קבלו את אור גוב. היינו רוצים לרכוב כמוהו, אבל אנחנו זקנים מדי. "אורגוב" (הכינוי שלו בקיצור רציף) הוא הפאנליסט הצעיר ביותר בבייקפאנל והכוכב שיביא לכם ההצצה אל תרבות האקסטרים, דאון היל, אול מאונטיין ואנדורו – בפוסט פתיחה אישי מאליפות העולם שביקר בה. אם אלה פני הדור, אם זו האיכות של בני ה 17 – אנחנו הרבה יותר רגועים!
שמי אור גוב, החברים שלי קוראים לי "אורגוב", יש לי שני אחים גדולים ואחות גדולה. אחת שכולם חצו את גיל 25, אני הכי צעיר בהפרש משמעותי בהיותי בן 17. יש לי שלושה כלבים שאני מאוד אוהב, זוג הורים יקרים שתמיד תמכו בי ובמשאלות ליבי.
ספורט שכולל שיווי משקל תמיד אהבתי, אבל את האהבה שלי לאופניים גיליתי דרך אבא שלי. כשהיינו יוצאים לרכב בעמק מאחורי הבית בעודי בן 10, זאטוט. אני זוכר את זה היטב: הוא היה בורח לי בעליות ואני הייתי מאחורה נושך שפתיים כמעט בוכה שאבא ברח לי ואני לבד.
בסביבות גיל 13 אבא הכניס אותי להתאמן בCCC במשמר העמק, שם אומנתי על ידי חנוך רדליך שלו אני זוקף כבוד והערכה רבים עד היום. אחרי שהשתפשפתי מעט והבנתי איך הדבר הזה שנקרא אופניים עובד, חיפשתי אחר הריגושים: באימוני הקרוס קאנטרי הייתי מחפש תמיד את הירידות והקפיצות הקטנות, ברחוב מתאמן על להרים גלגל ולשלוט בברקסים. אף פעם לא נהניתי באמת מעצם הסבל הגופני שבעלייה קשה או אינטרוול, אבל תמיד הסתקרנתי בחלקים הטכניים שברכיבה.
אחרי כשנה בקבוצה חנוך הציע לי להשתתף בתחרות מהסבב הידוע והאגדי של אמיר כספי. לקח לי זמן להחליט והגעתי אל התחרות הפותחת לסבב 2011 ביער עופר להתנסות הראשונה. אני עם אופניי השבילים (כלומר לא אופני דאונהיל המתאימים יותר לתחרות), קסדה מלאה ישנה ומרופטת שקיבלתי מהאפוטרופוס שלי לאימונים – אבנר שפיר, מגני ברכיים נופלים וחוסר בטחון. הכל היה נראה לי גדול, חלק גם הפחיד אותי, לרוב התגברתי על הפחד כי לא ידעתי מה החשיבות שלו עדיין… הנפילה החזקה הראשונה שלי, הראן הראשון שלי, הפודיום הראשון שלי, הלחץ הכי גדול שידעתי אי פעם, החיוך הענק על הפנים בסוף – זו הייתה התחרות הראשונה שלי! מאז ועד להפסקת הסבב בשנת 2013 הייתי חלק מהסבב.
אוקי, אני בפנים. מה עושים עכשיו?
אנחנו עדיין כמה שנים לאחור מהיום: אני בן 14, אחרי כשנה שאני רוכב "דאון היל ", ואחרי מספר זכיות בסבב הביתי והחביב מכל של אמיר כספי. קיבלתי את הספונסר הראשון שלי ויחד איתו אופניים שנראים לי כמו אופנוע הארלי. יש לי תחרות עוד מעט ואני צריך להתרגל למכונה הזאת. אני עולה ליער למסלול שבניתי ביחד עם חברים טובים ולומד את האופניים, הכל שונה – אני מרגיש שהפדלים שלי נוגעים ברצפה, הגלגל הקדמי כל הזמן רוצה לעלות למנואל וזה מסתובב מה זה מוזר!
אני עולה עוד פעם , עושה את הסיבוב הזה שוב ושוב, קופץ את הקפיצה הזאת שוב ושוב ואני מתחיל לתפוס את העניין. אחרי תקופה די קצרה אפשר להגיד שהתאהבתי באופניים, התאהבתי בספורט. שנתיים שבהם עליתי להר מאחורי הבית לבנות לעצמי את מסלול האימונים שלי ולרכב.
קיץ 2014
אנחנו כעת שנה אחרי התחרות האחרונה של סבב הדאון היל שנפסק וככל הנראה גם נגמר. את מסלול האימונים שבניתי עם חברי הקרובים פירקו לגמרי ואני מבין שהמלחמה על האקסטרים ביערות לא תיפתר בזמן הקרוב. החלטתי למכור את האופניים האהובות עליי, כיוון שלהחזיק אותם בבית שווה ערך להחזקת רכב מרוצים שמשמש בתפקיד של קלנועית בקיבוץ.
אני כבר אחרי קיץ אחד שבו ביליתי חודש בחוץ לארץ והיתחרתי בשתי תחרויות אירופאיות. יש לי אופני שבילים שקיבלתי מספונסר חדש כדי לייצג אותו בסבב האול מאונטיין של אירע שמש. עבדתי כל השנה על מנת לחסוך כסף ולעשות עם עצמי משהו בקיץ הזה. חודשיים לפני הטיסה אני מבין שאם אני טס לעשות דאון היל עליי להשיג אופני דאון היל, ולכן אני עוזב את הרעיון לטוס למורזין עם אופני האול מאונטיין שלי ומשיג לעצמי אופני דאון היל. יש לי לא מעט כסף שחסכתי בכוחות עצמי ואני מרגיש שבא לי לפרוש כנפיים, אז אני בן 16 קונה לעצמי כרטיס טיסה הלוך ומשאיר את עניין החזרה לדייני בית המשפט העליון.
הטיסה שלי למורזין
הטיסה שלי למורזין הייתה שבוע אחרי שחזרתי לארץ מהמסע לפולין עם בית הספר. הרגשתי שאני צריך לעשות 180 מעלות באנרגיות וגם מאוד רציתי את זה. כל העיסוק בנפש ובכובד השואה רק העצימה אצלי את הרצון לפרוש כנפיים. יש לי שבוע לארוז את הדברים, לחגוג לאחותי 30, לבלות עם חברים שכנראה לא אספיק להנות אתם הקיץ הזה, זמן עם המשפחה ואיך לא? זמן עם החברה – אני עדיין בן 16.
בערב שלפני הטיסה שמתי את הטלפון בבית, נפגשתי עם חברה שלי, ישבנו על ספסל באמצע יקנעם בערב, לבד מתחת למנורות הרחוב, אוכלים פיצה ומסתכלים אחד לשני בעיניים. צוחקים על שטויות ומרגישים כל כך קרובים אחד לשני. אני חייב לזוז – 5 שעות לפני הטיסה, חיבוק אחרון, ואני עולה על הרכב וכל הדרך לא מצליח לעצור את הדמעות. אם לא הספיקה הפרידה מהחברה אז גם אמא ואבא כלולים.
אני נפרד לשלום ועולה לטיסה שלי לבד. הייתי צריך לעשות מעבר ביוון שם כמעט פספסתי בדקות ספורות את הטיסה השנייה.
אני במורזין!
בוקר מאוחר והגענו למורזין. מרכיב את האופניים ועולה על ההר כדי לעשות כמה "ראנים". בימים הראשונים של החופשה הרגשתי מבולבל מאוד: מצד אחד עבדתי כל השנה עבור זה ואני מגשים חלום ילדות, ומצד שני אני כל כך מתגעגע לחברה שלי (מתנצל שאני מפקיר את הוריי וחבריי אבל כולם מבינים מזה להיות מאוהב בגיל 16).
אחרי כמה ימים של בלבול אני עושה סוויצ' בראש ומחליט להתרכז באופניים, באהבה שלי לאופניים, ובמקום המשגע שבו נחתתי. שבועות של רכיבה והרבה מהם בבוץ, כל יום הוא יום חדש שבו אני לומד עוד עניין טכני על הרכיבה ונפגש עם עוד רוכב טוב ונפש מעניינת לשיחה.
אחרי שהשתתפתי כבר בתחרות קטנה ומדליקה במורזין, ובתחרות מתוך סבב אליפות אירופה, אני כבר חודש בתוך המציאות הזו. קיבלתי החלטה שאין מה לדחות את התשוקות: כמה מיילים שצריך עבורי ועבור חברי זהר שושני ואנחנו מקבלים את הצ'ארטר להשתתפות ב World Cup המסכם של עונת 2014 Merible!
אני וזהר מתחרים ב World Cup?!
אחרי שמצאתי טרמפ לי ולזהר לאליפות העולם, אנחנו נוסעים ארבע שעות בתא המטען של הוואן שלהם, כל הציוד עף עלינו, ומלפנים נוהגת בריטית משוגעת שלא שמעה שנותנים ברקס לפני סיבובים.
אנחנו לא באמת יודעים איפה נישן ואיך ההרשמה עובדת, או כמה זמן יהיה לנו להתאמן, אבל אנחנו נהנים מהלא נודע ואחד מהשני. הגענו בצהרי יום רביעי, פרקנו את עצמנו מהרכב, אכלנו כמה עוגיות שקנינו לעצמנו בסופר ועכשיו אנחנו מחפשים את ההרשמה. טוב אז מסתבר שאת ההרשמה כבר פספסנו… אבל צריך ואפשר לעשות להליכה רגלית על המסלול כדי להכיר אותו ליפני התחרות. אני וזהר, שני מתוקים עם סוודרים, עולים ברכבל הקריר ומוצאים מסביבנו כל מיני גיבורי על למיניהם: Sam Hill , Ahron Gwin , Brook Mackdonald , “ Rat Boy “ , Troy Brosnan…
מה יש מצב שהם אמיתיים? יש מצב שאני צועד על המסלול ביחד עם Sam Hill? אני מרגיש כאילו מישהו צריך לתת לי סטירה ולהעיר אותי אבל אני לא מבקש מאף אחד כי אני מרגיש שטוב לי בחלום הזה אז למה להתעורר?
הנה סרט מראן טיפוסי באיזור שוויץ. ככה המקום נראה:
מסיימים את ההליכה הרגלית בהנחה שאנחנו יודעים מה הם הקווים שלנו על המסלול, בהנחה כן? מגיעים למטה לחניון והשאלה הראשונה אתה התעסקנו הייתה איפה הטרמפ שלנו?! עם ארנק אחד וללא טלפונים מסתובבים בעירייה בפסטורלית הזו במשך ארבע שעות שבהם קנינו כמובן עוד עוגיות, הקפנו את העירה שבע פעמים כדי למצוא את הטרמפ שלנו והעירה עדיין לא נפלה. מצאנו את עצמנו יושבים אי שם בצרפת על שפת המדרכה של עיירה ציורית יפיפה מאובזרת בקישוטים ותפאורה של אליפות העולם באופניי הרים, בלי טלפון ובלי מקום ללון בו ומבלי לדעת איפה כל החפצים שלנו.
האמת שאני זוכר את הרגע הזה לטובה, כל האופטימיות והרוגע שיש בי השתלטו עליי, ואני וזהר פשוט ישבנו ונקרענו מצחוק על שטויות והאמת אני מרגיש בר מזל על החוויה הזאת.
בשעות הערב מצאנו את הטרמפ שלנו! כמעט ופרצתי בבכי של אושר, ועוד לאחר מכן גיליתי שאנחנו זכאים לארוחה חינם כי בית המלון שהיינו אמורים להתאחסן בו פישל. איזה תענוג, ארוחת ערב מספקת כל כך אחרי יום ארוך ומתיש, שלאחריה אנחנו ישנים בבית מלון עם מיטה ושמיכה! אני יודע שאני נשמע כמו הומלס אבל התחושה באותו יום הייתה די כזו.
יום חמישי בבוקר. משקימים על מנת להירשם לתחרות, לוקחים מספרים עם הסימון המוכר של הUCI ובהחלט מתרגשים. יש לנו כמה שעות בודדות להתאמן על המסלול ולבדוק את הקווים שאותם בחרנו יום קודם לכן בהליכה על המסלול. ראן ראשון והמסלול רטוב, מלא בסלעים שיפועי צד ושורשים ואני מרגיש כמו קוביית קרח שהניחו זה עתה על אופניים והותירו אותה לשרוד את מורד ההר. עולים לעוד ראן ועוד ראן. לא הספקנו הרבה, אבל כן הספקתי להחליק וגם לראות את אלופי העולם רוכבים את אותם קטעים שעליהם אני מתאמן. לא הרגשתי טוב כמו שידעתי שאני מסוגל להיות על האופניים, והרבה מזה נבע מלחץ המעמד של האירוע. לא נלחמתי בזה. מלכתחילה לקחתי את התחרות הזאת כחוויה וידעתי שלחץ יהיה חלק מהותי וגדול ממנה.
בלילה שבין חמישי לשישי אני וזהר מבשלים לעצמנו ערב, יושבים ושחים, צוחקים ונהנים יחד עם השותפה הבריטית שלנו לדירה.
לקראת הירדמות אני מחליט עם עצמי – אני פה והגעתי לפה בכוחות עצמי, אני פה כי אני אוהב לרכב על אופניים ולא יותר מזה. זה פשוט בדיוק כמו שפשוט עבורי לקחת את האופניים ולצאת לרכב מאחורי הבית. התפאורה השתנתה, אבל הבן אדם לא, והאהבה שלי לרכיבה זהה. עם התחושה הזאת החלטתי להעביר את האימונים למחרת בבוקר וגם את המוקדמות שנערכו בצהרי אותו שישי. אני מאוד מאמין במשפט: "מחשבה יוצרת מציאות", וכנראה שלא סתם כי באותו יום הרגשתי שאני רוכב כי זה מה שאני אוהב לעשות. הכל הרבה יותר זרם לי, התחבר לרצף של רכיבה מהנה עם חיוך על הפנים. אני אנצח? כל עוד לא הרעילו את כל שארית המתחרים כנראה שלא… אבל אני פה מסיבה כל שהיא? כן – לגמרי: להנות!
אז קדימה, בוא נעשה את היום הזה לחוויה משמעותית עבורי. בגיל 14 הבטחתי לעצמי ובגיל 16 קיימתי. כרגע בצהרי יום שישי אני עומד על קו הזינוק של מוקדמות אליפות העולם בדאון היל. אני עומד על קו הזינוק! המזניק סופר לאחור: 10,9,8,7,6…. 1 ו… אני יוצא! איזה חיוך!
אני חושב לעצמי בראש בוא נהנה מזה. כמות קהל רועש ומעודד שלא הרגשתי מימיי, נוף משגע ומסלול טכני ברמה שלא הרבה זכו לרכב בה. יש כמה פשלות בדרך אבל אני מבליג, ממשיך לדהור למטה. החולצה שלי מתנפנפת, אני קופץ את הקפיצה האחרונה אל עבר קו הזינוק, עובר אותו ושומע מכיוון הגדר: "אורגובבב!"… מרים את העיניים וקולט חבורה של רוכבים וחברים ישראליים מחכה לי. אני רץ אליהם ונותן להם חיבוק.
אני חושב שמעולם לא הרגשתי ככה. תחושת הסיפוק שלי, המסוגלות, האומץ והאדרנלין, כולן עשו לי מיקס של התרגשות ואושר עד שהייתי צריך לשבת.
בערב של אותו שישי התוצאות מתפרסמות ואני וזהר מגלים שלא עשינו די כדי להעפיל לגמר של יום שבת, אבל אני עדיין מאושר ושמח בחלקי. מחשבה יוצרת מציאות! את המחשבה הגיתי בתור ילד בן 14 ואת המציאות יצרתי בעודי בן 16. אני כותב את המילים האלו עכשיו, ואני בכנות גאה בעצמי. אני בן להורים שתמכו בי לאורך כל התפתחותי ואח לאחים שגרמו לי להאמין בעצמי, רודף חלומות וחוקר עולמות, זכיתי להשתתף באליפות העולם בדאון היל, זכיתי לבלות חודש וחצי הרפתקני ומלא בחוויות, זכיתי לחזור לידיים חמות ואוהבות!
מאת: אור גוב
ומה אתם אומרים? הגיבו בתגובות!
אור גוב איש אופניים- רוכב אול מאונטיין ודאון היל, אשף פאמפטרק (וגם השתתף בבניית כמה כאלה) חובב הרפתקאות מדריך ותלמיד כאחד. אור הוא הכי צעיר במערכת, אבל כולם היו רוצים ללמוד לרכוב כמוהו – רוכב על עם שליטה מדהימה באופניים על הקרקע עם שני גלגלים, עם גלגל אחד, או בלי שאף אחד מהם נוגע בכלום.
