשל מקטע Voigt שעשיתי אלא בגלל שלרכוב 155 קילומטרים, בתוכם את מעלה עקרבים זה לא משהו שאני או מישהו מהקוראים עושה כל יום. הגעתי לרכב עם תחושה של “הייתי הרבה זמן בשמש”, ו-“אני חייב קולה”.
אם לא לחצתם Play למעלה: קבלו הזדמנות שנייה:
הגראן הזה חשוב, כי הוא עוגן תרבותי לרכיבת הכביש. בודד במערכה, יחיד. בענף שברירי, עם רשויות שלא עושות את החיים קלים. גם העוגן היחיד הזה מתמודד עם קשיים קיומיים. זוכרים את גראן פונדו ג’ירו ירושלים? לא שרד. זוכרים את גראן פונדו גלבוע חרמון? לא שרד. שמעתם פה בשם האירוע מותג מוכר וחזק ששימש כTitle Sponsor ושם סכום גדול וראוי שישדרג את האירוע? ספונסר שיאפשר ליזמים שלו להוזיל לנו כרוכבים את העלויות ולהם להתפרנס ולהקים עוד אירועים תרבותיים כאלה? לא… לא היה כזה… לכן חשוב שנתגייס לאירוע היחיד והמיוחד הזה. יש לנו כל כך מעט תרבות אופני כביש בישראל – כל אירוע כזה צריך לנצור, לעודד ולחבק, למרות שזה יקר כי רק אם נעשה את זה, ונגיע בהמונינו, אולי בסופו של דבר יהיה גם ספונסר שיסייע לשדרג את האירוע ולהבטיח, ביחד איתנו, את שרידתו.
מסורת ב BIKEPANEL לצלם את Nitro שמסורת זו אצלה להגיע לגראן פונדו!
מזנקים
כבר ביציאה מהרכב מגלים דבר נעים: תחילת מרץ, כמעט אמצע החורף, אבל לא צריך שרוולים ומחממי ברכיים! ים המלח הנמוך, והיום היפה שהיה לנו הפעם יצרו את היתרון העיקרי של אירוע חורפי במדבר. מרענן אחרי שרגילים לקפוא בבקרים באזור המרכז והצפון. הטמפרטורות נעימות בבקע הסורי אפריקני, וכשהרוכבים כבר חמים, הם אחרי מעלה עקרבים ומקבלים מזגן מדויק וקירור ברמת המדבר הגבוהה.
נרשמתי לאירוע הלא תחרותי ועברתי אחר כבוד בסדר ההזנקות אל סוף הטור שם הסביבה הרגועה והמחויכת. הריצה שחדרה אל חיי לאחרונה (כנסו לאח שלו: מגזין הריצה החדש RUNPANEL) אינה מותירה מקום לספק – הרגליים כבדות באופניים, ואני לא הולך להיות במוד תחרותי או מהיר בחצי שנה הקרובה. תוכניות לחוד ומעשים לחוד: די מהר אני פוגש את רז מ 20peaks ואנחנו מבלים ביחד עד מעלה עקרבים, ורוכבים חזקים מגרים אותנו ללחוץ. טריאתלט מדוגם רוכב על קצב קבוע, ואז כמו טריאתלט מרביץ וואטים של גיהנום ומנסה לברוח לנו… קשה להתאפק ולרכוב רגוע. כולם פה ופוגשים מלא חברים בדרך: קבוצות, מאמנים, חברים. חגיגה!
אפילו מאמריקה הגיעו לפה! שני החברה בוורוד על אופני BH מדוגמים: ישראלים מהסיליקון ואלי מרגישים בוגאס
מעלה עקרבים: “Nice little climb”
ככה הוא קרא לה, יאנסי: “nice little climb” ונראה לי שהוא גייס את כל הדיפלומטיה שהיתה ברשותו כדי לא לגחך… חמישה ק”מ למרות כמה מטרים בזווית חדה בהתחלה זו גבעה במונחים של מקצוענים מהדרג הגבוה באירופה, אבל עבור המוני הרוכבים זה אתגר אמיתי. גם עבור הצמיג שלי שנחתך לו והתפנצ’ר ממש בתחילת העלייה.
ללא בקבוקי גז אני מפמפם לי את המשאבה תוך כדי שהחברה עוברים ומתנשפים מולי. “צריך עזרה” שואל אותי טריאתלט עם בלון ניפוח מוצמד לו למחזיקי הבקבוק. למראה המגרה של הבלון אני לא מתאפק: “כן, אם תרצה לתת את הבלון שלך זה יהיה נחמד…” אני אומר. “לא, זה הבלון היחיד שיש לי” הוא עונה וממשיך בטיפוס. אז האמת שלתת בלון למישהו שיש לו כבר משאבה זה בהחלט סיוע מעבר לפרוטוקול צד הדרך המתחייב, אבל אם אתה לא באמת רוצה לעזור אנא אל תשחק לי אותה בכאילו. דומה שהוא הלך על 50% סיכוי למירוק מצפוני – אם יגידו לו “לא תודה זה בסדר”, הוא יצא ממש מוסרי ואדם נורא טוב. אם יגידו לו וואלה, כן – יהיה נחמד אם תעצור ותסייע אז הוא ימשיך הלאה. ככה הוא מרוויח את הסיכוי לצאת צדיק וגם לא יצטרך לממש צדיקות. מה שנקרא: the house always wins.
(צילום: רונן טופלברג)
תודה על הסנדביץ והטונה!
די עייף אני ממשיך עם החברה במעלה, לאטי בקצב רגוע, ומנסה לצלם תוך כדי שהאספלט הישן מטרטר לי את הוידאו. אל תחנת הרענון העליונה הגעתי מרוקן משהו והחלטתי לממש את התוכנית המקורית: לעצור ממש, לשתות ממש, ובעיקר לאכול סנדביץ אמיתי – מאוד לא תחרותי. יניב מ @event דרכה נרשמנו לגראן מצטרף אלי לבליסה ושנינו ללא שום רגשות אשמה. אוכלים ונהנים, ולא ממהרים.
יאנסי מגיע עם דרור ואנחנו יוצאים לדרך – ואם אתם רוצים להכנס ללופ קריאה אינסופי אתם מוזמנים לחזור שוב לתחילת הכתבה: מהנקודה הזו והלאה עשיתי יאנס וויגט…
היה גם מירוץ תחרותי – וניצח בו בצורה מרשימה עומר גולדשטיין מהאקדמי
עומר ניצח שני קטעים – את הקריטריום בבוקר בערד ואת המירוץ בעלייה ממצדה לערד אחה”צ בשישי. בסטייג’ הארוך של מעלה עקרבים הוא הגיע שני אחרי איתמר אבל שימר את חולצת המוביל. האקדמי הראו דומיננטיות משמעותית ולקחו את שלושת המקומות הראשונים במירוץ.
“בקריטריום היינו כקבוצה מאוד התקפיים: אני איתמר אורי ועידו. אני הייתי יותר הגנתי מאחר וקבענו מראש שאני אשמור את עצמי לקטע של העליות אחה”צ. זה היה התכנון המקורי: שאיתמר שהוא הספרינטר מביננו יקח את הקריטריום ואני אקח את העלייה. מה שקרה בקריטריום הוא שלא יצאה בריחה משמעותית. לפני הפיניש אופנוע שליווה אותנו נעצר בכיכר והפריע. הייתי אמור לפנות לאיתמר את ההובלה אחרי הכיכר, אבל מאחר ואני הייתי ראשון בכניסה לכיכר כדי לעשות ליד אאוט והאופנוע הפריע, כל המהירות נעצרה – ויצא שאני יצאתי ראשון מהכיכר בתנאים שבהם לאלה שמאחור היה קשה לסגור”.
ההולנדי שהתרסק שם אמר לי שהרכיבה היתה אגרסיבית יותר ממה שהוא רגיל…
“אני לא חושב שזה היה אגרסיבי – התחריתי בהרבה מירוצים וזה לא היה משהו מיוחד. היו הרבה נפילות כי ערבבו מאסטרס וצעירים ברמות טכניות מגוונות, אבל לא היו צעקות, הייתה אווירה טובה, הכל היה ספורטיבי. נפילות זה חלק מהספורט”.
על העלייה ממצדה לערד:
“זינקנו, והחלטנו לא לקחת הגנתי ולא לשמור כוחות לסוף. פתחנו חזק: אורי, איתמר ועידו ניסו לצאת לבריחות והאחרים ניסו לסגור אותם. אני הגבתי יותר למהלכים ולא יצרתי אותם. גיא ניב יצר את הפיצול הגדול – לשישיה ואז תקף שוב. בסופו של דבר שלושה קילומטרים לסיום נשארנו אני, איתמר, וגיא ניב. איתמר תקף, גיא ניב הגיב ואז אני תקפתי ממש לקראת סוף העלייה – ההתקפה הראשונה שלי במירוץ הזה. הצלחתי לצאת לסולו של 20 שניות וגיא ניב הגיע אחרי”.
על הסטייג’ הארוך של שבת
“הקטע האחרון באמת היה מאוד קשה. לא היינו הרבה: רק ארבעה בכל קבוצה, וצריך להגן על החולצה. לפני מעלה עקרבים יש מישור ארוך והרבה התקפות. כל הקבוצות לא עשו לנו חיים קלים ועבדתי מאוד קשה לפני מעלה עקרבים.
נכנסה בריחה 40 שניות לפני הפלטון ואני הייתי בפלטון. האקדמי לא היתה עם נציג בבריחה ולכן הובלנו את הסגירה. בסוף העלייה הגענו חמישה לבריחה: אני, גיא ניב, גיא לשם, גיא ססלר ואופק חסון. סגרנו על הבריחה וההולנדי מהקבוצה של ניב ברח קדימה. אף אחד לא רצה לעבוד כי אנחנו עם ה GC… אחרי שיוצאים ימינה וצפונה היו מלא התקפות וגיא לשם יצא וגישר אל ההולנדי ועבד איתו. אני כבר הייתי מאוד עייף מכל העבודה הקודמת, איתמר ואורי היו כל היום בבריחה וגם להם היה קשה.
3 ק”מ לפני הסיום הם נתנו לי לנוח מעט. בעלייה האחרונה – סגרנו את לשם וההולנדי ומייד החלו התקפות של גיא זסלר וגיא ניב. הצלחתי לסגור אותם ובסוף זה הסתכם בספרינט פיניש עם כולם. אופק חסון נפל בגלל אבן, אורי לנציני נשר אחרי העבודה הקשה שנתן עבור הגישור להולנדי ולשם. איתמר היה היחיד שנשאר אתי עד הסוף ובסוף ניצח גם את הספרינט.”
עומר בצהובה – הדבוקה המובילה בסטייג’ האחרון במעלה עקרבים
תמיד היית חזק וכשרוני, אתה מרגיש שיש איזה בשלות שאתה מגיע אליה? אתה מרגיש את השינוי? מה קורה?
“כן עברתי איזשהו שינוי השנה – החלטתי יותר לשחק יותר את חוקי המשחק. פעם הייתי נורא יוצר ונורא לעשות את מה שאני חושב ולהפוך את המשחק הזה, את האופניים, למשהו שמבטא את מה שבראש שלי. השנה אני יותר זורם עם המהלכים, אני נותן לאנשים להתבטא ולא עושה מה שמתחשק לי אלא משחק את המשחק כמו שצריך לשחק איתו. זה מוכיח את עצמו ומאפשר לי להגיע יותר טרי למהלכים הקריטיים. ניצחתי את ארבעת המירוצים האחרונים שהשתתפתי בהם (חוץ מהספרינט האחרון) – הולך לי טוב בינתיים בארץ.
היה אירוע טוב מאוד. החברה מהקבוצה עבדו מאוד טוב, בלעדיהם לא הייתי לקוח את החולצה הזו. עידו ואורי נתנו את כל מה שיש להם בשביל שנשמור על החולצה. בשנים שעברו היום האחרון החולצה העבירה ידיים ופה זה לא קרה”.
מאת: גיאחה
