3 פאנליסטים יצאו לתור את כביש 10 – הגבול עם מצרים, מעזוז ועד סיומו בכביש 12 ליד אילת. שי יגל וגיא חלמיש מאתר האופניים BIKEPANEL יצאו לרכוב בכביש הנידח בישראל. הצלם בר רוזנפלד מאתר הטיולים והאאוטדור OUTPANEL הביא את התמונות.
חבל, אבל רק בחגים הארוכים (פסח, סוכות…) פותח הצבא את הכביש היפהפה הזה, שנסלל עם הנסיגה מסיני ב 82 על תוואי שפרץ יאיר פלד. מהרו והספיקו: בפסח הקרוב הוא פתוח עד ה- 27.4.2019 בין השעות 08:00 – 18:00.
גם זה הגיע אחרי לחץ מתושבי האיזור שהתיירות היא אחת ממקורות פרנסתם. הטיעון של הצבא הוא כמובן בטחוני, אבל מותר לשאול- האמנם יש פה סיכון בטחוני? הפיגוע שקיבע את המחשבה בנושא האיזור היה על כביש 12 בכלל, ואכן קטלני ב-2011- נהרגו בו 8 אנשים, הופעלו מטעני צד לעבר כוחות צה"ל… אבל עברו שנים והשקט די נשמר מאז. הצבא חוסם וכך אנחנו מפסידים את אחד היעדים התיירותיים היפים ביותר שיש פה בסביבה, ומסלול רכיבה מדהים. הרגשנו ברי מזל ושאפנו כל מבט, כל זווית נוף וכל פידול.
הכביש הנידח ביותר בישראל
אורכו המלא הוא 182 ק"מ, אבל המקטע שנפתח לציבור מתחיל ליד עזוז בלבד, ומסתיים בכביש 12. המקטע הזה, בן כ 140 ק"מ הוא פנינה לרוכבי אופניים. תחושת סוף העולם, עומק המדבר, נטישות, שכיחות אל, שקט ומרחק. אתם מסתכלים אל האופק ואל כל כיוון רק מדבר ועוד מדבר. הרים יפהפיים, ואדיות ומרקמי צבע חומים. כרוכבי כביש היה לנו חשש מאיכות האספלט שהתבדה חלקית. חייבים למלא דלק קרוב יחסית לכניסה לכביש, ואז נוסעים לעזוז. מקטע עפר קצר מעזוז לגדר ואתם על מוצב הכניסה למקום.
איזה אופניים לקחת?
לא ידענו מה יהיה מצב הכביש אז החלטנו ללכת על בטוח: אופני גראבל- אותו ז'אנר שנראה כמו כביש, אבל מאפשר צמיגים רחבים יותר וכניסה לשטח. אני לקחתי למבחן את אופני גראבל של KTM– ה X-STRADA 20 – אופני אלומיניום זולים עם שימנו 105 וצמיגי 40מ"מ. היות וזו רכיבת כביש ניפחתי לחץ אוויר גבוה יחסית של 50PSI. בדיעבד אני יכול לאמר שזו בחירה מצוינת, אבל קצת Overshooting לרוב המסלול: בין עזוז להר שגיא האספלט מצוין ואפשר לרכוב בו עם אופני כביש דקיקי צמיגים כרגיל.
הכביש הופך גרוע ורצוף חריצים בין רק לאחר הר שגיא ועד לסיומת בכביש 12. שם תמצאו אספלט שבור שמהווה הדמיה לא רעה לפאבה האירופאי, ושם אופני הגראבל התאימו מאוד. גם אופני אנדיוראנס עם שיכוך בסגנון הקנונדייל סינאפס או הטרק דומנה וצמיגי 28 שתורידו מהם מעט לחץ אוויר יהיו מתאימים. רוכבים קשוחים ולא מפונקים יכולים בהחלט לעשות את הכל עם אופני כביש רגילים, במיוחד אם יש להם שיכוך אחורי.
KTM Strada – אופני הגראבל של KTM
כביש 10 לאופני כביש רגילים
למי שאין אופניים שמתאימים לאספלט מחורץ, נמליץ על 3 אופציות, כולן רק בחלקים החלקים יותר של המסלול:
אתגרי מאוד ארוך ומעגלי- משדה בוקר-עזוז-הר חריף-מצפה רמון-שדה בוקר (כ 170 ק"מ).
הלוך חזור מעזוז- ירכוב עד הר שגיא ויחזור – 70 ק"מ לכל כיוון ו 140 יפהפיים סה"כ. היתרון של הלוך חזור הוא כמובן שאפשר להכתיב את המרחק והזמן ולעשות אחורה פנה כשתרצו.
אופציה נוספת מנקודה לנקודה: ואריאציה על הארוך ומעגלי – אבל סיום בבה"ד 1. מעזוז- הר חריף- בה"ד 1, שאורכו יהיה כ 90 ק"מ.
גשם ורוח חזקה במדבר
מערכת חורפית עם 20 ס"מ שלג בחרמון בחול המועד פסח, זה לא משהו שאתה מתכנן. כשנכנסות מערכות כאלה גם המדבר אינו סביבה נעימה לרכיבה: בד"כ יהיו בו רוחות עזות, ואם ממש יבש, אז גם סופות חול. המזל שלנו היה שמבול קיבל את פנינו כשנסענו לכיוונה של עזוז הנידחת בנקודת ההתחלה. גשם עז הרטיב את הרוכבים שהיו בחוץ באותו בוקר, אבל גם ניקה את האוויר והציל לנו את הרכיבה. כשיצאנו לדרך הוא פסק, ונשארה רק הרוח לנשוב בעוצמה.
בד"כ רוחות במערכות קרות הן דרומיות, מה שמבשר רעות למי שיוצא מעזוז לאילת. אבל הפעם, למרות שרכבנו דרום מזרחה, ולמרות כניסת המערכת, היא באה לידי ביטוי ברוח צד מערבית בעיקר. למזלנו היא הפכה גבית בסוף היום, והפכה למנוע גבי רב עוצמה שסייע לנו, בדיוק כשהיינו צריכים אותה- עייפים אחרי יותר מ 100 ק"מ של רכיבה. ביום חם, יתכן וכיוונה יהיה הפוך בדיוק- ואז, וואו, לא יהיה קל בכיוון הזה…
זמן צה"ל
הצבא פותח ב 8:00 הודיעו אתרי החדשות, אבל בשטח, לצבא יש זמן משלו. החברה במחסום הצבאי סובבים סביב הקצין המקומי, שפתאום מריץ אותם לאיזה ספרינט לא ברור אל מול 3 מכוניות המטיילים הממתינים משועשעים מהמראה. מחכים, אומר לנו הקצין כיוון שעוד לא התקבלו אישורי הכניסה. הצבא חושש משיטפונות לאורך התוואי, ולכן מתעכבים, ונזכרים בהמתנה הצבאית הטיפוסית הזו- כשאתה על מדים, נשרף לך הזמן בפיזיקה אחרת מהמציאות האזרחית.
רכיבה על כביש 10 מעובה השמירה בחג, מזכירה למי שכבר פחות במילואים שיש צה"ל, והוא שומר עלינו: חיילים ממוקמים בכל כמה ק"מ באוהלים קטנים לצד הכביש. על הגבעות חיילות מתצפתות מג'יפ עם תורן וציוד עליו. הזמן עובר, השחרור יבוא, ותודה לכם בינתיים חיילים. נותנים להם את תעודות הזהות במחסום, עוברים רישום, ונכנסים.
התמיכה שלכם חשובה לנו: עשו מנוי וקבלו את הכתבות אחת לשבוע למייל:
דוך מנדטורי
הגדר מייצרת קו ישר לא גיאוגרפי ולא טבעי – וחותכת את כל השטח בצורה גסה. קו ששרטט איזה בריטי על המפה ויצר הפרדה מלאכותית בין סיני לנגב. כך יש במקום הזה שלושה כבישים צמודים זה לזה- כביש המערכת הישר לגמרי, כביש 10 שמייצר פה ושם סיבובים במעבר רכסים, ובמקביל בצד המצרי רץ אחיו דובר הערבית. בצד המצרי יוצא פתאום כביש אל עומק סיני ואנחנו רק יכולים לדמיין רכיבה לשם, מאות קילומטרים של שממה לכיוון שבטי דאע"ש הבדואים בעומק סיני.
מפלצת הפלדה
כביש 10 מפגיש אתכם עם הגבול שפה הוא פרויקט אדיר ממדים. יש לנו יחס אמביוולנטי לגדרות- הן מגנות עלינו, אבל גם עוצרות אותנו מלרכוב לאן שאנחנו רוצים. Imagine there's no country שרנו לעצמנו את לנון לאורכה, ואז נזכרנו שגם דאע"ש שר את זה, אבל מכיוון אחר…
הגבול עם מצרים איתגר את ישראל בשל ההברחות, הטרור ומסתנני העבודה. מי שהניע את הקמת הגדר הוא אהוד אולמרט שב 2007 בהיותו רוה"מ הטיל על חיים רמון (שעסק בהקמת הגדר ביהודה ושומרון) להרים את הפרויקט. אחרי שאהוד ברק ואבי דיכטר (שרי בטחון ובטחון פנים בזמנו) עיכבו את הקמתה בגלל ויכוחים על תקציב, היתה זו ממשלת נתניהו השנייה שאישרה את התקציב.
הקמתה הסתיימה ב 2013. זו מפלצת של 5 מטרים ובמקומות מסוימים של 7 מטרים, וסביבה לא מעט אנטנות תצפית לא מאוישים, המייצרים חשמל סולארי לעצמם ומשקיפים על הסביבה. שי אומר לנו ברכיבה שבעת בנייתה כ 10% מתצרוכת הברזל של ישראל הגיע לפה.
המוצבים המצריים
כל כמה קילומטרים מעבר לגדר, די בצפיפות (3-5ק"מ) יש מתקן מצרי בתכנון קבוע- מעין מוצב גדר שנראה כמו בית כלא קטן ובו מעטפת גדר אבן גבוהה בצידיה 2 צריחים. חלקם היו מאוישים ואפילו קרובים אלינו למדי. המצרי צועק ושורק ומנפנפים אחד לשני לשלום. אנחנו מדמיינים את החיילים המצרים התקועים שם, בטח יוצאים אחת לחצי שנה לכפר שלהם במצרים.
3 גבעות: קדש ברנע, הר חריף והר עריף
הרכיבה בנוף של כביש 10 מדהימה. התוואי אינו קשה במיוחד אבל מכיל כמה עליות קצרות יחסית והרבה עליות פחות מורגשות. סה"כ כ 2000מ' מצטברים, אבל העליות העיקריות הן בחצית שלוחת קדש ברנע – רכס יפהפה לא רחוק מתחילת המסלול, שסרפנטינות מקסימות עולות אליו עד למצפור מדהים בסופו.
לאחר מכן ממשיכים בטיפוס הדרגתי מאוד עד נקודת הגובה של הר חריף שתראו למרחוק בזכות האנטנות שעליו. זו גם נקודת מפגש עם הכביש שיוצא ממצפה רמון ובה"ד 1. ברכיבה שלנו זו היתה נקודת קיפאון רצינית שכמעט שברה את רוחינו. כשהמשכנו הפשרנו.
ממנה יורדים בירידה מגניבה ומשמעותית אל נחל לוץ, ומטפסים שוב עליונת יפה אל מחוץ לו. העלייה האחרונה המשמעותית יותר היא אל הר שגיא – גם בו יש בסיס ואנטנות בולטות. אף אחת מהעליות האלה אינה קשה במיוחד או תלולה במיוחד. הן לא ארוכות מאוד.
הישורת האינסופית
אפשר לחלק את כל המסלול הזה לשני חלקים: איזור הר הנגב, היפהפה, ההררי, עם התצפיות המדהימות לכל הכיוונים הדרמטיים, והעליות. זה המקום שישאיר בכם רושם בל ימחה.
לאחריו- איזור המישור- כשיורדים ממנו דרומה אל המישר הגדול. זה נוף דומה למה שאתם מכירים אחרי שיוצאים ממכתש רמון וההרים שאחריו בואכה אילת- שממשיך כך עד האופק לכיוון אל עריש. פה נכנס ראש אחר של רכיבה אל ה Mindset. הכביש נהייה ישר כמו סרגל של עשרות קילומטרים. הרכיבה הופכת להיות מונוטונית מאוד וממיקוד פוקוס חיצוני עתיר גירויים עוברים אל מיקוד פוקוס פנימי, פסיכולוגי, רפטטיבי.
נאות סמדר או פאב החבית במצפה רמון?
לא שבענו נחת הפעם ממעדנית נאות סמדר: חול המועד פסח, המוני ישראלים מטיילים, אבל הקיבוצניקים האלה לא ממנפים את הביקוש: הגענו קצת אחרי שש בערב, ו…סגור. האתר שלהם מצין שהם פתוחים רק עד 16:30- מוזר ומעפן גם כלכלית וגם שירותית. אז המשכנו לפאב "החבית" במצפה רמון. פה דווקא מלא לגמרי אבל הצלחנו להגיע מוקדם מספיק כדי לתפוס מקום על הבר. לא קריטי לנו לקבל המבורגר בלי לחמניה בגלל כשרות הפסח המיותרת לגמרי מבחינתנו, אבל בלי בירה? נו באמת…
כביש 10- כביש מדהים, אתם עוד יכולים להספיק בפסח הזה!
מצטרפים לווצאפ של בייקפאנל:
רכיבה על כביש 10 מעובה השמירה בחג, מזכירה למי שכבר פחות במילואים שיש צה"ל, והוא שומר עלינו: חיילים ממוקמים בכל כמה ק"מ באוהלים קטנים לצד הכביש. על הגבעות חיילות מתצפתות מג'יפ עם תורן וציוד עליו. הזמן עובר, השחרור יבוא, ותודה לכם בינתיים חיילים. נותנים להם את תעודות הזהות במחסום, עוברים רישום, ונכנסים.
הגבול עם מצרים איתגר את ישראל בשל ההברחות, הטרור ומסתנני העבודה. מי שהניע את הקמת הגדר הוא אהוד אולמרט שב 2007 בהיותו רוה"מ הטיל על חיים רמון (שעסק בהקמת הגדר ביהודה ושומרון) להרים את הפרויקט. אחרי שאהוד ברק ואבי דיכטר (שרי בטחון ובטחון פנים בזמנו) עיכבו את הקמתה בגלל ויכוחים על תקציב, היתה זו ממשלת נתניהו השנייה שאישרה את התקציב.
