רוב הקוראים שלנו הם רוכבים מנוסים, מחויבים, רציניים… הם “מומחי האופניים” שהחברים במשרד פונים אליהם כדי לשאול איזה אופניים כדאי להם לקנות בתקציב של 550 שקלים, ולהם זורק השכן את השאלה-אמירה “נו אז לאנס באמת לקח סמים?”… הכתבה הזו היא בשביל כל אלה שאינם נכנסים לקטגוריה הזו. שלא ישנים עם לייקרה בלילה ולא חולמים על שדרוג לדורה אייס האלקטרוני. שלחו לחבריכם התוהים – מה הקטע הזה של הטור דה פראנס בכלל?
למה זה ארוע הספורט הכי מדליק בעולם?
- האצטדיונים הכי יפים בעולם ובחינם – מרוצי אופניים נערכים באצטדיונים הכי יפים בעולם והמסלולים פתוחים לכל. כל מה שצריך זה קאראוון או רכב, חברים, אוהל, בירה ואופניים ואתה משלב צפיה ברוכבי העל עם בילוי של משפחה או חברים בחייק הטבע ותחת כיפת השמיים. עשרות דרכים צדדיות ויפות משמשות במשך כל עונת המרוצים כמסלולי מרוצים. מונט וונטו מארח 500,000 צופים שמגיעים לאצטדיון ימים לפני התחרות, אוכלים, שותים ורוכבים באזור, ומחכים ליום המרוץ. קחו אופניים וצאו לשחק בסאן סירו (אלפ דואז) או בקאמפ נואו (קול דה מדלן) של עולם האופניים רק בכדי לחוות איך מרגיש המסלול בו המקצוענים מטפסים עליות בהן כמעט נפלת מהאופניים עקב השיפוע התלול, במהירות בלתי נתפסת.
- בזכות הרוכבים – יש משהו באופי של אנשים שעוסקים בספורט הסיזיפי הזה שהופך אותם, אין מילה אחרת לתאר את זה… לנחמדים (טוב, ארמסטרונג היה יוצא דופן גם בזה…). למעט כוכבי העל של הענף, שאר ה 98% מהרוכבים מרוויחים בעונה מה שכוכבים בענפי ספורט אחרים מרויחים ביום (50K-150K יורו בשנה). טניסאים טסים במחלקה ראשונה, רוכבי אופניים בצ׳רטרים הזולים ביותר. אין גינוני מלכות כשאתה מפרק את גופך לגורמים מדי יום משך חודש. אין שום דבר זוהר בספורט הזה מלבד כאבים, נסיון להתאושש, תזונה ועוד כאבים.
- הנגישות לכוכבים – מרוצי אופניים קורים ברחוב. בדיוק כמו רכיבת שבת עם המשפחה. מגיעים לנקודת הכינוס, עולים על האופניים ויוצאים. אין חדרי הלבשה ולכן הנגישות לכוכבי הטור היא משהו שאין בשום ספורט אחר. האוהדים יכולים לדבר ולהצטלם עם רוכבי הקבוצות, תנסו לעשות את זה עם מסי או רונלדו לפני משחק…
- הציוד המעניין – לכל קבוצה עשרות זוגות אופניים ומאות חלקי חילוף, מספר רכבים, אוטובוס לציוד ואוטובוס לרוכבים. מכונאים, טבחים, רופאים,מעסים ומנהלים ספורטיביים. כל הקרקס הזה, שני בגודלו רק לפורמולה 1, מתנייד מדי יום לנקודת הזינוק והסיום של הקטע. כך למשך 21 השלבים.
- הקהל המעורב- אין עוד ספורט בו הקהל מעורב כל כך במירוץ. כלבם של בני באסקרוויל, אם לא יקשר כראוי יכול להפיל את המועמד לנצחון. הקהל נמצא סנטימטרים ספורים מהרוכבים. מול הראשונים, רוכבי הדרוג הכללי, הוא שומר מרחק ונמנע להתערב אך לרוכבים המפורקים בעליות, אלו שסיימו את תפקידם ומנסים להגיע לקו הסיום תחת מגבלת הזמנים, גם אם ניצחו את הספרינט יום קודם, הוא נותן יד ומעודד כשצריך… הנה מארק קאבנדיש, אלוף עולם מנהל רומן עם הקהל באחת מעליות איטליה (וביום שלמחרת או ביום שלפני הוא מנצח את הקטע!)…
טיפ אחד לצופי הטלוויזיה
היי, השנה לא רק יורוספורט אלא גם ערוץ הספורט משדר אופניים. לאזכר את אליפות ישראל? חלילה. אבל את הטור? למה לא…
אם צריך לתת טיפ אחד למי שצופה בשידורי הטור דה פראנס בטלוויזיה, ורוצה להבין את המאבק הספורטיבי המסתתר מאחורי 200 רוכבי האופניים שעל המסך, אז הטיפ הוא – תשאלו את עצמכם למה מי שנמצא בקדמת הדבוקה, נמצא שם. זה הכל. אם תבינו את התשובה אתם מבינים מרוצי אופניים. הרכיבה מלפנים, דורשת כ עשרות אחוזים יותר אנרגיה מרכיבה בתוך הדבוקה. לכן אף אחד לא רוכב מקדימה מיוזמתו. צריך סיבה. השאלה למה קבוצה או רוכב נמצא מקדימה תאפשר לכם להבין את הספורט – בדרך כלל התשובה תהיה אחת מהבאות:
- רוכבים מלפנים על מנת לשמור על חולצת המוביל – כדי שהרוכבים בבריחה לא יברחו בפער שיגרום למוביל בדרוג הכללי לאבד את ההובלה
- רוכבים מלפנים על מנת להבטיח שהקטע יסתיים במאוץ המוני לקו הסיום כי לקבוצה שנמצאת מלפנים יש ספרינטר מצטיין וסיכוי גבוה לנצח את הקטע
- רוכבים מלפנים על מנת לשמור על הקפטן של הקבוצה מנפילות ובעיות
- רוכבים מלפנים ומהר בעליות, על מנת לנטרל התקפות ושינויי קצב ולגרום לכמה שיותר רוכבים לנשור מהדבוקה
למה לא לרכוב מקדימה: בדרך כלל זה יהיה משום שלקבוצה המעורבת יש רוכב בבריחה, קבוצת הרוכבים הקטנה שמובילה לפני הפלוטון (הדבוקה המרכזית). הפוליטיקה הזו, מי ׳יעבוד׳ ומי לא ׳יעבוד׳ (יהיה מלפנים או לא) היא המרכיב המרתק ביותר במרוצי אופניים.
בראדלי וויגינס – מנצח הטור בשנה שעברה. השנה ייעדר. צילום: Scott Mitchell TeamSky.com
טור 2103 – המספרים
- 500,000 איש צפויים להיות על מונט וונטו, כמות דומה או יותר על אלפ דואז
- 22 קבוצות
- 21 שלבים
- 10 ערים שהטור מבקר בהם לראשונה
- 9 רוכבים בקבוצה
- 7 שלבים מישוריים
- 6 שלבים הרריים
- 5 שלבים גבעיים
- 4 שלבים שמסתיימים בפיסגה
- 2 נג”ש אישי
- 2 ימי מנוחה
- 1 נג”ש קבוצתי
סוגי השלבים בטור והקשר לתוואי השטח
יש שלושה סוגי מרוצים השנה:
- מרוץ נגד השעון – כל רוכב מזנק לבדו והרוכב שגומע את המרחק בזמן הקצר ביותר מנצח
- מרוץ קבוצתי נגד השעון – קבוצת רוכבים מזנקת יחד והזמן של הרוכב החמישי שחוצה את הקו הוא הזמן של הקבוצה. הקבוצה המהירה ביותר מנצחת
- מרוץ כביש – כולם מזנקים יחד ושה שמגיע ראשון לקו הסיום מנצח
בנוסף לקטגוריות, מרוצי אופניים מושפעים מאד מתוואי השטח שבא לידי ביטוי בפרופיל הקטע. אין דין רכיבה במישור כרכיבה בהרים הגבוהים.
נגד השעון
כאן אין איפה להתחבא: אין דבוקה ואין קבוצה שמסתירה אותך מהרוח. לרכב מהר לאורך עשרות קילומטרים זה קשה וכואב, ומי שיודע לכאוב הכי הרבה, להמשיך גם כשהרגליים שורפות והגרון יבש – ינצח. כמו בעליות, כאן נפתחים הפערים הגדולים בזמנים, כשהמטפסים הקלים מאבדים זמן רב בקטעי נגד השעון, ולעומתם המטפסים שיודעים לרכוב נגד השעון הם אלו שיכולים לנצח את הטור. הנה פביאן קנצ’לארה השוויצרי, אומן הרכיבה נגד השעון, שורף את האספלט ומגלח את הקירות והפניות כמו שרק הוא יודע:
נגד השעון הקבוצתי
אולי רכיבת האופניים האסתטית ביותר. כמו במרוץ האישי נגד השעון, כך גם המרוץ הקבוצתי. רק שכאן הטכניקה הקבוצתית, התאום בין הרוכבים והיכולת של הקבוצה לתזמן את העומס בין הרוכבים ולייצר מהירות לאורך זמן, היא המכריעה את התחרות.
מרוץ כביש בשלבים מישוריים
במישורים, המשמעות של הדבוקה מקסימלית. היכולת לייצר בריחה של מספר רוכבים אל מול הדבוקה במסלול מישורי אינה קיימת. אי אפשר לברוח, צריך דבוקה שאין לה עניין לרדוף אחרי הבריחה. לכן, בימים בהם התוואי מישורי, מגיעים כמעט כל הרוכבים יחדיו לסיום ומנצח הקטע מוכרע בספרינט המוני לקו הסיום. הקבוצות שלהן ספרינטרים מצטיינים, מייצרות רכבות של רוכבים המוליכות את כוכבי הספרינט עד 200 מטרים לסיום. משם כל ספרינטר ינסה לחצות ראשון את הקו. עקב הצפיפות, המאבק על מיקום והמהירויות העצומות – 60-70 קמ”ש בהם רוכבת הדבוקה, הרבה פעמים מתרחשות תאונות בשלבים שכאלו. כל הרוכבים שמסיימים בספרינט מקבלים את אותו זמן ולכן אין השפעה על הדירוג הכללי, רק במאבק על החולצה הירוקה והיוקרה שבניצחון הקטע.
הנה דוגמא לרכבת המוליכה ספרינטר בתנאים סטריליים:
מרוץ כביש בהרים (עליות)
כאשר התוואי הוא של עליות, המהירויות נמוכות משמעותית בהשוואה למישורים ולכן אפקט הדראפטינג, שבירת הרוח על ידי הרוכבים הקדמיים, המכריע כל כך במישור משפיע הרבה פחות. המטפסים – אותם רוכבים רזים עד אימה, קלים מאד וחזקים מאד ירכבו במעלה ההר במהירויות לא אנושיות. שאר בני התמותה יאבדו דקות ארוכות ויגיעו לעיתים אף 45 דקות אחרי הראשונים תוך חישוב האנרגיה הדרושה על מנת לעמוד במגבלת הזמנים – 10% אחרי זמנו של המנצח. בעליות יוכרע הטור ויפתחו ההפרשים הגדולים בזמנים.
הציוד – חגיגה לאוהבי רכיבת הכביש
בהתאם לקטגוריות השונות של התחרויות שנסקרו מעלה: נג”ש, עליות, ומיאוצים (ספרינטים) גם הציוד מותאם לתנאי תחרות מגוונים. בטור דה פראנס רוכב יכול להחליף אופניים בהתאם לצרכים של אותו הקטע, וגם בתוך אותו הקטע עצמו (הוא עוצר לשנייה, ומקבל מרכב הליווי אופניים אחרים). כך אופני נגד השעון למישורים הם אופניים שונים לחלוטין מאופני עליות. לדוגמא: באופני נגד שעון (נג”ש) המטרה היא להפחית למינימום את התנגדות הרוח ובהתאם צורת הצינורות שלהם היא בחתך טיפה, הרוכב רוכן בהם קדימה ונמוך, והכידון באופניים כאלה מכיל אירובאר – מתקן להנחת המרפקים על הכידון והושטת האמות קדימה כדי להפחית שטח מגע חזיתי עם הרוח.
ברוב הקטעים האחרים האופניים “רגילים” יותר (גם פה יש התאמות שונות לספרינטרים מול מטפסים ועוד) – אולם ברור שאלה הם דגמי הקצה הכי מגניבים ונחשקים שיש בעולם. כל האופניים ברמה הזו עשויים קרבון, וכמעט כל הגלגלים והרבה מהאבזור הנלווה. אם שאלתם את עצמכם האם הם הקלים ביותר, הרי שהתשובה החד משמעית היא לא! עקב חוקי ה UCI – הארגון המנהל את עולם האופניים התחרותי, ישנן הגדרות מאוד מפורטות מהו הציוד המותר לתחרות. במסגרת הזו המשקל הנמוך ביותר המותר לאופניים שלמים הוא 6.9 ק”ג. מאחר והציוד של המקצוענים הרבה יותר קל מכך, הם מוסיפים לעיתים משקל לאופניים בצורה מלאכותית – על ידי בחירת אבזור כבד ואמין יותר או אפילו, לעיתים, באמצעות משקולות שמצמידים לשלדה כדי לעשותה כבדה יותר!
כל קבוצה מקבלת את הציוד שלה מחברת אופניים שמספנסרת אותה, והטור דה פראנס הוא החגיגה הגדולה של אנשי השיווק של ציוד האופניים, ורבות מהשקות הציוד החדשות מתבצעות סביב הטור. החגיגה השיווקית ממשיכה גם כשאין מוצרים חדשים להציג – או אז מדגימים צביעות אופניים וציוד ייחודיות, ומני גימיקים שונים שבאים לגרות לרוכבי האופניים את בלוטת גירוד כרטיס האשראי.
אופני מקצוען מועמסים על רכב הליווי
אף מילה על לאנס ארמסטרונג
רוב האנשים, כשמזכירים להם את הטור דה פראנס נזכרים כמובן בלאנס ארמסטרונג: המנצח הסדרתי האגדי, שהתברר שנצחונותיו הם אכן אגדה, ולא אמת… בעית הסמים בטור דה פראנס כמו בענף האופניים בכלל היא בעיה קשה וההתמודדות איתה היא מאבק ארוך ונמשך. לאנס ארמסטרונג הוא לא חריג בתקופתו וגם היום מתפרסמות מדי פעם ידיעות על רוכבים שנתפסו. יש רבים הטוענים שהסיבה שהענף הזה מספק כל כך הרבה שערוריות סמים היא לא רק שהוא קשה במיוחד, אלא גם שהבדיקות והמלחמה בו בסמים היא החזקה והנחושה ביותר. בענפים מסחריים יותר (למשל בליגות האמריקאיות הגדולות) יתכן שכמות הסמים גדולה לא פחות, אולם שם לאף אחד אין אינטרס או מוטיבציה לפוצץ את זה. כל עוד מכונות הפרסום, מכירת הכרטיסים והכוכבים הגדולים ממשיכים לנפק ביצי זהב, מדוע לקלקל?
לאנס בטור דה פראנס בו עשה את הקמבק שכנראה יצטער עליו אח”כ – מטפס לורבייר בשוויץ
כמה תחרויות זה הטור דה פראנס?
למרות שהטור דה פראנס נתפס כארוע אחד, מתקיימות כמה תחרויות ספורט במהלכו:
- מוביל הדרוג הכללי, חולצה צהובה – כל המתחרים משתתפים למעשה ב 21 תחרויות יומיות כאשר הרוכב שהזמן המצטבר שלו בכל הקטעים הוא הקטן ביותר – מנצח את הטור כולו, אבל לשם כך הוא צריך להלחם על מקומו 21 ימים. בכל יום ויום מוענקת החולצה הצהובה למנצח הזמן המצטבר עד כה. זה הפרס היוקרתי ביותר בעולם האופנים. מי שנושא את החולצה הצהובה בסיום הטור מנצח את הטור.
- מוביל הדרוג הכללי לרוכבים עד גיל 25, חולצה לבנה – כמו החולצה הצהובה אך עבור רוכבים מתחת לגיל 25
- המאיץ המצטיין, חולצה ירוקה – בכל קטע יש נקודות ספרינט במהלך הקטע. בקטעים השטוחים המסתיימים בספרינט יש נקודות גם בקו הסיום, הרוכב שצובר הכי הרבה נקודות ׳ירוקות׳ במהלך הטור זוכה בחולצה הירוקה ובתואר מלך הספרינטים.
- מלך ההרים, חולצה מנוקדת – בכל עליה מדורגת בטור (הדרוג מהקל לקשה – 4, 3, 2, 1, מחוץ לדירוג נקבע בעיקר על פי אורך העליה והשיפוע שלה) מוענק ניקוד לרוכב שחוצה אותה ראשון, וניקוד מופחת לרוכבים שחוצים אחריו. מי שצבר את מירב הנקודות ילבש את החולצה המנוקדת.
- הרוכב האגרסיווי, מספרגב עם רקע אדום וספרה לבנה – מוענק מדי יום לרוכב אחד שיזם ותקף ורכב הכי הרבה זמן ומרחק מלפנים באותו יום. ביום שלמחרת יזכה רוכב זה במספר אדום.
מובילת הדירוג הקבוצתי, מספרים צהובים – הקבוצה שסך הזמנים של 5 רוכביה המובילים קטן ביותר
דו קרב בצהרי כל יום
הטור הזה הוא בעיקר מאבקים בין שני זוגות מתחרים. בניגוד למקובל אתחיל מהדו קרב הפחות מדובר אך בעיני, היותר מעניין –
הקרב הכי מעניין
הקרב על החולצה הירוקה בין מארק קאבנדיש, אנגליה, קבוצת אומגה קוויק סטפ לבין פיטר סאגאן, סלובקיה, קבוצת קנונדייל. כשמארק קאבנדיש מגיע לספרינט (כשאין עליה לפני הסיום) הוא ספרינטר כמעט בלתי מנוצח אך סאגאן הוא ספרינטר על שיכול להגיע לכל ספרינט… גם אם הוא בסיום עליה של קילומטר. שניהם גאוני ההתמצאות בדבוקה, לא מפחדים לההרג בקרבות הסיום ובעלי שליטה פנומנלית באופניים, ויודעים להריח את הגלגל הנכון ואת קו הסיום טוב מכולם. זו תהיה מלחמה עד המוות על כל נקודה ירוקה ושתי הקבוצות ילחמו זו בזו בכל כוחן. בעיני, הסיבה הכי טובה לצפות בטור השנה. עוד ישתתפו בספרינטים – אנדרי גרייפל (גרמניה, לוטו), מרסל קיטל (גרמניה, ארגוס-שימנו) ועוד ספרינטרים מזדמנים.
הנה סאגאן מחנה את האופניים:
הקרב המעניין
המאבק על הדירוג הכללי בין כריס פרום (אנגליה, קבוצת סקאיי) לאלברטו קונטדור (ספרד, סאקסו-טינקוף). האמת, אסתכן ואומר שלמעט תאונות וארועים חריגים לא יהיה כאן קרב. פרום מגיע לטור ללא מתחרים. קונטאדור אינו אותו רוכב של לפני ההשעיה. וכנראה שבלי הסטייק המיוחד הוא לא מסוגל להחזיק את ההתקפות בעליות ואת המהירות בקטעי נגד השעון. הוא עדיין הרוכב הספקטקולארי מכולם והיכולת שלו לשנות קצב בעליה, המרכיב היפה ביותר לצפיה במרוצי אופניים, עדיין מדהימה, אך בלי היכולת לשמר את ההתקפה… זהפשוט לא עובד. אם הפועל הנאמן של פרום, ריצ׳י פורט ירצה, סקאיי יסיימו 1-2. כמו כן ינסו להשאר עם הרכבת של סקאיי – יואקים רודריגז (ספרד, קאטיושה), יעקב פוגלסנג (דנמרק, אסטנה), קאדל אוונס (אוסטרליה, BMC))ו טיג׳יי ואן גרדרן, (ארה״ב,BMC), ריידר הייסדייל (קנדה, גארמין) ורבים אחרים.
ולסיום, חידה: מה הקשר של התמונה הבאה, שצולמה בישראל באיזור בית גוברין, לטור דה פרנס?
צילמו: אורית ברנע, גיא חלמיש, סקוט מיטשל, נימרוד כהן
מאת: דני אסקרוב
