בעוד ימים ספורים יוקרן הסרט החדש של טל חיים יופה: ‘פריילופ’ בפסטיבל דוקאביב. בסרט הוא יוצא למסע בעקבות האנשים שהאהבה הגדולה שלהם היא האופניים. דיברנו עם טל, והוא הביא לבייקפאנל סיפור אחד שאהבנו במיוחד:
על סצינה אחת שלא נכנסה לסרט
פגשתי במהלך הצילומים הרבה דמויות מרתקות וצבעוניות אבל רציתי לספר לכם דוקא על סצנה אחת שלא נכנסה לסרט, מבחינתי זה היה הרגע המרגש ביותר בכל המסע הזה שנמשך כשנה.
אלון וולף מייסד מוזאון האופניים הראשון בישראל סיפר לי שהאוצרות הגדולים ביותר לשלדות ישנות מסתתרים אצל מתקני האופניים בקיבוצים. בתור אחד שגדל בקבוץ מעוז חיים ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר: בכל קיבוץ יש מתקן אופניים, זה המקצוע שלהם ואני די בטוח שהם מעולם לא עשו סדנה לטכנאות אופניים, עברו השתלמות אצל יבואן כלשהו או טסו למפעלי צ’ינלי במילאנו ללמוד את רזי המקצוע, הם פשוט למדו הכל תוך כדי עשיה. מדובר בדור שלם של אוטו-דידקטים.
קצת מוזר לחשוב שקיבוץ של 500 תושבים זקוק למתקן אופניים במשרה מלאה, אבל בהתחשב בעובדה שלכל אחד היו אופניים ומכיוון שלא התכנסנו כאן כדי לדון באבטלה הסמויה של הקיבוצניקים בשנות השבעים, אז בואו נתקדם. בעצם, אתם יודעים מה? הלוואי ובכל ישוב בארץ היה מתקן אופניים על כל 500 תושבים!
בקיצור, אלון מספר לי שיש קיבוץ אחד שנחשב גיזת הזהב של אספני האופניים. רצות עליו אגדות שלא יאומנו- מחסנים על גבי מחסנים, מלאים בשלדות מאובקות, רק מתחננות לאספן אוהב אופניים שיחטט בהם ויגלה שלדות אקזוטיות ומיוחדות. זה המקום להזכיר שרבים מהקיבוצים קלטו יהודים שהגיעו מארצות הברית, דרום אפריקה, דרום אמריקה אירופה וכו’, עולים חדשים שהביאו איתם מכולות מלאות כל טוב. רהיטים שלנו ילדי הקיבוץ נראו כמו פריטים מארמון ורסאי, טלויזיות שנדמו לנו כמו קופסאות קסם, השפיץ של הטכנולוגיה המערבית, צעצועי פישר פרייס מעוררי קנאה, ואופניים. לא האופניים הפשוטים והאחידים שאנחנו רכבנו עליהם אלא אופניים שעד אז לא ידענו שקיימים: בעיקר אופני ילדים יפיפיים אבל גם אופני כביש מסוגים שונים.
והיו גם המתנדבים והמתנדבות, הם הגיעו בדרך כלל עם לא יותר מהבגדים שעל גופם, ולפעמים אפילו זה לא, אבל היו גם מתנדבים בורגניים שהגיעו עם האופנים שלהם.
חוזרים לאלון. אני שואל אותו באיזה קיבוץ מדובר, אלון חושב שניה, מפשפש בזיכרונו, לא זוכר את שם הקיבוץ אבל נזכר בשמו של מתקן האופניים – רן. אני נדרך. אלון מספר שמדובר בטיפוס קיצוני שמגונן על ערמת הגרוטאות שלו כאילו מדובר לפחות בפורט נוקס. אני מבקש מאלון שיידלה כבר מהקופסא שעל הכתפיים את שם הקיבוץ והנה הוא נזכר – ‘מעוז חיים’, ‘אתה רציני’, אני שואל אותו? ‘ומתקן האופניים זה רן הרשקוביץ?’ ‘כן הוא אומר לי, איך אתה יודע?’, ‘כי זה הקיבוץ שלי!’ אני עונה, ‘שם גדלתי! אין לי שום בעיה לארגן לך מפגש עם רן הרשקוביץ, אם הוא עדיין חי, הוא חי? הוא בטח כבר בן מאתיים’.
‘הוא חי’, עונה לי אלון, ‘חבר שלי שאוסף גם הוא אופניים ניסה ליצור איתו קשר, ביקש מרן להראות לו את האוצר שלו אבל רן גרש אותו בצעקות’.
‘תן לי לטפל בזה, זו יכולה להיות סצנה אדירה לסרט’ אני אומר.
זה המקום לציין שאת הקיבוץ עזבתי מייד אחרי השרות הצבאי, לפני כעשרים וארבע שנים, פעם היתה לי שם משפחה ענפה אבל היום הנציגות המשפחתית שוכנת מחוץ לגדר הקיבוץ, בבית העלמין, אבא, אמא, סבא וסבתא. העניין הוא שאני כבר לא מכיר אף אחד בקיבוץ והאמת היא שאני טיפוס קצת אנטי סוציאלי אז גם כשגרתי בקיבוץ לא ממש הכרתי את החברים.
מכיוון שכך זה לקח מספר לא מבוטל של טלפונים אבל בסוף הצלחתי ליצור קשר עם מזכיר הקיבוץ. ידעתי שאין לי הרבה סיכויים להכיר חלק גדול מהחברים שנותרו מאחור אבל לפחות מזכיר הקיבוץ חייב להיות מישהו שאני אכיר, מישהו מהותיקים. אז זהו שלא, מדובר היה בתושב חדש יחסית בקיבוץ, הוא גר שם בסך הכל חמש עשרה שנים.
המזכיר מספר לי שבדיוק לפני שבועיים ניסה לשכנע את רן להפטר מערמות האופניים שאגר. בשביל הקיבוץ מדובר במטרד לא קטן: מאות על גבי מאות של אופניים. הם תופסים כבר ארבע סככות גדולות שמזכירות הקיבוץ היתה שמחה לפנות למטרות אחרות. בכל הקיבוצים שמסביב כבר פינו את את המטרד הזה. סוחר מתכות הגיע עם משאית או שתיים, השאיר כמה אלפי שקלים ושיחרר את הקיבוץ מהעול, אבל רן הרשקוביץ לא היה מוכן לשמוע על זה. את האופניים שלו הקיבוץ ייקח רק על גופתו המתה! כמובן שהאופניים הם לא של רן אלא של חברי הקיבוץ, אבל רן מתייחס אל האופניים הישנים שננטשו על ידי חברי הקיבוץ ערלי הלב כאל ילדיו המאומצים; הוא זוכר כל זוג, תיקן לכולם פנצ’רים, החליף מייסבים, יישר שמיניות בגלגלים, החליף חישורים… לכל דעה ועניין זה הופך את האופניים לשלו, אם לא באופן חוקי אז בכח המוסר והרגש, בטח ובטח לאחר שהוזנחו על ידי בעליהם המקוריים.
מזכיר הקיבוץ נותן לי את מספר הטלפון של רן הרשקוביץ ומזהיר אותי מהאופי הקשה שלו.
אני מתקשר בחיל ורעדה, רן מאוד קורקטי וחשדן אבל מכיוון שאני בן הקיבוץ ומכיוון שסבא שלי היה אחד ממיסדיו, רן מסכים שאגיע עם מצלמה ועם אלון וולף מהמוזיאון לאופניים. אלון קופץ משמחה לשמע החדשות ומספר ימים לאחר מכן, באמצע חודש אוגוסט, אנחנו כבר יורדים לכבשן הידוע בכינויו- עמק בית שאן.
בהתחלה לא הייתי בטוח בכלל שאזכור איפה הסדנה הקטנה של רן, אבל כשנכנסתי בשער הקיבוץ השבילים והמדרכות כבר ציירו את עצמם בתוך ראשי. רן חיכה בבית המלאכה הקטן שלו, קצת יותר כפוף ממה שזכרתי, קצת יותר מאפיר, אבל צריך לתת לגבר קרדיט, עברו למעלה מעשרים וחמש שנים מאז שראיתי אותו וכבר אז הוא לא היה ילד.
אלון מייד מתחיל להתרוצץ בין ערמות האופניים כמו צ’רלי במפעל השוקולד, אני מתעד את הנבירה האינסופית ואז מתפנה לראיין את רן, הראיון איתו מאוד קצר, הגיוני, לא זכרתי את רן כאיש של משפטים ארוכים, ובכל זאת נדמה לי שהצלחתי להבחין בעשירית חיוך שעולה לו על הפנים.
אלון מסיים בינתיים לחטט בערמה הראשונה, שולף ממנה שניים או שלושה זוגות של אופני ילדים ואנחנו עוברים לשלושת הסליקים הנוספים. לכל אורך החיפושים של אלון גם לי עולה תקווה קטנה משלי. היא לא קשורה לאופניים אקזוטיים כאלה או אחרים, לשלדה מיוחדת או מותג איטלקי יוקרתי שאולי עשה את הדרך הפלאית לעמק בית שאן. התקווה שלי היא אישית הרבה יותר: אני רוצה לראות עוד פעם אחת, אולי בפעם האחרונה את האופנים שלי, האופניים שהיו לי כשהייתי ילד. אני לא זוכר מאיזה פירמה הם היו אבל אני זוכר את הצורה הכללית של הלוגו ואני די בטוח שאצליח לזהות אותם בין מאות האופניים שמאכלסים את הלולים הנטושים.
וזה אכן קורה, אני מזהה אותם ממרחק לא קטן, ניגש אליהם, מתכופף, בוחן כל פרט, נוגע בברזל.
שיטפון של זיכרונות מציף אותי.
את אלון ורן אני לא משתף בגילוי, הוא אישי מדי, אני קם, משאיר את האופניים מאחור והולך.
מאת: טל חיים יופה
טל חיים יופה, במאי ויוצר עצמאי, רוכב עירוני, מעדיף אופניים עם היסטוריה וסיפור על אופניים מהניילונים.
‘פריילופ’ יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב ב 9.5. כל הכרטיסים אזלו תוך שעות ספורות, אם בכל זאת תרצו לצפות בסרט אנא התקשרו לסינמטק ותידרשו הקרנות נוספות!
