לתרמילאי האופניים, ארצות הברית שונה מאוד מאירופה. זה כאילו מתחו את אירופה לאורך ולרוחב פי כמה, והמרחקים בין המקומות גדלו לאין שיעור. אתה רוכב ימים על ימים באותו הנוף שלא משתנה מאות מיילים. וכשאתה מתחיל להבחין בשינוי, אתה כבר עמוק בתוך נוף אחר, חדש, אבל לא מאוד שונה. כך קורה שאתה רוכב בתוך יער עבות ומסתגל לתנאים הקרירים והרטובים הסוררים בו ולא שם לב שלאורך יומיים שלמים היער נעשה נמוך יותר ויותר. אתה מוצא את עצמך רוכב בערבה צחיחה ולוהטת עם מעיל וכפפות ארוכות, המים נגמרים לך באמצע היום, ואין טיפת צל ימים על ימים. ומשהסתגלת לערבה השטוחה, באה הרוח, קבועה, קשה, חד כיוונית, יום אחר יום. המרחקים היומיים שהיית רגיל לעבור מתקצרים לחצי, ואתה שואל את עצמך מי אפי יותר, אני או הרוח?
מאת: קובי אשל
דרך שאין לה סוף
ובכל המרחקים האלה האוכלוסייה דלילה מאוד. עיירה קטנה, 90 תושבים רשומים, אחרת עם 71 תושבים, מרוחקת 50-100 מייל מהעיירה הבאה. עם רחוב ראשי ויחיד באורך 50 מטר, ובו מוטל, קפה/מסעדה/סאלון, תחנת דלק עם חנות חטיפים וחנות כללית. לא אחת אתה מגיע לעיירה נטושה לגמרי, הכל סגור ומתפורר. רק שניים שלושה בתים עלובים עדיין מאוכלסים, כנראה באלו שלא יכלו או שלא היה להם כסף לנטוש. אחת לכמה עיירות כאלה אתה מגיע לאחת, ממש מגה-סיטי, עם 900 תושבים שלמים וסופרמרקט של ממש. אפילו בנק, דואר ושריף שלם ובועט, אבל אם תשוטט קצת במגה-סיטי הזאת, תגלה שגם היא חצי נטושה…
הדרכים הצרות שמקשרות בין העיירות האלה הן עורקי החיים של אמריקה. הן עמוסות תמיד בתנועה ערה מכל סוג, אבל בעיקר בטנדרים מפלצתיים. פורד ושברולט, עם מנוע אדיר שגוררים כל מפלצת אפשרית, ממובייל הום ענק ועד טריילר עם עשרות סוסים ואופנועים – עשרות מהם בכל רגע. ואין גבול לצורות השונות והמשונות שלהם – אלף ווריאציות על נושא אופנוע.
ארץ נטושה
האופנוענים
אם כשמדברים על פיק-אפ טרקים מדברים על פורד, כשמדברים על אופנועים מדברים על הארלי דייוידסון. מנוע V טורי 1799 סמ”ק שחוגג 60 שנה לפיתוחו, טורים נמוכים ומומנט אדיר. מסביבו כל צורה שתוכל להעלות על הדעת: חד מושבי נמוך, דו מושבי גבוה, שמן ועטוף בפלסטיקים ותאי אכסון, רזה ושדוף – רק מנוע גלגלים ומיכל דלק. דו גלגלי, תלת גלגלי קדמי, תלת אחורי, דו עם צינת צד, דו עם טריילר. ויש את הצ’ופרים סטייל איזי ריידר עם מזלג קדמי באורך שני מטר וכידון בשמיים, ואת עמוסי הניקלים הקרניים ושאר גורמטים סטייל מלאכי הגהינום, ועל ראשם קסדת סיר שחורה.
הם נוסעים במועדונים, עשרות אופנועים בטור, כולם מאותו סוג, או בזוגות או שלשות – כולם באותו צבע. מעת לעת, נדירים יותר, אתה פוגש אדוונצ’ררר בודד חוצה עוולם על B.M.W דו שימושי רזה ומאובק ועמוס בציוד ובבוץ, והוא טרוט עיניים וחדור מטרה, ולא יחליף אתך יותר מכמה מילים אמנפורמטיביות תוך כדי מילוי דלק וקשירת ציוד.
לעתים, כשאני עוצר להתבונן בנקודת נוף, עוצר לידי אופנוען, עומד דקה ומנסה לראות את מה שאני רואה, מציע לי סיגריה, מביע זלזול מתון בדרך המסע שלי על האופניים לעומת שלו. עד סוף הסיגריה הזלזול מתחלף בהערכה עצומה הגובלת בקנאה, והטיפוס הקרימינלי הגבולי בתחפושת העור מתגלה לי כאיש קריירה מבוגר ומגודל כרס שיצא מהמשרד להתאוורר ולהתפרע הרחק מהבוס האישה והילדים. השיחה גולשת לפוליטיקה בגרוש: אובמה, טראמפ, פוטין נתניהו, והקפיטליזם המשתולל… וזהו. נגמרה הסיגריה. אני על האופניים הוא על האופנוע, לחיצת יד, “סייף טראבלס” שלום שלום.
מועדון הלבבות השבורים
הם בגפם, על אופנוע גדול או אופניים עמוסים לעייפה, עם קמפר ישן על פיק-אפ טרק או במובייל הום לא מטופח, או סתם באוטו, והם נוסעים ונוסעים בלי תוכנית מוגדרת, מקסימום כיוון כללי או רעיון קלוש ללילה הבא. הם זזים לאט, מדברים לאט, מחוייכים כאילו הם החופשיים באדם ומוכנים לשנות תוכניות ברגע, והם גומעים מיילים ועוד מיילים. לפעמים יש איתם כלב גדול וצייתן להחליא, או שניים כלבלבים נבחנים וחצופים עם סוודר ופונפון. הם אחרונים להגיע וראשונים לעזוב, ולרוב הם יושבים לבד בקמפ או בפתח חדרם במוטל, בוהים בחלל ומעשנים.
הם לא מדברים אם לא פונים אליהם, וכשפונים, הם ממהרים לצחקק ועונים פעמיים ושלוש אותה תשובה, כאילו רק חיכו שמישהו יפתח להם, ותוך חמש דקות של שיחה סתמית הם כבר שופכים בפני כל זר את סיפור חייהם. אני מזהה אותם מקילומטר. הבדידות ושיברון הלב זועקים מדמותם. אני ניגש ויושב לידם, לא מכביר מילים ולא מנסה לדובב, קם, מביא את הגזייה ומציע קפה, מספר כמה מילים על עצמי, ושומע סיפור מדהים וקורע לב.
מייקל. גר על האופניים עשרים שנה
טרוי
ראיתי אותו עומד בצד הדרך, האופניים בין הרגליים, מנסה להוציא משהו מאחד התיקים האחוריים. עצרתי לידו ושאלתי אם אפשר לעזור. כן, הוא אמר, תמצא לי חנות אופניים שתמכור לי קיק סטנד, או שתקנה ממני את כל האופניים המזויינות, כי אין לי כוח לכל השיט הזה יותר! עזרתי לו להוציא מתוך התיק מחברת גדולה, והוא לקח אותה והשליך אותה לפח שהיה במרחק 5 מטר בקליעת כדורסלן מדוייקת. כבר חודש אני על הטרייל המזויין הזה ולא כתבתי מילה, ואני גם לא אכתוב, הסביר, קניתי כמו אידיוט את כל מה שהיה ברשימה בלי לחשוב פעמיים, וקיק סטנד לא היה שם, אבל מחברת מחורבנת הייתה!
כבר חיבבתי אותו. אמרתי לו – עלי. מוצאים חנות אופניים וקונים לך סטנד. התחלנו לדווש ללא אומר ודברים.
כחמישה ימים התקדמנו יחד, מצאנו חנות אופניים, חנינו באותו קמפ והעברנו את הזמן. לא דיברנו הרבה, רק דיבור תכליתי, מעשי, כיאה למפעיל ציוד מכני וטכנאי הקלטות. הוא לימד אותי איזה טאקו הכי טעים ואיך יודעים שהוא טרי, ואני הדגמתי לו איך לקפל את האוהל במהירות וקומפקטי. יום אחד ישבנו לשולחן ושתקנו, רציתי לשאול אותו דברים, אבל לפני שדיברתי הוא פתח את הפה.
הוא מפעיל ציוד מכני כבד מניו מקסיקו שהתגרש, כך סיפר לי, מכר את כל רכושו – והיה לו הרבה, הכל ממשחקי פוקר – ונסע יום אחד אלפי מיילים לבקר את בנותיו, אבל הן במתכוון לא היו בבית. יומיים שלמים הוא ישב על המדרגות וחיכה, וביאושו הוא מצא באינטרנט בלוג על מסע אופניים חוצה אמריקה ובו גם המלצות איזה ציוד לקנות, הלך לחנות האופניים הכי גדולה שהוא מכיר ורכש את כל הציוד בדיוק לפי הרשימה, הכל מהסוג הכי יקר, ויצא לדרך. הוא דיבר שעות בלי הפסקה. הטראנס אמריקה הזה כבר יישר אותי, אמר ודמעות בעיניו. כשנפרדנו אמר לי: מי היה מאמין שעשיתי את כל המיילים האלה רק כדי לפגוש ישראלי אחד שלא גמר תיכון, ולהתחיל להנות!
טרוי
אליסון
היא חונה בקמפ הנידח שאין בו כלום כבר כמה ימים, כך אמר לי הקמפ הוסט הזקן, ועדיף שלא תיגש, היא לא תדבר איתך. אישה מבוגרת, נראית כבת 50, עם סטיישן גדולה וכלב זקן יותר מהקמפ הוסט שבקושי עומד, ויש לה רמפה קטנה מדיקט כדי שהכלב יוכל לעלות למקום רבצו בבגז’, במאמץ רב ותוך דחיפה מגבירתו. היא לא מקימה אוהל וישנה עם הכלב בסטיישן. לעת ערב היא פותחת את דלתות הסטיישן מאחור, תולה על הפתח כילה ורודה ופעמוני רוח זעירים, ומדליקה נרות צבעוניים בפנים.
אני הקמתי את האוהל שלי בחלקה הסמוכה, הלכתי להתרחץ בנחל, שוחחתי עם השכנים מהצד השני וקיבלתי מהם תפוח, הלכתי להביא מים ובדרך שוחחתי עם הקמפ הוסט על סוגי פייר ווד וכריתת יערות. בישלתי על הגזייה ואכלתי – כשבכל אחת מהפעולות האלה אני חולף על פניה והיא ספק מנידה ראש בתנועה לא מורגשת לאות שהיא מבחינה בי, ולא אומרת מילה. כשכבר ירד החושך ראיתי שהיא הוציאה את הכלב לסיבוב ומתקשה להעלות אותו חזרה לבגז’ אז באתי ועזרתי לדחוף. כשהכלב התרווח במקומו בשיברון מותניים הוא מתח צוואר וליקק את ידי.
“אם אזמין אותך לשבת איתי קצת לא תשאל שאלות?” אמרה לי. הבטחתי. “אבל לי מותר לדבר?” היא צחקה. סיפרתי לה בקצרה מי אני ומה אני בלי להכביר מילים. כשקמתי ללכת לאוהל שלי אמרה “תודה על החברה מיסטר יזראלי, ותדע שדוני (הכלב) מאוד מחבב אותך”.
כשנכנסתי לשק השינה היה לי קשה להרדם. איזה בור של עצב, איזו בדידות. מה יהיה עליה כשהכלב ימות?
האופנוען והביץ’
כשהשתכנתי במוטל עם תומס מנרו, זקן המתחרים ב”טראנס אמריקה רייס”, בחדר השלישי היה אופנוען מבוגר עם כרס גדולה ופחית בירה עוד יותר גדולה, שניקה במטלית את האופנוע המפלצתי שלו. תומס יצא מחדרו וטחן לו את המוח שעה עם כל הטראנס אמריקה שלו, והאופנוען רק הנהן, והמשיך עם המטלית והאופנוע. כשתומס הפטפטן סוף סוף השתתק וניכנס לחדרו, ניגשתי להתבונן באופנוע הבאמת מרשים ואמרתי יופי של כלי יש לך פה. כן, אמר, זה מה שאתה משיג בארבעים אלף דולר – כל הכסף שהעורכת דין המפגרת שלי הוציאה מהכלבה, שקיבלה את הבית, האוטו והפנסיה שלי.
ואת הכל שמת על אופנוע אחד? שאלתי. כן. עד הדולר האחרון. נכון יפה? בן חודשיים וכבר יש עליו 70 אלף מייל. התפטרתי מג’וב שלי, לא מוכן לעבוד כמו כלב בשביל הביץ’, ועכשיו אני חפשי, יכול לנסוע לאן שאני רוצה!
– ולאן אתה נוסע?
– אההה, המממ, למעשה אני נוסע לבקר את אחותי. היא בניו יורק עם המשפחה שלה.
– שבעים אלף מייל כדי לבקר את אחותך?
– אההה, נו, עברתי באלסקה, אמרו שיפה שם. הייתי בעוד כמה מקומות שאני לא זוכר. חשבתי לנסוע לגרנד קניון, אני אוהב את ההרים האדומים.
– וואו, כמה אתה עושה ביום?
– שלוש מאות, ארבע מאות, כמה שיש לי כוח.
– ואתה זוכר משהו מכל מה שראית?
– לא במיוחד. רק הכלבה בראש שלי. לא מצליח להוציא אותה מהראש. והיא יפה, הביץ’, יפה כמו השטן בעצמו. אולי אני אתרסק עם האופנוע, כמו שקורה לפעמים, ואז היא כבר תצא לי מהסיסטם.
– סע לאט ילד, עדיף סיסטם עם ביץ’ מאשר בלי סיסטם בכלל.
– תודה באדי, אני אזכור את זה.
הביץ’ בתוך הסיסטם
כמה מילות ביקורת – לא יכול להתאפק
לרכב מול הרוח זה קשה. יותר קשה ומתיש מעליות תלולות או ארוכות ככול שיהיו, וזה גם מאוד מתסכל. אתה מדווש במישור, לוחץ בכל הכוח ולא מתקדם. אדוונצ’ר סייקלינג, איגוד האופניים האמריקאי, זה שמטפח ומוכר את המפות (היקרות מאוד) של המסלול הזה ועוד מסלולים, מטעה את הרוכבים במתכוון. זו הרגשתי. בדרך כלל, לקראת כל מסע אני בודק בין היתר את משטר הרוחות באזורים שאני הולך לחצות. באירופה כמעט שלא היו רוחות משמעותיות, מלבד לאורך חוף הים הצפוני, שבו לא רכבתי. בקירגיסטן חקרתי היטב את משטר הרוחות, ולקחתי את המסלול ממזרח למערב – מבישקק לאוש ולא הפוך, למרות שמבחינת הטיסות להתחיל באוש או בדושנבה זה יותר זול ויותר נוח. במסע הזה, כשנגשתי לקנות את המסלול והמפות, התרשמתי שזה ארגון גדול ותיק ומסודר, עם המון אינפורמציה על המסלול, כך שלא טרחתי לחקור מעבר לזה. הם בפירוש ממליצים שם על מערב למזרח, כדי שהרוח תהיה בגב לאורך כל הדרך. אני, וגם יורם אפריים שעושה את אותו מסלול, רוכבים כבר כאלף מייל נגד הרוח, וזו רוח ערה עד חזקה, וקבועה – כל יום, כול היום, שבאה מדרום מזרח – הכיוון אליו אנחנו מתקדמים.
אדוונצ’ר סייקלינג, מיזולה
יותר מזה. גיליתי שהם האריכו את המסלול צפונה אל מיזולה, מונטנה, איפה שהמרכז שלהם ממוקם, ביותר ממאתיים מייל, כדי שכולם יעברו אצלם (ויקנו מרצ’נדייז במחירים מופקעים), וללא כל ערך נופי או ענין אחר. ובגלל הסיבוב המיותר הזה, ממרכז מונטנה והלאה המסלול מושך מזרחה ודרומה – בדיוק מול הרוח. בקיצור בואו נקרא לילד בשמו: אני שונא אותם.
הרוקי’ס
אני כעת בלב רכס הרי הרוקי, שהוא לא רכס אחד אלא סדרה של רכסים מבודדים שמזדקרים מרמה גבוהה וענקית. אין להם את ההדר והחדות של האלפים, גם לא את התהומות והגבהים של ההימליות ולא את העגלגלות המקסימה של הפירינאים, אבל הם שונים ומוזרים. הם לגמרי לא אחידים: אחד פירמידה מדוייקת שוות צלעות, וזה שלידו עגול כמו התבור. אחד בעל מדרון מתון מצד אחד שנקטע לפתע במצוק אנכי מסחרר, אחר עגלגל ועירום כקרחת של רואה חשבון עירקי, שמהצד צומחת לו חטוטרת סלע ענקית. בקיצור, הם לא סגורים על עצמם, הרוקי’ס.
מחר אצא לעבור את הפס הגבוה במסלול, וכשאגלוש מצידו האחר, אסגור חצי מסלול (!!!) הכינו את הבירות והערק, תהיה מסיבה אחול שרמוטה!
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
