חווית הלה רוטה עליה כתבתי כאן בחודש ינואר החזירה בי נשכחות, כמה אהבתי לרכוב על אופני ההרים שלי, את טיולי האפיק במדבר, את הכתמים הכחולים (טוב נו לזה לא התגעגעתי, אבל זה חלק מהחבילה). אז החלטתי לעשות מעשה, לנסות לשלב בלו״ז הצפוף של הטריאתלונים, רכיבות הכביש והריצה גם רכיבת הרים, ונרשמתי למוהיקן 100.
המוהיקן 100 הוא מרתון אופני הרים חד יומי שמתקיים במרחק נהיגה ״סביר״ של 5.5 שעות משיקגו, מקום מגורי. כיוון שלא רכבתי הרים מאז נובמבר ברגע של שפיות לא טיפוסי (שעליו בירכתי במייל ה30 כפי שתראו בהמשך) החלטתי להירשם ״רק״ למקצה ה-100 ק״מ.
אז מה זה מוהיקן 100
המוהיקן 100 הוא מירוץ אולטה מרתון באופני הרים חד יומי. זהו המירוץ מספר 3 בסבב האולטרה אינדורס אופני הרים האמריקאי (או בקיצור NUE). המוהיקן 100 הינו המירוץ הגדול ביותר בסדרה מבחינת משתתפים, ובשנים האחרונות כלל יותר מ-600 איש. 2015 זו היא השנה ה-13 של המירוץ. הוא מתחיל בעיירה Loudonville, אמצע שום מקום, אוהיו. במרכז המדינה באיזור המתאפיין בגבעות מתגלגלות, שטחי חקלאות, חוות וריכוז גדול של כת האמיש. המירוץ מציע שני מרחקים 100 ק״מ ו-100 מייל (160 ק״מ) במסלול מעגלי של הקפה אחת.
פרסי המנצחים בעיצוב היאה לשם המירוץ
סדרת ה-NUE
לפני שנכנס למרוץ עצמו, כמה מילים על סדרת האולטרה אינדורס. המשוואה כאן די פשוטה. NUE = מירוץ אופניים ארוך על דירט. הסדרה נוצרה במטרה לקדם את מרחק האולטרה אינדורס (כלומר 100 ק”מ או מייל) לבמה הלאומית בארה״ב. הסדרה שהוקמה רישמית בשנה 2006 מונה כיום 14 מירוצים, ב-13 מדינות בארה״ב ואחד בקוסטה ריקה. המיוחד הוא כי הסידרה פתוחה לכל סוגי הרוכבים, רוכבי עילית וחובבים כאחד וכולם מתחרים אחד בשני ב-4 קטגוריות – גברים פתוח, נשים פתוח, סינגל ספיד ומסטרס 50+. במטרה לעודד משתתפים לא נדרש רישיון מתחרה או כל חברות שהיא בארגון אופניים זה או אחר. בעצם כל מי שיודע לרכוב על אופניים (או שחושב שהוא יודע) מוזמן להצטרף לחגיגה. מובילי הסידרה השנה יזכו ב”טיול” ללה רוטה בקוסטה ריקה שיתקיים בחודש נובמבר.
יום המירוץ
7 בבוקר, יום שבת, כ-700 רוכבים מעירים מתרדמתה את העיירה לאודנוויל. קו הזינוק ממוקם ברחוב הראשי של העיירה, שפונה ממכוניות חונות לכבוד האירוע. המירוץ מושך משתתפים לא רק מהסביבה אלא מכל רחבי ארה”ב. על קו הזינוק מתייצבים מובילי הסדרה בכל הקטגויות ובינהם גם טינקר חוארז האגדי, וברור לכולם שהתחרות היום תהייה קשה.
טינקר חוארז ושאר המובילים על קו הזינוק
הרוכבים נעמדים בסדר מופתי וממתינים בהתלהבות לסיום ההימנון וצפירת הפתיחה. שני המרחקים מתחילים יחד וכל רוכב מציב את עצמו על קו הזינוק בהתאם לאסטרטגית המירוץ שלו. כיוון שעבורי זה לא באמת מירוץ אלא יותר קטע של אי שפיות רגעית והצצה לעולם האולטרה אינדורס אני מציבה את עצמי איפהשהו בסוף (מגמה שתימשך לאורך היום).
עם צפירת הפתיחה עדר של קרבון, אלומניום ופלדה שואט קדימה במהירות וחריקות הבלמים מפלחות את הדממה. הקצב מהיר כי פרס של $200 יוענק לרוכב הראשון שיחצה את קו גבול העיירה. עבור חלק מן הרוכבים זו מטרה בפני עצמה, אבל הרוב מעדיפים לשמור את האנרגיות להמשך, כי 100 מייל או אפילו ק”מ במסלול הזה זה לא צחוק ויום ארוך עוד לפנינו. הזוכה המאושר ב-$200 בחור מקומי הרכוב על אופני 29+.
עדר של רוכבים קורע את הדממה
המסלול מתחיל בכ-6 ק”מ של כביש על פני גבעות מתגלגלות, העליות קצרות אך תלולות. הפלטון הענק מתפרק לקבוצות קטנות יותר כבר בק”מ הראשון עם העלייה הראשונה ביציאה מהעיר. זהו קטע מהיר ואסטרטגי וכאן נוצרת ההפרדה הראשנית בין אלו שבאו להתחרות על הפודיום לאלו שכבר בקטע זה בחרו לרדת מהאופניים וללכת (היום של אלו ללא ספק יהיה ארוך יותר משלי). המתחרים הרציניים משתמשים בקטע למקם את עצמם קדימה על מנת לתפוס עמדה טובה לפני הכניסה לסינגל. בקרב המובילים הקצב מהיר מאוד ורוכבי ה-100 ק”מ מכתיבים את המהירות הגבוהה. אציין שבעבר היו ביקורות על ההתחלה המשולבת, אבל המארגנים טוענים שזה חלק אינטגרלי מהאירוע וכמובן מוסיף לתחרותיות.
תוואי השטח עושה את שלו להפרדת הרוכבים וכך נוצרת קבוצת מובילים של כ-15 איש בינהם המועמדים לניצחון. שאר המשתתפים מפוזרים בקבוצות קטנות כאשר הכביש הופך לעפר וכק”מ אחרי פניה שמאלה (אני חושבת) והינה אנחנו בסינגל.
קטע הסינגל הראשון ארוך, כ-42 ק”מ ועובר כולו בפארק מוהיקן. כאן מתחילה ההרפתקאה האמיתית. וכמובן – אי אפשר בלי הייק א בייק…
הסינגל עובר ביער עבות, עצים גבוהים וסבוכים, שרכים ושאר צמחיה, 50 גוונים של ירוק מכל עבר. הסינגל עצמו טכני ביותר, מתפתל בין העצים, עולה ויורד, עם גינות סלעים ושורשים, מעברי מים, גשרי עץ, בולי עץ וכמובן הייק-א-בייק. הרכיבה זורמת ברובה למרות המכשולים ומזכירה לי קצת את הרכיבות באיזור ניו יורק. המפתיע הוא שבתוך היער אותן גבעות מתגלגלות המאפינות את האיזור, הופכות לטיפוסים ארוכים ותלולים.
הינה וידאו שמתאר את המסלול:
בגלל הגשמים האחרונים הקרקע משתנה ממהודקת לבוצית וחלקלקה. בנוסף, העצים והצמחיה הסבוכים לוכדים בתוכם את מי הגשמים ובחום של 30 מעלות לוכדים גם את הלחות. החום והבוץ הופכים את קטע הסינגל המאתגר גם ככה ליותר מאתגר. לפחות לא יורד גשם, אני חושבת לעצמי.
טינקר חוארז מנווט בבוץ באלגנטיות מדהימה
לאור החום והלחות וכמובן אורך המסלול חשוב ביותר לשמור על תזונה נכונה. לאורך המסלול פזורות 5 תחנות האכלה. הן כוללות את כל מה שצריך לתידלוק מהיר. בנוסף קיימת האפשרות לאותם הרוכבים שרוצים להשתמש במוצרים ספציפיים לשלוח מראש לתחנת האכלה מסויימת שקית הכוללת את מה שרציתם. המתנדבים עושים הכל כדי לעזור לנו, הרוכבים, להצטייד במהירות ולשלוח אותנו לדרכנו ללא ביזבוז זמן מיותר. מועדון הצייד המקומי מארח את תחנת האכלה השניה, ואת פנינו מקבלות בנוסף לשפע אוכל ושתיה גם שורת פוחלצים תלויים על הקיר, ואולי מפחידים יותר הם הווים עלייהם תולים הציידים את הצייד היומי (מזל שהיום אותם ווים היו ריקים). רק באוהיו!! כמובן בכל תחנה כזאת עמדת מכונאי שבכל פעם שעצרתי בתחנה היה עסוק בתיקון לפחות שני זוגות אופניים שונים.
לרוכבים ניתנת האפשרות לשלוח ציוד ואוכל שימתין להם בתחנות ההאכלה
ככל שעובר הזמן קטע הסינגל נראה לי אין סופי, ומה שהתחיל ככיף ברכיבה מהירה וחזקה, הפך לאיטי וכואב. אישית לא הייתי מוכנה למסלול כזה קשה. אחרי היציאה מהפארק המסלול הופך לשילוב של דבל המיועד לסוסים, דרכי ג’יפים, דרכי עפר סלחניות יותר ואספלט. המיוחד הוא שחלק זה של המסלול עובר בחלקו על קרקע בבעלות פרטית שבעצם זה היום היחיד בשנה שניתן לרכוב עליה. למרות שתוואי המסלול הפך קל יותר מבחינה טכנית המסלול ממשיך להעניק לנו אתגרים. המסלול צרוף בעליות תלולות ואטיות וירידות מהירות, תודות לגבעות הרבות באיזור. הנופים הם של חוות ושטחי חקלאות. העגלה של בני כת האמיש עם הסוס שעוברת מעברו השני של הכביש גורמות לי לשכוח לרגע שאני במירוץ ולדמיין שאני בסצנה מהסרט העד (איפו קלי מגילס שצריך אותה).
העייפות המצטברת מקטע הסינגל הארוך נותנת את אותותיה. תחנת ההאכלה השלישית היא מקום הפיצול בין מסלול ה-100 מייל לק”מ. אני מביטה בשלט ומברכת על ההחלטה להירשם למסלול ״הקצר״. למען האמת בשלב זה אני די תשושה, ובשמחה הייתי נכנסת לאיזה רכב או עגלה עם סוס, שיקח אותי לקו הסיום. טוב שרון, די להתבכיין, פחות מחצי להמשך. אני עולה על אופני וממשיכה הלאה.
זוכת הנשים בחלקו השני של המסלול (עליות גראבל תלולות)
בקרב המובילים המאבק הצמוד ממשיך, תנאי השטח הקשים, החום והלחות בסינגל גרמו לקבוצת המובילים לקטון ל-8 עד התחת ההאכלה השניה, ול-5 עד לשלישית. 5 המובילים עובדים ביחד על דרכי העפר ומתקדמים במהירות לעבר התחנה הרביעית תוך פתיחת פער ניכר על השאר. בשלב זה טינקר נעלם מן האופק מסיבה לא ידועה (כנראה תקלה טכנית בשילוב עם החום), והקבוצה כעת מונה רק 4 רוכבים.
ההגעה לתחנת ההאכלה החמישית מסמנת את הסוף הקרב. עוד קטע אחד של סינגל שאורכו בערך 10 ק”מ ואחריו כ-2 ק”מ מהירים. כיוון שאנחנו בחזרה בפארק המוהיקן, הסינגל טכני, מתחיל בעליה ארוכה וטכנית. העייפות גורמת לי לרדת מן האופניים לא אחת בין אם באופן רצוני או בנפילות מעצבנות, אבל עם סיום העליה הסינגל חוזר להיות מישורי כיפי ומהיר. סיום נאה למירוץ אפי זה.
מוביל הגברים 100 מייל על אחד מגשרי העץ
עם קו הסיום בקרע אני נושמת לרווחה. ילד מקומי דוחף לי ליד כוס בירה עם הלוגו של האירוע מלאה במים קרים (עם כמובן האופציה למלא אותה בבירה מקומית דקות ספורות אח״כ). מסיימי ה-100 מייל מקבלים גראולר על המאמץ שלהם, שגם אותו הם יוכלו למלא בבירה.
מסיימי ה-100 מייל מקבלים גראולר וה-100ק”מ כוס בירה
מסלול ה-100 מייל מסתכם עם מעל 3,000 מטר טיפוס מצטבר וה-100 ק”מ עם כ-2500 מטר. עוד יום מאתגר הגיעה לסיומו. יום שהחזיר לי פלאשבקים ללה רוטה יותר מפעם אחת. זה הזמן לחלוקת הפרסים וכמובן למסיבה של קו הסיום.
פודיום זוכי 100 המייל
כי זה לא מירוץ אופני הרים בארה”ב ללא משאית בירה מקומית. מעבר לבירה שמחכה לנו, מתחם הסיום ערוך למסיבה גדולה. יש מקלחות חמות ועמדות שטיפה לאופניים, הכל כדי להאריך את ההנאה אחרי המירוץ.
בעוד אנו החוגגים נהנים מהמוזיקה, הבירה והאוכל (BBQ כמובן) טיפטוף קל מתחיל. זה הזמן להעמיס את האופניים על האוטו. למזלנו, היגענו חזרה למלון כשהגשם האמיתי התחיל, אבל אחרוני ה-100 מייל לא היו כאלו ברי מזל, ונאלצו להתמודד עם גשם זלעפות ו- 10 ק”מ של סינגל בוצי מאוד וחלקלק.
כמובן שזה לא רכיבת הרים ללא בירה מקומית ובשפע
לסיכום
מוהיקן 100 עבר בשלום, עם כמה כתמים כחולים חדשים אבל לא מעבר לזה. תשושה אך מרוצה הגעתי למלון, חושבת לעצמי, אז ככה זה מרגיש להיות המוהיקנית (הכמעט) אחרונה. זו היתה רכיבה מאתגרת וקשה, קשה הרבה יותר ממה שציפיתי, ואיטית הרבה יותר ממה ממה שחשבתי שתהייה (אבל לא רעה לרכיבת הרים שניה השנה). הרייסרית שבי מחליטה: אני חזרת בשנה הבאה אבל הפעם עם אימונים מתאימים ובמטרה לא רק לשרוד אלא לייצג בכבוד.
לגבי האירוע עצמו והמיקום, הופתעתי לטובה. ככה בתוך הפסטורליה זאת שלפעמים נראית כמו סצנה מסרט, שוכן לו פארק עם מסלולי אופני הרים משובחים ביותר ועיירה מכניסת אורחים. אומנם אופציות הלינה די מוגבלות, אבל מגוונות, ואלו שפאסט פוד זה לא כוס התה שלהם אופציות האוכל גם הן די מוגבלות, אבל בהחלט שווה ביקור!! אז אם אתם בחוף המזרחי בשנה הבאה בתחילת חודש יוני, או ליתר דיוק ה-4 ביוני ורוצים להשתתף ברכיבה מאתגרת אבל מאורגנת באופן מופתי, זה המירוץ בשבילכם.
תמונות: בוטץ פיליפס (Butch Phillips), מישל הנדרן ושרון שחר
מאת: שרון שחר
