סמר – אורי גרוס מספר על חוויה שהמתיקה אפילו את החמוץ

לפני כשנה וקצת הצטרפתי לכרמליטים. כן, אלה מהכרמל, שרוכבים רק בכרמל, ומשתתפים ביירועים רק אם הם באיזור… ניחשתם? נכון. הכרמל. פעם בשנה הם מקיימים מחנה אימונים, לרוב גם הוא באזור חיוג 04. במהלך לא פשוט, אך מבריק (כמו כל המהלכים שלי) הצלחתי להוריד אותם דרומה למחנה אימונים בסמר.

הכרתי את המקום היות ובשנה שעברה ביליתי שם סופ”ש עם ‘חברים’ מקומונת 4Epic, סופ”ש שהצליח למרוח לכל מי שהיה שם חיוך על הפנים שהיה קשה למחוק אותו עוד הרבה הרבה זמן אחרי שאבק הערבה נשטף מהאופניים.

בתכנית – 3 ימים של רכיבות אפיות: ביום הראשון באזור מכתש רמון, סינגל נחל חווה, הר גוונים ועלייה בכביש בחזרה למצפה רמון. היום השני הבטיח לנו את המסלול הארוך של ה’סמרתון’ המתקרב אלינו בצעדי ענק (26-28.02.15) – 126 ק”מ שחצי מהם בסינגלים מהממים ביופיים (יפורט בהמשך), והיום השלישי קצוות של קצה– מעלה שחרות, מצוק שחרות, ירידה במעלה יתרו וחזרה לסמר. גילוי נאות – הוזמנתי על ידי המקום ללא תשלום לטובת תיעוד העניין בבייקפאנל.

אם כן, חברים, מדובר במסלולי האופניים היפים, המבודדים, הזורמים והקשים ביותר שיש בישראל.  נקודה.

הסינגל היפה ביותר שרכבתי בו מעולם?

כאחד שרכב גם בחו”ל, אני מתפתה לומר שהסינגל שרץ לאורך קו המצוק של שחרות, הוא הסינגל היפה ביותר שרכבתי בו מעולם. לרכב על קו המצוק, כשכל הערבה והרי אדום פרושים מתחתיך, מצדדיך, מלפניך, מעליך, זה הדבר הקרוב ביותר שאני כאפיקורוס יכול לדמיין כחוויה דתית.

הסינגלים בנויים בחכמה נדירה ולמרות שחלקם נחצבו במצוקים שמתרוממים בבת אחת לגבהים בלתי הגיוניים, רובם ככולם רכיבים. הסוויטצ’בקים רחבים, עם זוויות תקיפה נכונות המאפשרות אפילו לשמנמן שבילים כמוני הרוכב על סס”ר לטפס כמעט את הכל ברכיבה.

מעלה קטורה הוא מלאכת בנייה מטורפת. מדובר בחציבה של ממש במצוק המתנשא לכמה מאות מטרים. כשאתה עומד מתחת למצוק ומביט למעלה, יש תחושה קלה של אבדן דם באיברים הפריפריאליים. כשאתה מסיים את הטיפוס המפרך ועומד מעל המפל הגדול ומביט לתהום שפעורה מתחתיך, אז ברגע אחד נשכח כל הקושי של הטיפוס המפרך.

הרכיבה בחולות כסוי זרקה אותי לימיי העליזים בתחרויות ה’ראלי-רייד’ במדבר בסהרה. הסינגל חוצה דיונות רחבות שנפרסות מאופק עד אופק, מי שצפה ב’דקאר’ שהסתיים לפני כמה ימים, יוכל לזהות את הדמיון בנופים.

שני ראסטאפרים בלונדיניים

באמצע אחד הסינגלים, פתאום באמצע כל השומקום הזה, אנחנו נתקלים בפאטה-מורגנה : שני רסטאפארים בלונדינים, האחד עומל על הכנת ארוחת בוקר לשניהם, השני עובד עם אזניות וזר קוצים ריחני בזווית הפה ומנהג בג’בקה מכנית מטרטרת (מכונה המשמשת להידוק הסינגלים). שניהם מרימים את הראש לרגע, מהנהנים לנו לשלום, ואנחנו ממשיכים ברכיבה והם בעבודה. הזוי. מבירור מאוחר עם מר יוני אדלר שהוביל אותנו בסופ”ש הזה, אלה האנשים של ירון דרעי, מזן ה’סטלנים התקתקנים’, אנשים שעובדים שעות ארוכות ארוכות בשטח, לבד, וגורמים להזיה הזאת שנקראת ‘סמר-בייק’ להתממש.

ברמת הלוגיסטיקה והפינוקים דרעי וחבורתו שמים בכיס הקטן כל ארגון לוגיסטי שאני מכיר. הם עובדים מהלב. ויש להם וואחד לב, וגם ריאות לא קטנות בכלל. בסיום כל יום רכיבה כזה, חיכה לנו בר-מיצים סחוטים טריים, בירות קרות, מרק מחמם, אספרסו ומה לא. מקלחת חמה, מנוחה קטנה ואז התפרקדות מול קמין העצים, ארוחת ערב מפנקת והופ למיטה.

סוד המשיכה

כשאני שרוע על המזרונים מול הקמין, כולי מעושן ומדושן, הבנתי מה בעצם סוד המשיכה של החוויה הזו שנקראת ‘סמר בייק’: אלה החלוצים המודרנים שמפריחים את המדבר והשממה בפועל ולא במילים, מביאים את תיירות האופניים לרמות שלא נראו פה מעולם, גם ברמת בניית השבילים, גם ברמת האירוח במלון הרוכבים ובפריסות בשטח הרכיבה עצמו.

זה מתגמל, זה חזק, וזה בעיקר שלנו.

אם עד עכשיו החוויה הזו של סמר הייתה שמורה למתי מעט, ה’סמרתון’ פותח צוהר לציבור הרוכבים הרחב, אלו שמאסו ברכיבה סביב אותם איזורים מוכרים, אלו שמחפשים אתגר פיזי אמיתי שמחזיר לך בגדול ומכניס חיוך גדול לנפש. אז נכון, זה רחוק מאד, רחוק כמעט מכל מקום (חוץ מאילת), אבל כמה שזה רחוק, ככה זה מתגמל. מתגמל ברמות שאפילו קשקשן כמוני מתקשה להסביר במילים.

צילמו : יוני אדלר, אלון ארז, עמית שלייר, יואב מאור, עופר סלע, ערן הראל, אורן אלקובי, טלי הברפלד.

כתב: אורי (חמוצי) גרוס

חמוצי (המכונה גם אורי גרוס) – רוכב אנדיוראנס, גבר גבר עם שיערות על הרגליים, ישיר עד בוטה, טוען שהוא מיזנטרופ אמיתי ולא מפחד ממחלוקות וכך הרוויח את כינויו ביושר (אבל אנחנו יודעים שבלב ולחבריו הוא טוב לב, ורק משחק אותה קשוח וחסר רגישות). יכתוב אצלנו “שפיצים” מחודדים, אישיים, ביקורתיים, וחוויות קשות לעיכול מאתגרי רכיבה מעניינים על האופניים.