אנחנו שמחים להביא ל BIKEPANEL את כתבתו של טל מזר. טל הוא ממייסדי ענף ה- BMX בישראל, ועדיין רוכב הרבה יחסית לאחד שפרש ומהווה את האושייה העיקרית של הענף המחתרתי של העיר. הוא מפיק מידי פעם אירועים, והוא בעל NightRider(פייסבוק) – החנות המקצועית היחידה בארץ בתחום (פורום BMX).
למה אתה נוסע על אופניים של ילדים? זאת שאלה ששמעתי לא פעם. מה לעשות, אצלי גודל הגלגלים לא השתנה מאז גיל 12, ואחרי כמעט 20 שנה של רכיבה אני כבר יודע ש-“20 זה הגודל היחיד בשבילי. בלי מעצורים, בלי הילוכים ובלי מערכות, אופני ה BMX הם כמעט האנטיתזה לענף האופניים בישראל, ובאופן טבעי גם די מחתרתי.
בעוד באופני ההרים ואופני הכביש הרכיבה היא ברוב המקרים לשם ההנאה, כושר ואולי גם תירוץ לצאת מהבית, רוב רוכבי הביאמאקס הם ילדים שהאופניים הם גם כלי התחבורה היחיד שלהם למעט ההורים. כך יוצא שגיל ההתחלה הוא לרוב סביב הבר-מצוה, חלקם מחזיקים מעמד אולי עד הרישיון, אבל החזקים שורדים גם את הצבא. עיקר הרכיבה היא ברחוב, תוך קפיצה על מעקות, ספסלים וממדרגות. תרגילים של החלקה על הפגים (הברזלים היוצאים מצירי הגלגלים), סיבוב של הכידון או האופניים, קווים של זרימה ומנואל (הרמת גלגל ללא פידול) – אלה מעבירים את רוב הזמן. החיים בג’ונגל העירוני דאגו לבנות לנו את כל מה שצריך, ולא צריך את עזמי להקפצות. ילד שגר בגבעתיים למשל, יכול לרכב בקלות לרמת אביב, חולון או פתח תקוה, וכך יש את כל הגיוון בלי להתאמץ. סגנונות בנייה שונים הם למעשה המאתגרים אותנו להתאים את עצמנו, ויוצא לפעמים שעצם הרכיבה על מכשול כלשהו יכולה להיות קשה, בלי להוסיף תרגילים בכלל. כיום יש בארץ 300-400 רוכבים פעילים (לא רק לבי”ס), ומספר זה עולה בהתמדה. אז איך כל זה התחיל?
ישנו גרעין קטן של רוכבים עוד מסוף שנות התשעים – אלו הם אנחנו, הדור השני של רוכבי הביאמאקס בישראל. למה דור שני? מפני שהדור הראשון הם כל אותם בני 40 היום, שראו את הסרט אי-טי ויצאו לרכב על מה שרק יכלו. הדור השני הוא למעשה תחיית הענף אחרי כמה שנים רדומות בעולם כולו, בלי תחרויות ובלי אינטרנט (לך תסביר את זה לילדים של היום..), השיא מבחינתי היה להזמין חלקים מאיזו חנות בארה”ב, דרך הטלפון, ובעיקר לפי כמה ששם החלק נשמע טוב – כל זה בהסתמך על מגזין שאיכשהו הגיע לידינו.
ככה הסתדרנו איכשהו כמה שנים, וצרפנו אלינו את ילדי הדור השלישי – בסך הכל הגענו לחבורה מכובדת של 15-20 רוכבים ערב פתיחת החנות הראשונה ועדיין היחידה בארץ בספטמבר 2003.
הרכיבה בארץ לפני 10 שנים:
[vimeo]http://vimeo.com/20052797[/vimeo]
כאן מתחיל סיפורם של הדור השלישי וחצי למעשה, מפני שהם כבר יכלו פשוט להיכנס לחנות ולהחליף את מה שנשבר באופני מדבקה של אותם ימים. הלוואי עלי. זאת הייתה הקפיצה הגדולה, תוך שנה כבר הגענו לשמונים רוכבים, ואחרי שנתיים כמעט למאתיים! באותם הימים דאגתי גם לרשום פרטים של כולם, לכן מה שהתחיל כדף קשר קטן הפך לרשימה ארצית של רוכבים.
הרכיבה באותם הימים הייתה בסיסית מאוד, בלי הרבה תרגילים ותחכום. הכל היה צריך להיות חזק. אף אחד לא חשב על משקל, העיקר שהחלקים לא יישברו בקלות.
הנה רוכב מדור 3.5, בימים אלו ממש
[vimeo]http://vimeo.com/21257895[/vimeo]
הדור הבא (4) הוא כבר שינוי שלם של סגנון ותחילת הבכיינות, בשנת 2007 סקייטפארק גלית נפתח בת”א!
עד אותם ימים נהגנו להיפגש ולרכב בעיקר באזור המוזיאון. חיפוש ספוטים היה דבר שבשגרה גם לילדים, ואף אחד לא ממש התלונן שאין איפה לרכב. גם כאלו שטחנו את אותם המקומות כל יום למשך ארבע שעות לא חשבו שיש בזה בעיה, עד שכמובן התייאשו מעצמם או הזדכו על הציוד. הילדים של גלית זה כבר סיפור אחר, מפני שבמיוחד בחודשים הראשונים לפארק, עוד היו מלחמות עם סקייטרים בכיינים ובריחה מניידות משטרה. עם הזמן ברוך השם נרגענו קצת, וכיום אפשר לומר שיש סטטוס קוו בנוגע לאופניים בסקייטפארק, אבל זה לא משהו שמדברים עליו.
דור רביעי כשרוני במיוחד, ילדי הסקייטפארק של היום
[vimeo]http://vimeo.com/17259443[/vimeo]
עד כאן ההיסטוריה – ועכשיו לעתיד! מפני שדור חמישי עומד בפתח, והוא אפילו לא מודע לכך. בעוד מספר חודשים תושלם בנייתו של סקייטפארק מודיעין – שם מראש הוגדר כי הוא מיועד לאופניים וסקייטבורד. כבר יש דיבור על פארק נוסף ידידותי לאופניים בהוד השרון, והתקווה היא שעוד עיריות יקבלו שכל ויירגעו קצת.
בסך הכל ממש נחמד להיזכר איך הכל התחיל וגם לראות את הילדים גדלים. אין הרבה הזדמנויות להתפתחות משמעותית שכזו, ולמרות שרוב הזמן אני פסימי.. העתיד נראה טוב. אם רק היו לנו תרבות, כושר התמדה, רצון להתקדם ויכולת לפרגן – אז אולי באמת היינו יכולים לומר שיש כאן פוטנציאל למשהו רציני.
מאת: טל מזר
אוהבים את BIKEPANEL? אז תנו לנו Likeב Facebook !
