לא מזמן נפוצו מספר כתבות על החלטתו של נשיא מצרים המוכתר, סיסי לעודד תחבורת אופניים במצריים ובקהיר ספציפית. הוא ביקש בעדינות מכל מי שיכול לצאת לדרכו ברגל או על אופניים ולהמנע משימוש במכוניות או בכלים ממונעים שיעשה כן.
מאחר וקהיר היא מגה-עיר קלאסית עם אוכלוסיה של כמה עשרות מליונים ומאופיינת במבוך מכוניות ישנות על הדרכים, ניתן להבין עד כמה הבקשה הזו נשמעת מוזרה אם לא מופרכת. זה מזכיר מעט את החוק שעבר לפני כמה עשורים שפוסק כי אסור לצפור בקהיר בזמן שרוב הצלילים בעיר מאופיינים בצפירות, מנועים ומואזין.
מעבר לעובדה שאני לגמרי בעד שכולם בקהיר ירכבו על אופניים, מציאותית אין ממש קרקע יציבה לבקשה שלו אבל ללא ספק יש קשר בין תחבורת אופניים ברחובות קהיר לרצונו של סיסי לתקשר לאוכלוסייה מסר שהוא מחובר למשהו אוטנטי ברחוב הקהירי. מעבר לזה סיסי מצוי היום במשא ומתן עם גופי פיננסים בינלאומיים על מנת לקבל הלוואות לשיקום המדינה, אלה דורשים ממנו להראות צורות מגוונות של ייעול פיננסי, אז הנה אחד שכזה, אם כי מעט תמוהה.
רוב שימוש האופניים ברחובות העיר נעשה על ידי שליחי הלחם, אנשים רכובים על אופניים עם כמות בלתי אפשרית של לחם על מגש על הראש שמובילים מהמאפייה לחנויות. אופני הלחם. יש פה ושם כמה משוגעים לדבר שרוכבים ברחובות העיר כדי להתנייע אבל לרוב הם זרים מערביים או כמה מהפכנים פורצי דרך.
האימג’ העיקרי של רוכב האופניים בקהיר הוא של שליח הלחם וכיום אותו שליח הוא מה שנקרא באנגלית Working Class Hero.
ממש כמו שבארץ פוליטיקאים עושים שימוש באוהלי מימונה או הסתחבקויות מלאכותיות בשוק הכרמל. סיסי חיפש כבוד רחוב ומצא אותו באופניים ויותר ספציפית בשליחי הלחם.
מי הם שליחי הלחם
החבר’ה שמדוושים להם על אופניים עם מגש לחם ענקי על הראש הם אחד האלמנטים הבולטים של העיר. כשעוברים בתוך רחובותיה של שכונות העיר אפשר לראות אותם מנווטים בין רכבים מהמאפיה לחנויות המוכרות את הלחם, בכתבה ישנה מ2010 נתתי קצת צבע ורקע לדרך שבה הם פועלים בתוך העיר. מאחר והלחם המצרי מסובסד מאד ע”י הממשלה כבר שנים ומהווה סוג של אמצעי וויסות ללחצי התושבים, תפקיד שליחי הלחם הרכובים פשוט קריטי לעיר, קצת של זה פה. קשה לאמוד את מספרם אבל יותר מחצי מאוכלוסיית העיר שמונה איפשהו בין 15-24 מיליון איש חיים על פחות מדולר ליום ולחם מסובסד הוא הבסיס הקיומי של הרבה תושבים, כולל של שליחי הלחם עצמם. לא סתם אומרים שהעיר חיה בין פרעות לחם של שנה זו לפרעות לחם בשנה אחרת, אם הממשלה מנסה לבטל או לשנות את סובסידיות הלחם אזי ההמון עונה באי שקט חברתי- או מהפיכות. למי שזוכר את התפרעויות הלחם של 77 או הכמעטים של 2008 אין סיבה להתפלא מפוליטיקת הכיכרות של שנותינו. זו הפשטה גדולה להגיד שהכל בגלל לחם וששליחי הלחם הם גורם מכריע בפוליטיקה הקהירית אבל יש לאלה ולאלה תפקיד מרכזי בסיפור.
מהפכה
שליחי הלחם כמו גם הרבה עובדים אחרים בקהיר מאד מודעים לכוחות של התארגנות ופעולות חברתיות ויש לכך הרבה סיבות. אולי החזקה מבין כולם היא ההרגשה שכולם כולל כולם תחת עול מכביד של שחיתות וממשלים אוטוריטאים, על כן התארגנות היא המוצא היחיד לפעולה אפקטיבית. במהלך 3 השנים האחרונות אנחנו עדים לתהפוכה חברתית במצרים וההדחה של מובארק, כל הבאלגן שבא אחרי זה מככב בכותרות ובצדק. מה שלא מקבל את הווליום הנכון הוא העובדה שיש במצרים וספציפית בקהיר היסטוריה ארוכה מאד של אקטיביזם מצידם של פועלים שכללו שביתות והתארגנויות המוניות בשנות השבעים שמונים, תשעים ובעשור האחרון כמובן. אלו כוללים עובדי טקסטיל בקהיר, נשים פועלות במפעלי הייטק וכן כן גם שליחי הלחם, אולי אפילו בראשם שליחי הלחם.
למעשה שליחי הלחם הפכו לסמל של מאבק אוטנטי ולא סתם בחר סיסי לעודד רכיבה על אופניים שכן רכיבת אופניים בעיר ויותר ספציפית תדמית השליחים האלו והאופניים שלהם נהיו מודל להזדהות העם במאבק. קשה לאמוד בדיוק למה השליחים הפכו כה אקטיבים במאבק אבל אני מנחש שזה קשור לזה שקל להתעצבן כשאתה רוכב ברחובות קהיר, כשמשלמים לך פחות מכלום ואתה רואה אנשים רעבים ללחם. מי שרוצה יכול לקרוא על אלה יכול אצל ג’ואל ביינין בספריו “עובדים על הנילוס” או אצל הCairo Papers של AUC וכמה אחרים ששמו מטרה להראות פעילות פוליטית של פועלים בעיר. יותר מזה, הגל החדש של צעירים מהפכניים של 5 השנים האחרונות הם במידה רבה אנשי אופניים עם הבנה עמוקה של תפקידם של שליחי אופניים ואופניים בכלל בעיר. ומכאן נהיה מעט ברור יותר למה נשיא חדש קורא לרכיבת אופניים, זה משדר הזדהות עם האדם הפשוט והמאבק שלו.
אופני לחם, הבנק הבינלאומי, דולר ליום וכלכלה חדשה
יש ריקוד ידוע שמבצע הבנק הבינלאומי והInternational Monetary Fund) IMF) עם מדינות עולם שלישי. בחמישים שנה האחרונות נהיה לגמרי צפוי (והיום מאד מגונה) שהגופים האלו בראשות ארה”ב עושות שימוש בכוחן כדי לייצר כלכלה שנקראת כיום Import Substitution Economies. בגדול זה אומר שחברות כמו נייק או American Apparel יעשו שימוש בכח עבודה זול מאד במדינות כושלות שקיבלו צו מהIMF “להפתח לשוק המערבי”, ובכך להביא לסוג של עבדות ועוני סטייל ג’מייקה. בשנת 77 התחיל הריקוד הזה במצרים שבה ביקשו הגורמים האלו להעלות את סף העוני מעל רף המינימום שהם קבעו (דולר ליום) ורק ביקשו להוריד את הסובסידיות על הלחם, כדי לייצר חברה יותר צרכנית שתרצה לקנות יותר בתוך חבילת ההטבות שתקבל מצרים בדמות הלוואות.
בדומה לכך בימים אלו אני מאמין שהIMF ביקש מסיסי להראות התפתחות כלכלית דרך עידוד אופניים בעיר למרות שעדיין אין לי לזה ציטוט ישיר. בכל מקרה, מצב דומה עם הIMF בזמנו של סאדאת הוביל לפרעות הלחם דאז ב78 תחת ההובלה של כל מי שהיה קשור ללחם ובראשם שליחי הלחם. והנה אנחנו שוב באותו מצב ואחרי המהפכות במצרים סיסי עורך משא ומתן עם אותם הגופים כדי להשיג חבילת תמיכה שתעזור לו להוציא את המדינה הזו מהבוץ הנוכחי. במקרה זה טוב עשה כשקרא לכולם לרכב על אופניים וללכת ברגל, אולי לא ישימו לב כשהוא יתניע את תהליכי הבנק הבינלאומי שוב.
לא אותו הIMF ואיך זה קשור לאופניים
חשוב רק לזכור ש2014 היא לא 77 ולמעשה גם הארגונים הנ”ל כבר לא אותם ארגונים והאמת היא שלאופניים יש לא מעט קשר לזה. אסביר: ב2008 בזמן שכל העולם התפרק תחת המשבר הפיננסי שהוזנק בגלל שוק הנדל”ן האמריקאי, ישב לו מר שטראוס קאן (הידוע לנו לשמצה), אז ראש הIMF והנהיג בתקופה שעד המשבר נסיונות להחיות מחדש את הארגון שנכון לאותה תקופה היה תחת מתקפה על נחיצותו בעולם. הסברה היתה שאין יותר צורך בגוף שינתח את צרכיהן של מדינות עולם שלישי תחת הנהגת ארה”ב מכמה סיבות, אולי הראשית שבהן היא שחברות הענק שעשו שימוש בתכניות הIMF לא ממש היו צריכות גוף חיצוני שיעשה להן את העבודה השחורה- הן גדלו מספיק וידעו את המלאכה המלוכלכת.
בכל מקרה הIMF עמד בפני אתגר קיומי. בזמן אותו משבר הצליח שטראוס קאן לחזק ואף להגדיל את הIMF תוך שימוש בהתנגדות הפופולרית דאז בניו יורק, תנועת הOccupy שכפי שהזכרתי בכתבה קודמת על פיקסים. זו מונעת לגמרי ע”י פוליקיטת אופניים. בזמנו התגוררתי בעיר אחרי מעבר לשם מקהיר וראיתי, השתתפתי ונתתי יד ככל שיכולתי עם החבר’ה שם. Occupy לא היו רק חבורת היפים עם תופים מול בנייני וול סטריט, הם היו ועודם תנועת סרוב לקפיטליזם נקודה, ובכך אופניים נהיו כלי התחבורה וכלי המהפכה שלהם אז והיום. שטראוס קאן עשה שימוש בתנועת הOccupy כדי להראות שאם לא יעשה משהו אז יקומו בכל העולם ובמדינות עולם שלישי כאלו התנגדויות עממיות וכל האינטרסים של חברות הענק יבלמו תחת גל של היפסטרים רכובי אופניים. מי שעוקב אחרי הIMF יודע שהוא הצליח בגדול והגדיל את תקציב הארגון בכמה מאות אחוזים.
המשא ומתן שמנהל סיסי כיום מול הIMF ומול הבנק העולמי במצרים הוא במידה כזו או אחרת בזכות פוליטיקת אופניים של אנשי מחאה ניו יורקים וזה לא מבוטל. למרות שלא חלמו לעולם שפעילותם דווקא תחזק את הIMF אבל כך היה. חשוב לתת דגש ולהזכיר שההבדל המהותי בין אותו משא ומתן להבראת מצרים כיום מול זה שהיה ב77 הוא שקיפות. כיום השקיפות של הIMF היא כמעט מלאה מול החלטות חשוכות ומטרידות ב77. יותר מזה אנשי מחאה כאלו ואחרים כיום נמצאים בתוך הארגון בצורה כזו או אחרת ולא מעט מהם אנשי אופניים. אלו אנשים שאיתם עבדתי ולמדתי ולא אתפלא אם עידוד הרכיבה בקהיר הגיע כהמלצה מהם, סטודנטים לשעבר למדיניות ציבורית מקהיר, ושאר אוניברסיטאות מובילות שבמקרה רוכבים על פיקסי לעבודה והביתה.
איך זה קשור אלי, אלינו
קהיר היא בלאגן, לדעתי בלאגן מקסים ומטורף ולמרות שגרתי שם שנתיים ב2006-2008 תוך כדי לימודים, אני רחוק מלהיות מומחה קהירי, אבל ההקשר הדו גלגלי שם גרם לי להעלות כמה שאלות קריטיות שכבר שנים אני וחבריי ללימודים משם עומלים על עניינם, כי הרלוונטיות של אופניים בקהיר היא מקרה שמשליך על כולנו. זה כולל את שליחי הלחם שבמידה רבה יש להם מקבילים בכל העולם כולל אצלנו. את השנתיים שם עשיתי ברכיבה משכונת אימבבה שם גרתי לאוניברסיטה שהיתה בכיכר תחריר, מעבר ל2 גשרים על הנילוס ושכונת זמאלק היוקרתית ומוהנדסין של מעמד הפועלים. הרכיבה היומית הזו פקחה את עיני ועיני חבריי לספסל הלימודים. האמת היא שלמדתי יותר מרכיבה ומשיחות ובירות עם שליחי לחם מרוב הקורסים באוניברסיטה. כיום כמה מאותם חברים לקחו עמם לקחים אלו גם לרחובות המאבק בקהיר (מצעירי המהפכה שם) אבל גם לארגונים כמו הIMF וממשלת ארה”ב, ולדעתי זה מחלחל. שליחי הלחם והמאבק שלהם מקבל כיום מגהפון מסיבי בעולם ופוליטיקת אופניים כמו המלצות סיסי לרכיבה בעיר או תכניות bikeshare בעולם הם סימפטום של עלית פוליטיקת האופניים.
