בעקבות כנס בטיחות הרוכבים התעורר דיון לגבי עניין הניראות של הרוכבים- יש שקוראים לחייב בחוק לרכוב עם כל מיני ווסטים זוהרים.
יש כאלה המסתפקים רק בהצעות לחיוב פס זוהר כזה או אחר, והמתונים מסתפקים בהמלצה לרכוב עם בגדים בולטים. משום מה, לישראלים רבים נראה טבעי וסביר, שהם יקבעו לאזרחים אחרים מה ללבוש, איך להיראות, ומתי. האם העובדה שמדובר ברכיבה על אופניים הופכת את הרצון הזה ללגיטימי?
אנחנו בעד בגדים זוהרים!
זה מסייע להבחין ברוכבים למרחוק – אין ספק בכך. כדי לתמוך בכל העניין הזה בצורה חד משמעית ולכן הוצאנו את חליפת הרכיבה החדשה של BIKEPANEL – שהיא הדבר הכי בולט ונראה על הכביש שיש – לא רק בצבעים אלא גם במחזיר האור המיוחד שיש בחולצה מאחור. מעיל הגשם שלי הוא בצהוב זרחני, ואני בטוח שרואים אותי טוב יותר אתו בהשוואה לחליפת הרכיבה האלגנטית והשחורה שיש לי לפעמים מתחתיו. כאשר אני רוכב באיזורים בעייתיים (עם יותר תנועת מכוניות) אני משתדל לצאת עם בגדים בולטים וצבעוניים. בפוסט הזה אני מתייחס לעניין הרכיבה ביום בלבד – רכיבה בלילה היא סיפור אחר שראוי להתייחס אליו בנפרד. העניין הוא זה: הדבר העיקרי שאני מתנגד לו בכל תוקף היא הקריאה לחקיקה, חיוב, כפייה, לעומת חינוך, תרבות והמלצה. ההבדל בין שני הקטבים האלה הוא אדיר ומהותי.
ערוץ האופניים של BIKEPANEL בטלגרם
חופש ביטוי, ביגוד ואופנה
בשבילי ובשביל רבים בספורט הזה, בגדי הרכיבה הם חלק משמעותי מהכיף. חלק מהותי מהרכיבה ומההנאה. ההיבט האלגנטי והנקי של רכיבת הכביש הוא משהו שאני לא מוכן שיידרס על ידי אותם דורשי טובתי בעל כורחי. לא רק בשבילי, ובשביל הספונסרים שמממנים את הספורט הזה, עולם אופנת האופניים הוא דבר מהותי: בגדי הרכיבה הם משהו עמוק ובסיסי בכל תרבות הרכיבה בעולם. לא מקרה שכל היוקרה והשאיפות של כל רוכב מקצועני מתכנסות אל עבר כמיהה אל “החולצה הצהובה” או “הירוקה” או ה”הורודה”, “חולצת הקשת”, ואיתם אנחנו – חולמים על הפסגות, החוויות והעונג הגדול שאופניים מספקים לנו בתוך הוויה בלתי נפרדת בין הספורט לבגדים שמגדירים אותו.
חולצות הקבוצות הגדולות בהסטוריה של הרכיבה הם משהו שהפך לכלי שמגדיר את הזיכרון הקולקטיבי והפרטי, התבלין והטעם של הספורט הזה: מי לא זוכר את החולצות הקלאסיות, בעלות שורת הכיתוב היחידה והפסים בצד של אדי מרקס? חולצת המוטורולה הנהדרת והזכירה של לאנס ארמסטרונג בניצחונותיו הראשונים בטור? חליפת הזברה המוטרפת של צ’יפוליני? או הכתום המאפיין של הרוכבים הבאסקים? תראו לי רוכב על ביאנקי – חברה שהיא סמל אופניים ותיק שצבע מסויים מאוד הוא חלק ממשי מהמהות שלה, שלא ישקיע באיזה חולצת רטרו אחת לפחות בסגנון של אולריך באותה שנה אחת יחידה שהוא לבש אותה…
אופנת האופניים
היא חלק אינטגרלי מאהבת אופניים. הרי ברור שאופנה וסטייל, ותרבות הם חלק משמעותי בחווית הרכיבה. הבגדים שאנחנו בוחרים ללבוש הם חלק מהמסר שלנו כבני אדם לסביבה שלנו. הם סוג של תקשורת וביטוי. כשמדברים על חופש הביטוי לא מדובר רק על הזכות לכתוב בבלוג, או בפורום או בעיתון, אלא גם על מה לחשוב, ומה ללבוש.
נכון, יש הרבה אנשים בציבור שאינם מייחסים חשיבות רבה לא לחופש הביטוי ובוודאי שלא לאופנה. אבל יש רבים שכן מייחסים לה חשיבות והיא גורם מרכזי בחייהם: הרי זו תעשייה אדירה שפונה למסות אדירות של אנשים שמשקיעים הון אדיר במותגים ובבגדים יפים. כך גם באופניים: זה חשוב לנו וזו זכותינו. זה תחביב בדיוק כמו שרכיבה היא תחביב ואל לו לאדם אחד בשם ערכים שונים או תחביבים שונים לאמר לאחר מה צריכים להיות סדרי העדיפות של האחר. חבל שצריך להזכיר את זה בכלל: במדינה דמוקרטית כל אחד יחליט לעצמו מהם הערכים המניעים אותו. זכותנו להיראות טוב, וממרחק קטן יותר מהרכב שמאחורינו.
עבורי אופנת הרכיבה היא חלק משמעותי מהחוויה – ואני לא רוצה שיבוא אף אחד מאותגר אופנתית ויגיד לי איך להתלבש. כן, אני חושב שהווסטים האלה מכוערים ואני לא רוצה ללבוש אותם! ואם אני אבחר בווסט של ניראות – אני אבחר בו מרצוני.
חופש הבחירה וחופש הביטוי
יש פה כמובן גם עניין עקרוני, ערכי – כשם שאני לא רוכב בכביש 4 וממליץ מאוד לכולנו לא לרכוב שם, אני מתנגד מאוד לאיסור בחוק לרכוב שם. בצורה דומה אני מתנגד באופן חד משמעי לכך שיכפו עלי ללבוש משהו כזה או אחר – בשם איזה דעה לא מבוססת שזה מה שמציל חיים. זו זכותי הבלעדית לבחור את הבגדים שלי ואני לא רוצה לראות מצב שאיזה ועדה מכובדת ככל שתהייה תגיד לי איך להתלבש, איך להיראות, ואיפה לרכוב. זה פשוט לא ראוי שהמדינה תאמר לאזרחיה מה ללבוש. זה אחד השלבים לפני שהיא תאמר לנו מה לאכול, וכיצד לחשוב. משום מה, קריאה כזו, שמתאימה יותר לצפון קוריאה מאשר לישראל מתקבלת על ידי חלק מהרוכבים כמשהו טבעי וסביר.
לא! חברי לקולקטיב הרוכבים הישראלי: זה לא סביר שיגידו לכם מה ללבוש ומתי! אל תתנו להלך הרוח הזה להתקדם. יש הבדל גדול, ענק, גם מעשי וגם עקרוני ומהותי, בין המלצה לרכוב עם בגדים זוהרים לבין חיוב. השאירו לנו את הטעם והכיף באופניים ואל תהפכו אותם לעוד הזדמנות למחיקת הזהות שלנו, לכפיית משמעת ואחידות, גם אם אתם חושבים שזה בטובתנו. אנחנו ילדים גדולים, בעלי משפחות, מפרנסים, מעסיקים, מצביעים, תורמים, ויש לנו אחריות ושיקול דעת מספיק לפחות בשביל הדבר הפעוט הזה: להחליט מה ללבוש הבוקר. אולי נחליט ללבוש את החליפה הבולטת של BIKEPANEL ואולי לא. זכותינו להחליט.
אל תבלבלו אותנו עם העובדות
הבעיה ברעיון הזה, גם אם מקבלים אותו ברמה העקרונית הערכית (על כך בהמשך), היא שלא בטוח שיש לו קשר להצלת חיי רוכבי הכביש הספורטיביים. מה לעשות, והנתונים פשוט מראים שהמשתנה העיקרי שרוכב כביש ספורטיבי צריך להתייחס אליו כדי לשרוד שנים ארוכות בספורט הזה הוא מסלול הרכיבה – כנתון מתווך לכמות התנועה בעיקר (או הנסועה) ולאופי התאונות באותו הכביש. בהסתברות כמובן – כולנו פגיעים וכולנו יכולים להיהרג גם עם קסדה, בגדים זרחניים בכביש צדדי. יודגש פה (שוב) שאני מתיחס לרוכבים מקרב קהילת רוכבי האופניים ה”כאילו מקצועיים” – אלה שיוצאים לאימון על אופני הכביש שלהם, ובד”כ יכולים לבחור היכן לרכוב: מקרב הרוכבים האלה נהרגו 35 רוכבים ב 15 שנים האחרונות, וכנראה לא הניראות היא זו שהייתה משנה משהו עבורם – רובם כנראה רכבו ביום עם בגדי רכיבה בולטים. המשתנה של מסלול הרכיבה היה כן, היות והוא מקפל בתוכו הרבה משתנים נוספים כגון נפח התנועה, מהירותה, גורמים המשפיעים על עירנות הנהג ועוד. הוא המשתנה העיקרי ובעל המתאם העקבי ביותר לסיכון ברכיבת כביש ולא צבע הבגדים.
מאחר ואני משתדל להימנע מסיכון אני רוכב כביש רק בסופי שבוע (ובאמצעו – בקריטריומים סגורים או בשטח). אני נמנע מרכיבה במקומות שבהם נהרגו רוכבים רבים בצורה חוזרת ונשנית כמו בכביש 4 וכבישים כחולים (מהירים ואסורים לרכיבת אופניים), ואף מחמיר ומשתדל לא לרכוב הרבה בכבישים דו מסלוליים ישרים (עד כמה שאפשר – שכן בישראל עם מיעוט הכבישים הבינעירוניים זה כמעט בלתי אפשרי להתנזר מהם לחלוטין), הרי שאני מקווה שאני משפר את סיכויי לשרוד בצורה אפקטיבית בהרבה מאשר אם אלבש חולצה בצבע כזה או אחר – בהסתברות כמובן – אין פה שאננות. נזרקות המון “שליפות” לאוויר: טענות שהן אינטואיטיביות, אולי נכונות, ואולי נכונות אבל עם אלף ואחד משתנים מתווכים אחרים עד כדי אי רלבנטיות? ואולי שגויות?
אולי אם היינו זבוב על קיר המוח של הנהגים הקטלניים בתאונות שהרגו את החברים שלנו היינו מגלים שגם אם הייתה הולכת לפניהם גורילה, והם היו מתבוננים בה הייטב, הם היו נכנסים בה?
מי אמר שצריך להיראות 500 מטר לפני? אולי מחקר יראה שנראות ממרחק של 100 מטר הורידה את כמות התאונות בשיעור זהה לנראות ממרחק של 500 מטר? אולי סתם לבן מספיק טוב כמו צהוב? ואולי זה בכלל לא רלבנטי ולא משתנה קשור לתאונות הקטלניות – אלא תשומת הלב של הנהג כפי שמוכיחים מחקרי הפסיכולוגים כריסטופר שברי ודניאל סימונס, מחברי הספר “הגורילה הבלתי נראית”?
אין מידע אבל בשם האינטואיציה ממהרים להמליץ על צעדים דרקוניים נגדנו. והמדהים הוא שמדובר ברוכבים שמקדמים את הפגיעה בזכויותינו. אינטואציה היא דבר מצוין כל עוד היא משפיע על בחירותיו הפרטיות של אדם, ועוזרת לו לקצר תהליכי קבלת החלטות ועיבוד מידע רב במהירות, אולם היא כלי גרוע מאוד בשביל לקבוע מדיניות ציבורית, חוקים ותקנות. זאת ועוד – רבים מהרוכבים שנהרגו לבשו בגדים צבעוניים. בגדי רכיבה שחורים אינם נפוצים בספורט הזה במיוחד היו נדירים עד לא קיימים בכלל לפני השנים האחרונות שכן הצבעים הזרחניים שלטו באופנה. עדיין היו לא מעט הרוגים, לא מעט מהם לבשו ונראו הייטב. זה לא עזר להם, כי המשתנה העקרי הוא, כנראה, היכן אתה רוכב.
רכבו בזהירות!
