“החמוּץ והמפלוּץ” – אופני גראבל לצד הארדטייל במסלול מתיש לכיש, או: אחד על אחד עם אורי גרוס – סיפור עם 30% הגזמה. לפחות.
כתב וצילם: Nimi C.
אחרי כארבעה חודשי השבתה שלי בשל מחלת הנשיקה, צצה לה הזדמנות חגיגית לתחילת הקאמבק לרכיבות אפיק ארוכות, אם אפשר במזג אוויר נהדר ולא לבד. וכך בניתי הצעה שאי אפשר לסרב לה והגשתי אותה לקולגה שלי ב-BIKEPANEL, מר אורי גרוס הידוע בכינויו ״חמוצי״: בוא נרכב ביחד את המסלול המהמם של מתיש לכיש ונהנה עד בלי די, אתה על הז״ק התחרותי הקליל שלך, אני על אופני הסייקלוקרוס התחרותיים והקלילים שלי, ונראה אם יש זכות קיום לגראבל כדיסיפלינה לגיטימית או שמא זו עוד ״המצאה של משועממים״, כפי שהגרוס כתב בעזות מצח בדף הקבוצה אליה לא הוזמן מעולם. בדרך נכיר אחד את השני, נרכל על הענף, נתנשא במידה על כל העולם ואחותו, ונלגום בירה בסיום. החמוץ הסכים, קבענו ליום ג׳ בבוקר הלא מאוחר באמצע השבוע, נפלנו על מזג אוויר מושלם ויצאנו להרפתקה הזוגית.
מתיש לכיש הוא אירוע ה-GRAVEL הרשמי היחידי בארץ, בארגון משותף של מר גראבל הישראלי, זיו ענפי מהחנות BikeWay ושל ״עז הרים״, כלומר שלי… בשנתו הראשונה של האירוע רכבתי בו, סבלתי מתקרים, רדפתי, סבלתי, נהניתי ולגמתי בירות ממבשלת שריגים בהנאה מרובה בקו הסיום. בשנה השנייה (2015) כבר ניהלתי את המסלול מרכב החילוץ, הערצתי את הרוכבות והרוכבים שהתמודדו עם תנאי הבוץ והקור הקשים וקינאתי בהם עד בלי די על זה שהם רכבו ואני נהגתי…
הרפתקה זוגית בבחל לכיש
יצאתי לכתוב על אופניים ורכיבה, יצאה לי כתבה על בנאדם ורוכב
התופעה הפייסבוקית הנקראת אורי גרוס היא די מדליקה מבחינתי. האיש נדחף באורח קבע לקבוצות פייסבוק, עף עליהן ועל סגנון הרכיבה שהן מקדמות, מצית מדורות, חושף לאור נקודות כאובות, לעתים מקומם ולרוב מעצבן. מעין טייק אוף מודרני של הילד מ״בגדי המלך החדשים״, רק ילד ערס…
הסגנון של הגרוס ברשת ציני, חד ומושחז ומגובה בהרבה אינטליגנציה ומבט ביקורתי על העולם. Instigatior שלכאורה לא סופר ולא רואה אף אחד ממטר, לא פוליטיקלי קורקט בשקל ובעיקר אנטגוניסט נצחי ב-default שלו לכל טרנד, מגמה, כוכבות, אמירה מה ״נכון״ וכולי. אבל התענוג האמיתי לגולש חופשי שכמוני הוא התגובות והדיאלוג שמתפתח בעקבות כל להבה שהוא מצית. בשורה התחתונה הרבה יותר מעניין בדף/קבוצה, כשאורי גרוס מערבב ת׳עניינים.
כשמנהל קבוצה שכזו שפך בפני את סגור לבבו הצעתי לו להגיד תודה: “בזכות אורי גרוס והפוסט המעצבן שלו, עוד 70-80 זוגות עיניים ואני בתוכם הכירו את הקבוצה שכוחת האל שלך, ושמעו על הספורט האזוטרי שאתה מנסה לקדם. הוא נכס שיווקי ממדרגה ראשונה, טפח אותו!”. המנהל הפך נחמד אליו, כתגובה אורי נעלם מהקבוצה, אבל הבנתם את הרעיון.
את האיש עצמו, עם זאת, לא הכרתי אישית טרום הרכיבה המשותפת הזו. שנינו כותבים מעת לעת באכסניה המכובדת בה אתם קוראים את הכתבה הזו ולפני כשנתיים אפילו עמדנו ביחד בתור בדלפק הקבלה של בית ספר שדה חצבה לפני הצ׳ימיצ׳ורי. אבל זהו בערך. מלקרוא אותו, את פוסטיו ואת הגיגיו בהנאה גדולה, התקבל אצלי הרושם שהבחור חמקמק להגדרה. הוא נגד כוכבים וטרנדים, אבל לא באופן גורף. למשל הוא בעד כל אירוע פירטי, כל רכיבה ארוכה ואפית באמת, כל תופעת הרדליך, קומונת 4EPIC, צ’רניחובסקי, אבל גם עוקץ כל אחד מאלו מעת לעת. הוא נגד אימונים אבל מתאמן עם הכרמליטים הוא לא אוהב תחרויות רשמיות אבל השתתף באפיק ישראל, טריאתלונים, איירונמן. כשהוא אוהב וחבר – אז הוא אוהב וחבר. כשהוא מחומם – הוא מחומם. איש של שחור ולבן, שלא באמת נותן לעובדות לבלבל אותו כשהוא מחליט שהגיע הזמן לעוף על משהו וגם מרשה לעצמו לשנות את הכללים כשבא לו. נשמע כמו מישהו שאני עשוי לאהוב.
יוצאים לדרך ממבשלת שריגים במזג אוויר בהיר וקר, כיאה לאירופה
המפגש
נפגשנו מוקדם בבוקר חורפי שמשי ויפהפה באמצע השבוע בשריגים, החנינו קרוב למבשלת רונן והצטלמנו צילום פתיחה מסורתי. גיאחה העורך יהיה גאה בנו, כי שנינו הגענו עם אותה חולצת בייקפאנל ללא תיאום מראש… מצב הרוח, שלי לפחות, היה גבוה מאוד. זו הייתה הרכיבה העשירית בדיוק שלי, לאחר השבתה של כמה חודשים עקב מחלת הנשיקה, והראשונה שתחרוג משעתיים ומ-32 ק״מ באזור בן שמן, מאורע חגיגי שגרם לי עקצוצים קלים של חשק והנאה.
נכנסים לקצב – הכר את הגרוס
יוצאים על הכביש לכיוון הכניסה לפארק עדולם, שם מוזנק המתיש. קרררר… גרוס פותח בהילוך כבד ורוכב קצת מהר לטעמם של שרירי הקרים. אני מתחיל להתחמם וזורק לו כמה שאלות כלליות להנעת התקשורת. דעות נחרצות לא מאחרות להגיע.
אורי גרוס דעתן ונחרץ ברמות אחרות ״זה לא האופניים, זה הרוכב״ הוא נותן בקלישאה, ואז יורד לסופשבוע מפרך בסמר על הסינגלספיד ריג׳יד המעצבנים שלו. הקטע הוא שהוא דעתן בעיקר על דברים שלא התנסה בהם: אורי גרוס על בייקפאקינג (זה לא לארץ. פה בכל 10 מטרים יש תחנת דלק או קיבוץ או חבר, אז איפה חוויית הלבד, המרחבים, הניתוק?)… אורי גרוס על גראבל (זה לאייווה, קנזס ולא לדרכי הכורכר האלימות הישראליות. בכל מסלול גראבל נתון אני (ואתה) יותר מהיר על ז״ק מודרני ותחרותי)… אורי גרוס על פאטבייק (זה לאלסקה)… אורי גרוס על סייקלוקרוס…
לאחר מקטע אספלט שכוח אל ויפהפה, המסלול עובר לדרכי כורכר מצוינות, שמתפתלות בין מלא סוגים של ירוק
הדואליות של הבנאדם היא על גבול הפרעת האישיות. הוא יורד עלי ועל בן קדמי על הפטיש שלנו להתאמת צבעים ועל ההתגאות בפייסבוק בזוג גרבי רסטה חדשים, אבל טורח נחרצות להתאים את הצהוב-ניאון של הקסדה שלו לכפפות ולנעלי הסידי. הוא יורד על יבבני משקל וסופרי גרמים אבל טורח לשדרג את הז״ק קרבון של סקוט לשלדה החדשה ששוקלת קצת פחות מ-900 גרם (שזה כ-0.9% מהמשקל שלו בעת כתיבת הכתבה), שלדה רייסרית וסופר תחרותית. הוא יורד על רייסרים ועל מתאמנים, על המושג ״אימון״ אל מול ״רכיבה״ ועדיין מתאמן פעם בשבוע עם הכרמליטים.
בכל פעם שאני מנסה לעמת אותו עם אחת הסתירות המושגיות שהוא מפוצץ בהן, הוא תמיד מספק הסבר מיידי ונחרץ כרגיל. ״זה לא אימון, אני רוכב איתם סינגלים״ וכאלו, כלומר, זה על הזין שלו. כשאנחנו מדיינים על הלגיטימיות של רכיבת אופני גראבל, אני גורס שלגבי כל נישת אופניים, הרי שאם רוכבים קונים אופניים כאלו, נהנים עליהם ומתמידים ברכיבה – זו כל ההוכחה שצריך לכך שיש מקום ולגיטימציה לנישה הזו. גרוס מיד מסביר לי שזה טיעון דפוק כי האנשים המסכנים האלו קונים מה שמעצבנים כמוני טוחנים להם במוח שוב ושוב, ושאנחנו הבעיה בעצם.
עז, עיזים, אני לא מפסיק לאהוב את זה
האספלט הופך לדרך כורכר מהירה בסימן עלייה ועד כה אני משוכנע בעליונות המדיום שלי, אופני סייקלוקרוס עם צמיגי סייקלוקרוס ברוחב 32 מ״מ בלבד, על פני המדיום שלו, ז״ק קרבון תחרותי עם צמיגי 2.1 אינץ׳. בשתי ירידות הכורכר הראשונות אני רוכב בטוח, עדיין מושפע מטראומת הפאנצ׳רים במתיש הקודם בו רכבתי, שהתחילה פה ממש. גרוס מוביל ואני מצליח לשמור עליו פלוס מינוס, אך מרגיש די על הקצה שלי. אין ספק שבירידות האלו רוכב על ז״ק לא מתעסק כמעט עם בחירת קו או שפת גוף, וממש לא מסתכן בצביטת פנימית או קריעת צמיג. אך רוכב הקרוס/גראבל יצטרך להתאמץ ולקחת סיכונים כדי לשבת על רוכבי ההרים במקטעים המהירים האלו. זה מינוס שיכול להפוך את שתי הירידות הללו, ובמיוחד את האחרונה שבהן, לנקודת התקפה טקטית.
כל עוד זווית הכביש/דרך היא שטוחה או של מישור מדומה, גרוס דוחף וואטים רציניים. הוא חזק אבל בעיקר במישורים, בעליות הוא צריך להתמודד עם עודף הבשר/אלכוהול/שיט שהוא אוהב לצרוך או במילים אחרות, עם המשקל שלו.
בעליות שממאנות להסתיים, גרוס הופך לאיך לומר, מכונס בעצמו
האיש אוהב את החיים הטובים וצורך אותם מלוא החופן. הוא רוכב מלא, כותב מלא, “מחברת” מלשון socializing מלא, מקדש וצורך בשר אדום מלא, מעשן, שותה – ילד רע שכזה והוא שמנמן בקטע עקרוני. כן, כן, מה שקראתם. הוא יתאמן, ישקיע מלא כסף באופניים הכי קלים בעולם, יחרחר וייאבק בעליות – אבל לא מוכן לדבר על דיאטה, על תזונאי/ת או לשמוע סיפורים על אימונים ודיאטות ששינו לבנאדם את הרכיבה ויותר מזה – את החיים. “תקרא את הכתבה שלי בבייקפאנל על שומן”. קראתי. תקראו גם.
גם אופנוענים רוכבים גראבל
העלייה מסתיימת, והפעם מולנו מישורי הגראבל ככל הנראה הטובים ביותר בהם רכבתי בארץ. דרכי כורכר לבנות, חלקות ומהירות, באזור בא״פ לכיש. עוברים את הלש״ביה של הבסיס, חולפים על פני זוג על אופנוע ומחליפים חיוכים, רוכבים, שותקים קצת, מדברים קצת. החמוץ מתגלה, שלא במפתיע, כאינטיליגנט רצח עם ניסיון חיים של ארבעה בני אדם בני גילו. הוא זורק בניים דרופינג מושגים וציטטות מתחומי הפילוסופיה, הכלכלה, הפסיכולוגיה ואף מצליח עם הרבה רגישות להוציא אותי עם עצה לחיי הנישואין שלי (הוא בסטטוס של גרוש + שניים). הוא היה חייל קרבי איפושהו, היה מאבטח בחו״ל כמה שנים, רץ מרתונים, עשה טריאתלון ואיירונמן, השתתף תקופה ארוכה במסעות Raid ומירוצי ראלי בכל העולם, כולל ההוא, הדאקאר, כ-co driver (נווט), ועל אף התנשאותו המובנית על טריאתלטים וכבישונים אוחז באופני כביש ספשלייזד Tarmac S Works בבית.
זה לא שלג מאחור, אי שם ברמה האלפינית, זו פריחה
יאללה, חומוס
בערך בשני שליש המסלול יש קטע כביש מנהלתי לא קצר. אני על הסייקלוקרוס דקיקי הצמיגים שלי, יורד לדרופים ועובר קדימה על מנת לשבור את הרוח עבור החבר שרוכב על מדיום נחות ואיטי יותר (הא-הא-הא). הגרוס מתעצבן או משהו דומה על הקצב הנינוח שלי, עוקף אותי מיד ועובר קדימה, דוחף 350 וואט על אופני ההרים בכביש במישור ולא נשרף. טוב, לפחות עד לעצירה בחומוס הוא לא נשרף. עם גרוס יש להתנהג כמו גרוס אני מניח, ואם הוא מתעקש להוביל, אני מתעקש לתת לו. הבטן שלי שלא רגילה לדווש למשך שכזה מאותת לי בכיווצים קלים שבא לה על משהו יותר משמעותי מג׳ל, בדיוק כשבוטקה קטנה של חומוס מבצבצת בזווית העין, ואנחנו עוצרים. היי, באנו לכייף.
אנחנו נהנים מהחומוס הלא מתוכנן ושולקים אותו במהירות. לא מפסיקים להתלהב ממזג האוויר המושלם (השרוולים קופלו לכיס מזמן) ולהחזיק ממשתתפי מתיש לכיש שגמאו את המסלול במזג אוויר חורפי קיצוני.
גראבל נגד זנב קשיח
יצאנו מהחומוס די כבדים ואט אט חזרנו לקצב הרכיבה הקודם. העליות הקשות של מתיש לכיש נמצאות בחומש האחרון של המסלול, וזה מוסיף לאתגר. בעליות גרוס קצת גראמפי, קצת מכונס בעצמו. כלומר זה שהוא שמנמן מבחירה, לטענתו, לא גורם לו לטפס עם חיוך של שמנמן וטוב לו. אני משתדל לא להציק ובוחן אם עד כה השגנו תשובה לשאלה הזו, שמטרידה 2.4 נפשות בארץ: מי יותר מהיר, אופני גראבל או אופני הרים קשיחות זנב? שהרי אם נכריע את הסוגיה הזו, תוכרע גם הסוגיה הכבדה יותר: גראבל היא דיסיפלינה עם צידוק אמיתי וחיים עצמאיים או המצאה של פלצנים משועממים/משעממים שמנסים בכוח להיות מיוחדים? (ואם הגעתם עד לפה אתם יכולים להניח לבד מי אחראי לניסוח הנ״ל)
הנוף המדהים מול אמציה ובני דקלים
ככל הנראה התשובה ״המדעית״ היא Use the right tool for the right job, כלומר, במסלולים עתירי גראבל נוח וחלק ומקטעי אספלט, לאופני גראבל אמיתיים יהיה יתרון ביעילות, במהירות ולכן בתחרותיות, מול אופני זנב קשיח עם כידון הרים, צמיגי הרים והילוכי הרים. באלמנט שלהם, האופניים הללו יתנו לאופני הרים בראש. בדיוק כמו שבלופ טכני עם שבילים מסולעים ומחורצים, שמתחננים לבולמי זעזועים ולצמיגים רחבים, אופני הרים יתנו לאופני קרוס או גראבל בראש.
ובמסלול הספציפי של מתיש לכיש מי מהיר יותר תשאלו?
אישית אני מאמין שבסיטואציית נגד שעון אישית כל רוכב גראבל מיומן יהיה מהיר יותר מרוכב הרים מיומן בעל סבולת וכוח זהים. במסלול שרובו על דרכי כורכר חלקות יחסית או כבישים דוגמת מתיש-לכיש המדיום הגראבלי פשוט מהיר יותר, וזו הסיבה שבמרוצי גראבל כמו זה של רבקה ראש באיידהו או הדירטי קאנזה 200, האבא של כולם, כל חבורת החוד והמנצחים רוכבים על אופני גראבל, קרוס או כביש מוסבים ולא על אופני הרים.
קחו בחשבון שהכוונה לרוכב שיוצא לבד להקפת המסלול, ללא סיוע ועבודה משותפת עם רוכבים אחרים ושב״מיומן״ אני מתכוון לרוכב שמודע למגבלות הציוד שלו, קרי עמידות צמיגים, ומווסת את רכיבתו בהתאם.
עקשן
עם זאת, אופני זנב קשיח 29 אינץ׳ עם גלגלים קלילים וצמיגים דקיקים יכולים להיות כלי מאוד מהיר ויעיל. במסלול המתיש, חבורת חוד על אופני הרים, דוגמת רוכבי קבוצת CCC במתיש 2015, יכולה לברוח לרוכבי הגראבל באחת הירידות הקשות המשובשות. במישור הבא רוכב הגראבל שנותר מאחור ינסה להשתמש ביתרונו האירודינמי ולצמצם אליהם, אבל אם הם יעבדו יחד כדבוקה, המירוץ שלו נגמר. נקודה טקטית, כבר אמרתי… ״מארגני מתיש לכיש 2016״, כלומר זיו ואני, מנסים לפתור אחת ולתמיד את הדילמה בעזרת הפרדת זינוקים: רוכבי ההרים והגראבל יזנקו בהפרש של חצי שעה אלו מאלו, וכך נוכל לנסות להשוות את התוצאה הטובה ביותר של מעוקלי הכידון עם התוצאה הטובה ביותר של שמנמני הצמיגים.
ההיגיון של התאמת הכלי הנכון למסלול הנכון הולך לשני הצדדים וככל שהמסלול טכני ומשובש יותר, יתרון הז״ק יילך ויגדל. באירוע הגראבל-שמאבל של יואב מאור אין לי ספק בכלל שהייתי מהיר יותר ותפוס-שרירים הרבה פחות לו הייתי רוכב על ה-Niner זנב קשיח 9.5 ק”ג שלי, וככל הנראה גם במסלול מבצע יואב 2015, מסלול עם 40% סינגלים, הייתי מהיר יותר ומפונצ׳ר פחות על הז״ק שלי.
וכמו מלמעלה, בירידה הלפני אחרונה של המסלול, ממש לפני עליית האספלט התלולה של דרך בראשית, אני מוצא עצמי מפונצ׳ר ורוכב על החישוק, וזאת על אף שרכבתי כל היום עם לחץ אוויר גבוה ומשקשק עצמות במיוחד- העיקר לא להיתפס מול החמוץ עם המכנסיים למטה… בעוד אנו מנסים למצוא את החור בצמיג לתקיעת תולעת וחזרה מהירה לטיפוס שלפנינו, מתברר גודל הזוועה: האופניים חזרו מטיפול הסרת חלודה אחרי חודשי השבתה ארוכים, אך הגלגל הקדמי ששונמך לפנימית ברכיבה האחרונה עליהם, לא הוסב לטיובלס כמו שביקשתי. קרוב לוודאי שאם הייתי רוכב עם טיובלס לא הייתי עם פנצ׳ר עכשיו והכבוד שלי היה עדיין בחיים. מעוצבן פעמיים אני מתקין פנימית חלופית ואורז את המפוצצת והרטובה לתיק האוכף.
אה, אי אפשר להתעלם מכך מטענת המקטרגים הנכונה לחלוטין שכשאנחנו בוחרים לרכוב דווקא במסלול מתיש, טכני ומחורץ על אופני גראבל קשיחים, חסרי בולמי זעזועים וצרי צמיגים, אנו רק מראים לעצמנו ולעולם כמה אנו או כה מיוחדים, ומהירים, וטכניים ושייטת-מטכ”ל, אפרופו גרוס והסס”ר המעצבן שלו בסמר.
דרך בראשית, בואכה פארק בריטניה. כל תמונה פוסטר
מה גיליתי על האיש שמאחורי האישיות האינטרנטית?
לכאורה יש אגו ואלטר אגו, איש ודמות, אורי גרוס וחמוצי. אני אישית לא יודע עד עכשיו מה ההבדל בין שני אלו ואם יש גבול ואיפה הוא עובר אם הוא קיים. גרוס החמוץ הוא רוכב אמיתי, קודם כל ולפני הכל. הוא גבר במובן הג׳ון ווייני של המילה, אולד סקול, של פעם, עם אוסף מגפי בוקרים, טוני מורה וכאלו, אוסף סינגל מאלטים משובח, תאוות בשרים וידע בשרים. לצד כל הניאנדרטליות הזו הגרוס הוא גם מאוד מודרני. הוא מבין מדיה חברתית ומה מניע אותה לעומק, תומך נלהב בשוויון מגדרי, ימני ששונא בבונים, פילוסוף קיומי ועוד.
אנחנו מגיעים מותשים למדי למבשלת שריגים שעכשיו כבר פתוחה. מתלבשים בביגוד חלם, אורזים האופניים על הרכב ומתיישבים ללגום ולאכול. אין מה להגיד יותר מדי, לא הפסקנו לדבר רוב היום, לפחות אני.
בסיום הדחתי אותו לבירה take away. הכוונה היא שאחרי שאתה כבר נפרד מהחברים, אתה נכנס לרכב עם עוד חצי ליטר ״בירה מכוערת״ IPA של רונן בכוס חד פעמית, שיושבת בול בתוך העיגול הזה שמיועד לכוסות קפה. רגע, מותר לי לכתוב את זה??? גרוס היה כותב…
כמה ירוק, כמה האספלט בא פה טוב
אני נוהג הביתה בעצלתיים ולא בטוח שמר גרוס השתכנע שיש מקום לתת-דיסיפלינה הזו. אני לעומתו ממש משוכנע ויודע שזו האמת (עוד אחת למעשה) ולכן עוד מעט יגיעו אלי אופני קרוס/גראבל חדשים. ההרגשה שלי בטנדר, לבד עם המוזיקה וה-take away היא די מעולה. הגוף מפורק מרכיבה ארוכה כמוה לא רכבתי קרוב לחצי שנה. מלא תמונות וחוויות רצות בראש. יזמתי מפגש ורכיבה והכרתי מקרוב אדם מיוחד, שונה מהשטאנץ, מדליק, מצחיק, מאתגר ומלמד. ואולי חבר חדש. קשה לדעת. הוא יכול להתהפך עלי ברגע.
סיום הולם לרכיבת-על עם בירת ה-IPA הטובה בארץ במבשלת שריגים. צילום: א. גרוס
סוף דבר (לעת עתה) – אחרי חצי שנה
עברו להם קצת יותר משישה חודשים. אני כבר לא תל אביבי וכיום אני סוג של שכן של הגרוס. הוא מצידו, בלי טיפת בושה או אלוהים, נכנס לסדנא של ארי רוזנצווייג בבינימינה, והזמין לעצמו אופני גראבל מדוגמים בבניית קאסטום אישית של רב האמן, עם מערכות Duraace, מכלולי כריס קינג ו-Enve ושאר תופינים. הוא גם סוגר שנה עוד מעט על דיאטת רצח קטוגנית (שזה לא פליאו, אל תטעו), לא נוגע בפחמימות, לא שותה יותר בירות או וויסקי, רק יין והוריד יותר מ-14 ק״ג. אנחנו רוכבים גראבל או קרוס ביחד מדי פעם, מתנשאים על הטרנד הזה, יורדים על ההוא, רבים על הזה, נהנים אתם יודעים. הוא עדיין חמוץ ואני עדיין מפלוץ. יש דברים שלא משתנים.
חמוצי 2.0 על אופני הגראבל המדוגמים להפליא שלו
