איזה רעש עמום, ספק תחושת בטן, גורם לי להוריד את האוזניות ולהעיף מבט חטוף לאחור, וכבר ידעתי מה בא עלי. פס שחור ועבה בירכתי השמים, מואר בהבזקים מסתוריים כמו זיקוקים בקרנבל שדי האופל מתקרב מאחור במהירות, ועד שאני מנסה להיזכר איפה דחפתי את השיכמייה המבול כבר ניתח במלוא עוזו, ומשב רוח אדיר מפיל אותי לבוץ.
מאת: קובי אשל
פרק חמישי: אוסטריה, האם את גרמניה עילית?
הסופה הפתאומית הזו תפסה אותי, סורר שכמוני, הרחק מהמסלול הסלול שעל גדת הנהר, בדרך לא דרך בין שדות, והשביל שבו רכבתי נמחק לגמרי תוך דקות והפך לביצה ענקית. רטוב עד העצם ורועד מקור נלחמתי לייצב את האופניים נגד הרוח, והתחלתי לדשדש בגשם הסוחף ובראות אפס, בלי לדעת לאן, בלי תקווה להגיע לאן שהוא, רק כדי להיות בתנועה. לאחר שכבר החלטתי סופית לוותר לגורלי ולתרום את גופתי לזאבים הבחנתי במטושטש מבעד למסך הגשם במבנה גדול, כנראה בית חווה. הבית היה סגור ומסוגר, ולאחר שסבבתי את כולו מצאתי סככה קטנה עם טרקטור גדול. המנוע של הטרקטור היה עדיין חם, ואני התחבקתי איתו בלהט, והוספתי עוד חווית ביזאר משובחת לאוסף המפואר שלי.
הגשם לא פסק שעה ארוכה. בשלב מסוים יצא החוואי מתוך הבית ונעץ מבט נוקשה בסחבת האדם המרוחה על הטרקטור שלו. ניסיתי להתבדח, לצחקק, להציג את עצמי, להושיט יד עם כפפה נוטפת ללחיצה – האיש לא הניד עפעף. התחלתי להתנצל בשיניים נוקשות על עצם קיומי ועל מזג האוויר הארור ולקחתי על עצמי את האשמה על כל עוולות העולם, אבל הוא רק אמר יה, יה, והניד קצת את ראשו. בשום שלב לא עלה בדעתו להזמין אותי פנימה אל האח המבוערת, או להוציא לי כוס תה, נניח. אבל בכל זאת, בהיותי אדם דק הבחנה, הבחנתי בשביב אמפטיה מצידו כשטרח לבסוף לחלץ את ידו מכיס המעיל ולהצביע על הכיוון לכפר הסמוך באומרו “גסט האוז, יה!”. אח אוסטריה אוסטריה, אמרתי לעצמי, לו היית קצת צ’כיה.
בשולי הכפר הקשתי בלי הרבה תקווה על דלת של מבנה גדול. הזקן שקיבל את פניי הצביע מבעד לחלון על החצר האחורית ובה כמה קרוואנים, ואמר “קמפינג”. איך אני מקים אוהל בגשם שוטף – זה לא הטריד אותו, אבל שביב של חיוך קר לתיירים בכל זאת הסתמן על פניו. ניצלתי את הסדק ושאלתי אם יש לו אולי גם חדר פנוי? הוא חשב לרגע, השתופף לחטט באיזו מגירה בתחתית הדלפק וסימן לי לבוא אחריו. חצינו את החצר בריצה אל בית עץ ישן ורעוע, ולאחר מלחמה עיקשת עם המנעול החלוד חרקה הדלת, ובפרץ של אדיבות אין קץ הותר לי להכניס את האופניים איתי לתוך אולם שינה אפוף אבק וטחב שלא היה בשימוש שנים, וכך הפסידו הזאבים של נהר ENNS שבאפפר-אוסטריה את גופתי הדוויה…
מחנה קבע לשלושה ימים
האירוע הזה תפס אותי כמה ימים לאחר שעזבתי את לינץ בטיפוס (מתון ברובו) על נהר ENNS אל לב האלפים. זוהי אוסטריה, ששפתה גרמנית נוקשה, ואלו אנשיה, שאדיבות מבחינתם היא מכשיר שיווקי, וחיוך – מטבע עובר לסוחר. ביליתי בקמפ של לינץ שעל גדת הדנובה שלושה ימים של פגרה והתאוששות, לאחר קטע עמוס ומפרך בין פראג ללינץ, 11 יום של תנועה מתמדת ומאמץ רצוף בשטח הררי ונידח, כשחניות הלילה הן קצרות וחטופות ולא מאפשרות מפגש ממשי עם המקום ואנשיו. לעומת התחנות הארעיות האלה, שלושה ימים באותו קמפ בלי להזיז את האוהל זה כבר ממש מגורי קבע. בכל בוקר אתה נפרד לשלום מכל יושבי המחנה שממשיכים בדרכם, ונותר לבד במדשאה פנויה לחלוטין, עם אפשרות לפתח יחסים עם בעל הבית, וחשוב מזה, עם בעל הקיוסק הסמוך. אתה יכול גם לשדרג את מיקום האוהל שלך, כשאתה כבר יודע איפה הצל בבוקר, איפה שקט יותר בערב ואיך להפעיל את מכונת הכביסה המקרטעת. בערב, כשכל החדשים מתאספים אט אט, אתה, הוותיק, הופך למדריך תיירים, ולאחר יום חופש אתה רענן לטחון את המוח לכל הנוכחים, הרצוצים, הטרודים בהקמת אוהל שלהם ובשאר סידורים. תענוג!
המחיר מגיע בבוקר האחרון כשאתה עוזב. זה כמו לעבור דירה, לא פחות. נוסף על הקושי הנפשי לעזוב מקום שאתה כבר מכיר אל הבלתי נודע, מסתבר לך שהתיקים והציוד מפוזרים לגמרי עד התחתית, וצריך לארוז הכל מההתחלה. גם השרירים חורקים וממש קשה להתניע.
החנייה בלינץ, שממוקמת על גדת הדנובה ומהווה תחנה ראשית בדרכם של המוני הרוכבים על המסלול – שהוא אולי המפורסם ביותר באירופה – מדסאו לווינה, הייתה בשבילי גם פרשת דרכים: יכולתי להמשיך לאורך הדנובה עד לים השחור, ודרומה לאורך חופיו עד איסטנבול, או לחצות את האלפים אל החוף האדריאטי, ומשם אל המגף של איטליה. בחרתי באפשרות השנייה, כשאני משתדל, כהרגלי, לסטות מהמסלול העמוס ברוכבים כמיטב יכולתי, תוך משחק מחבואים שאינו נגמר עם הגשם.
הלו, יש פה מישהו?
הדרך הזו, שהיא כנראה הנתיב המתון ביותר לחציית האלפים (הפס הגבוה ביותר – 1170 מטר). היא אכן יפת נוף, אך כל כולה מלכודת תיירים משוכללת ועמוסת מלונות סקי יקרים, רכבלים ואטרקציות שחוקות לאין ספור. אבל אין זאת אומרת שלא נהניתי מנופי הגלויה, מהרכיבה הנינוחה בשבילים הסלולים, ובעיקר ממפגשים עם טיילים מקסימים מכל הסוגים ומכל הארצות. בכל ערב התיידדתי עם שכניי למאהל לערב אחד, וחלקנו תבשילי גזיה, שיחות עומק ואינפורמציה עדכנית על המשך המסלול. מהאוסטרים הקרים, הנוקשים, והאדיבים רק תמורת תשלום נקוב השתדלתי להתעלם כמה שרק אפשר.
אני מגיע לנקודה שבה מסומן לי במפה אתר קמפינג. כלום. מדשאה מוזנחת על גדת הנהר. השעה מאוחרת, הישוב הקרוב לא נראה באופק והסימון של הקמפ הבא במפה מרוחק לפחות 20 ק”מ במעלה הוואדי. אני עושה סיבוב קילומטר ימינה קילומטר שמאלה, במחשבה שאולי אני מפספס את המקום, כלום. חוזר לאותה מדשאה, והינה זוג רוכבים, מבולבלים גם הם. בעצה אחת אנחנו מחליטים לחנות כאן. הבחורה מסתובבת קצת מסביב ומגלה ביתן קטן בין השיחים. זה מבנה שירותים, והוא נעול. על הדלת יש פתק מקומט עם מספר טלפון. לזוג, שהם אוסטרים, יש טלפון. לאחר כמה ניסיונות עונה אישה, ואומרת שאנחנו יכולים להקים אוהלים, והיא תבוא במהלך הערב לפתוח את השירותים ולגבות תשלום. ולא, סורי, אין מים חמים.
הערב דווקא עבר בנעימים. הם אנשים ממש נחמדים, תושבי לינץ, והם מסבירים לי שזה לא מפליא שהכל נטוש, כי הכפרים בהרים, אלה שלא עוסקים בתיירות, ננטשים בהדרגה מחוסר אפשרויות להתפתח, כשהצעירים עוברים לערים הגדולות למצוא קריירה, ורק זקנים בודדים נותרים מאחור. הם היו מאוד סקרנים לגבי ישראל. במקום לענות להם על שאלות פוליטיות עכשוויות ולגמגם לגבי דיכוי הפלסטינים, פרסתי להם היסטוריה של 3000 שנה, כולל נס תחיית השפה העתיקה בעולם. דיברתי שעות עד שכאב לי הפה, והם הקשיבו פעורי פה. לא היה להם מושג על כל זה, ואמרו שעכשיו הם רואים את ישראל באור אחר לגמרי, ויום אחד יבואו לבקר. אותו לילה ישנתי שנת ישרים; אני את שלי עשיתי.
פחחחח, עוד נהר שמנסה לגמור אותי…
הנוף נעשה תלול יותר ויותר, ההרים מסביב גבהו, מדרונותיהם משוננים וכיפותיהם לבנות, וכרגיל, ככול שאני מתקדם במעלה הנהר, הנהר נהיה צר יותר וגועש יותר, עד שהוא פשוט נגמר בפלג דק. בדיוק במחשבה הזו הייתי עסוק – שהינה אני גומר עוד נהר – וכל האופוריה הנלווית, ופתאום יורד הערב ותופס אותי בעיירה נטושה. איכשהו מצאתי איזה זקן מדדה עם הכלב שלו. “גסט האוז?, רסטורנט?” אני שואל אותו, והוא לא פוצה פה, רק מטלטל את ראשו בנוקשות מצד לצד. אני לא מרפה, “הוטל? קמפינג?” הוא רק מביט בי בשפתיים קפוצות. אני מסמן לו בידיים צורה של אוהל, ופתאום משהו בו מתעורר, והוא מצביע על כביש צדדי צר ומהנהן. יש!!!
לאחר 4 ק”מ בעליה תלולה – שלט בצורת סירת קנו אומר “קמפינג”. אחלה, אבל, כרגיל באפפר אוסטריה, נטוש. זה מחנה ראפטרים גדול בתוך יער על מדרון תלול, כשבתחתית המדרון נחל שוצף, ואין בו נפש חיה. במחשבות האם אוסטריה עילית היא יותר קרה, יותר מנוכרת או יותר נטושה, אני מקים את האוהל שלי ומתכונן לעוד לילה של בדידות ביער. החושך יורד ואיתו הקור, וקולות היער גוברים. אני מבשל אורז בשיניים נוקשות, מפזז סביב הגזיה ומנסה לשמור על עליזות תודעתית, כשלבי מייחל אל הגבול האיטלקי הנכסף. היער צפוף והחושך עבה, ואני מנסה להירדם לקול היללות וצרחות הפרא של חיות הבר המהדהדות בין העצים. הם כנראה עוד לא וויתרו עלי, הזאבים של נהר ENNS…
מנהרת בכשטיין ומשפחת וונדלין
לאחר טיפוס ארוך ומתיש הגעתי למסוף רכבות מוזר ו – כמה לא מפליא – נטוש. חלפו כמה דקות של תהייה עד שהגיע רוכב נוסף עם אופניים עמוסים לעייפה, רומני מסתבר. מחוסר שפה משותפת חילקנו בנינו את הגזרה בתנועות ידיים, ויצאנו לחפש נפש חיה. הגיעה שיירה משעשעת של רוכבים, אימא, אבא ושלושה ילדים, רבים וצוחקים בו זמנית. אחד הילדים ניגש אלי וסקר את האופניים שלי בפה פעור, כשאימא שלו מנסה לסחוב אותו אחורה שלא יציק לי. “זה אופני הרים?” שאל. “כל הכבוד!” עניתי, “אתה בהחלט מבין באופניים!”. רץ לאבא שלו בהתרגשות לספר לו. כשחזר הלכנו יחד כידידים ותיקים לחקור את האופניים של הרומני, שמצידו הבין מיד מה לפניו, ירד מהאופניים והציג בתנועות תיאטרליות את חלקיהם השונים.
כשהסתופפנו לבסוף בקרון האופניים והרכבת הזדחלה לאיטה אל תוך המנהרה, כבר היינו כולנו חבורה מגובשת, ויחד חצינו את הגבול האיטלקי וחגגנו בערימה של גלידות ובירות בקפה האיטלקי הראשון שפגשנו. יחד גם עשינו את הירידה המדהימה ביופייה, ממרומי האלפים אל גראדו שבחוף האדריאטי של איטליה, שעוברת ברובה על שרידי מסילת ברזל ישנה, על גשרים צרים ובתוך מנהרות אפלות, מהלך שישה ימים. הרומני, פטר, התגלה כאיש מקסים ורוכב חזק, אבל מרושל ועם אופניים מצ’וקמקים, ופעמיים לאורך הדרך נתקע עם תקלות טכניות והמתין לי שעות שאגיע לחלץ אותו. עם המשפחה הרוכבת נפגשתי שוב ושוב, לעיתים כמה פעמים ביום, כשבדרך כלל אני מגיע קצת לפניהם לחניית הלילה ודואג להם לסידור לינה מתאים, והם מכינים ארוחת ערב לכולנו עם מצרכים שהביא הרומני. במיוחד נקשרתי לילד, וונדלין (הימני, עם חולצה כחולה), בן 10, רוכב משובח וגבר שבגברים.
אין לתאר עד כמה שמחתי לעזוב את אוסטריה, שהיא ארץ יפה מעין כמוה, אבל לוקה בפיתוח יתר, תושביה מנוכרים וחיוכיהם מדודים וקפוצים. אין זאת אומרת שמי מהקוראים כאן לא יחווה אותה אחרת לגמרי, מכל מקום כך חוויתי אני את הארץ הזו, ואין לי אלא לתאר את מה שעניי, עיניי שלי, רואות.
אבל הי, הי, הינה איטליה!!!!
