לעולם רכיבות הברווט נכנסתי די במקרה: פרישה בטרם עת מרכיבת הצ’ימיצ’ורי (רכיבת 100 מייל בשטח) הכניסה אותי לסוג של “דיכאון רכיבה”. משך למעלה משבועיים מצאתי לעצמי את התירוצים הכי טובים של למה לא, גם בפעמים הבודדות שכבר החלטתי לצאת לדווש, בסוף מצאתי את עצמי שרוע על הספה בסלון, חנוט בבגדי רכיבה, ימיני בביצים, שמאלי בשלט, ועל פי רוב גם בולס משהו בניסיון להעביר את הגועל מעצמי. היה ברור שרק אתגר חדש יכול להחזיר לי את התשוקה לאופניים. חבר מודאג העלה את הרעיון שנרכוב יחד את רכיבת ה 200 ק”מ. עד אז ברווט היה מבחינתי משהו ששייך לאנשים מגולחי רגליים ובעלי אחוז שומן חד סיפרתי, בטח לא ללוחם סופ”ש כרסתן שכמותי, אבל ככל שחפרתי יותר בנושא הבנתי שמצאתי בדיוק את התרופה.
נאור רהב בנקודת ההתחלה. רק 400 – לא סיפור…
מהם הברווטים?
מדובר בסדרה של רכיבות כביש באורכים של 200 , 300 , 400, 600 ואם יש דרישה אז גם ל 1000ק”מ, שצריך לסיים בזמן נתון תוך מתן הוכחות ( צילום או קבלה ) על מעבר בכל נקודות הביקורת . כל העניין מסונף לאיזה ארגון גג צרפתי שמרכז את הרכיבות . לאחר סיום ברווט, ותמורת 30 ₪ ישוגר שם המסיים אחר כבוד לעיר האורות ויצטרף שם לרשימה ארוכה של רוכבים מכל העולם שסיימו בהצלחה רכיבת ברווט לאותו מרחק בארצותיהם, עוד כמה עשרות שקלים יקנו לרוכב גם מדליה. סיום מוצלח של כל הסדרה יעניק את האפשרות להצטרף לכמה אלפי מאושרים מכל העולם שיזנקו ל PBP מפריס שהיא רכיבה המתקיימת אחת ל 4 שנים מפריז לברסט ובחזרה, עניין של 1200 ק”מ שאמורים להיגמע בלא יותר מ 90 שעות .
לי מראש היה ברור שרכיבת הגויים ההמונית גדולה עלי, אבל ה 400 נראה כמטרה הגיונית.
משמאל נאור רהב, ומימין האחראי על עניין הברווטים מטעם אוכלי הצפרדעים – טל קציר
מאז עברו כבר 3 שנים בהן שרדתי בהצלחה שלושה ברווטים 200 ועוד שתי רכיבות 300. רק רכיבת ה 400 נפלה תמיד על תאריכים לא אפשריים מבחינתי. עד השנה. הפעם התאריך היה מושלם, מזג האוויר הצפוי סביר, ולא נתתי לעובדה שאני נמצא בכושר לקוי ובמשקל שיא להרוס לי את התכנית. כך מצאתי את עצמי בבוקרו של שישי, לאחר לילה ללא שינה, אבל עם האמונה שברכיבות ממין אלו “הכל בראש” (ז”א אם אתה מספיק מטומטם להאמין במשפט הזה, יש מצב שהאמונה תביא אותך עד קו הסיום) על חוף הים האדום במטרה לגמוע את 405 הק”מ המסתיימים בנמל ת”א בפחות מ 27 שעות.
יוצאים לדרך
איתי לרכיבה יצאו עוד 2 : אודי מוסיוב שגם לו זאת רכיבת ה 400 הראשונה, וטל קציר שהוא גם הממונה מטעם אוכלי הצפרדעים על רכיבות הברווט בארץ הקודש. מצטלמים למרגלות פסל דגל הדיו ויוצאים. טל גם מתעד את פרטיה של כל רכיבת ברווט בדיוק ורגש של לווין ריגול אמריקאי בבלוג שלו: רוכב למרחק.
הרכיבה מתחילה בעליה מתונה בתוך העיר אילת שהופכת לתלולה מרגע שנפרדים מהעיר. סה”כ 870 מ’ של טיפוס הפרוסים לאורכם של 16 ק”מ ומסתיימים במעבר הגבול “נטפים”. משם ירידה ומיד אחריה עליה קצרה המשלימים 30 ק”מ ראשונים עם 1000מ’ עגולים של טיפוס מצטבר. משם מתחילים בטיסה בגובה נמוך המסתייעת לרוב ברוח גב.
עצירה זריזה לצילום בנקודת הביקורת הראשונה בצומת סיירים (42ק”מ) והמשך מהיר עד צומת שיזפון שם עצרנו לארוחת צהריים של טוסט ונקטר אפרסקים שהמילה אורגני על התווית נתנה לגיטימציה לבעלי המקום לדרוש (ולקבל) 20 ש”ח לבקבוק. קצת יותר מ 30 דקות של הפסקה ושוב אנחנו על האופניים. עוזבים את כביש 12 וחוברים ל 40. הרוח מתחילה לתעתע בנו: לפעמים היא בגב, לפעמים בפנים, ולפעמים מטלטלת אותנו בחוזקה מצד לצד. מגמת הירידה מסתיימת בטיפוס לא קשה למעלה פראן. בפסגת המעלה אנחנו עוצרים להצטלם ומתגלגלים בזהירות למטה בכביש תלול ומתפתל.
משמאל אודי מוסיוב, מימין כותב מאמר זה מביט את האופק, ומעכל את העובדה שהוא יצטרך לרכוב לשם…
הרהורי כפירה
הלילה הלבן שעברתי טרם הרכיבה מתחיל לתת בי אותות. תדירות הפיהוקים עולה ככל שנוקפות השעות והחשש מאי סיום הברווט מתחיל לקנן. בעליה לשדמה אני מרגיש כבד ומטפס מאד לאט. טל ואודי נעלמים לי באחד העיקולים וממתינים לי בפסגה. מגיעים יחד למכתש רמון ולמרות שעדיין אור אנחנו עוברים לתצורת לילה ומתחילים לטפס את מעלה עצמאות.
רבות נכתב על היופי של המכתש בשקיעה, על הצבעים והצללים המדהימים המופיעים בו בשעת הדמדומים. אבל אני הייתי עסוק ברחמים עצמיים ובהרהורי כפירה (למשל להחליף את האופניים בלילה מפנק במלון בראשית) ולא שמתי לב לדבר מכל הקשקוש הרומנטי הזה.
של מי היה הרעיון הזה?
מטרדים ממונעים
ב 17:55 אני מסיים 160 ק”מ עם 2500 מ’ טיפוס מצטבר, מגיע ל”מנטה” במצפה רמון ועכשיו ברור לי שהדבר היחיד שעלול למנוע ממני מלסיים בהצלחה את הברווט הוא המחסור בשינה. אודי וטל כבר עמוק בשופינג ואני שוקל אם לוותר על ההפסקה ולהמשיך לבד ע”מ ליצור לעצמי מקדמה שתאפשר לי לגנוב מעט שינה. בסוף נכנע ללחץ הקבוצתי ומצטרף לשעה וקצת של בליסה.
בגדול אני חסיד של רכיבות לילה. לבוש בווסט צהוב, וחמוש בסט נצנצים איכותי אני מרגיש בטוח בניראותי. אבל הירידה ממצפה רמון בחושך היא סוג של סיוט. השיפוע מכתיב רכיבה של כ 50 קמ”ש, הכביש חשוך לחלוטין, רוח צד חזקה, ואת המכשולים רואים רק כאשר אלומת האור של הפנס פוגעת בהם ואז בד”כ כבר מאוחר מכדי להתחמק. בנוסף המכוניות הבודדות בכביש עוקפת אותנו במהירויות מטורפות דבר שגורם לי לעצור נשימה כאשר אני שומע רכב מאחורי, ולשחרר אנחת רווחה כאשר הוא מסיים את העקיפה. מסיום הירידה יש לנו כ 80 ק”מ עד נקודת הביקורת הבאה, והמון זמן ספייר. אנחנו מחליטים לבצע עוד הפסקה קצרה במשאבי שדה, ולנקודה במגן אנחנו מגיעים ב 23:40. עוד 40 דקות הפסקה ואנחנו שוב על האופניים.
הכבישים של עוטף עזה חשוכים ושוממים והרכיבה די מונוטונית. אני מחזיק בקושי את העיניים פקוחות. 60 ק”מ של גבעות מתגלגלות ואנחנו מגיעים לנגבה.
טמפרטורות נמוכות ועקרונות גבוהים
דלת סניף ה”אלונית” בתחנת הדלק סגורה והמכירה היא רק דרך חלון שירות קטן. אנחנו מבקשים להיכנס ונענים בסירוב. אני מתיישב על אחד הכיסאות מחוץ לתחנה וברור לי שזהו, חייב לישון. השעה 3:00 טל ואני מחליטים לנסות ולישון שעתיים, אודי מודיע שהוא מתכוון להמשיך לבד. אני מחבר 4 כיסאות פלסטיק ונשכב עליהם. קר ורועש. אני מנסה לעטוף את עצמי בשמיכת המילוט ולא מצליח להגיע לאטימה. בכל פעם הקור מוצא סדק לחדור, והורס את אפקט האידוי. איכשהו מצליח להירדם לחצי שעה. מתעורר כשאני רועד מקור. קור שלא מאפשר לי שוב להירדם, ועייפות שמונעת ממני לקום. ב 5:00 אני מעיר את טל. הוא מזמין לעצמו קפה דרך חלון השירות, ואני בפרץ של טמטום מצהיר שאין מצב שאני קונה משהו במקום שמסרב להכניס אותי. ב 5:10 אנחנו חוזרים לדווש. אוטוטו זריחה ואנחנו עוברים את קסטינה, מסמיה, ומתחברים לכביש 3. בצומת נחשון אנחנו עוצרים להתקלף מהבגדים הארוכים וממשיכים. אני כבד עייף ורוכב לאט.
נכשלתי בהצלחה
בלטרון אני מודיע שנגמר לי ומשחרר את טל. מטפס לבד לכיוון מודיעין וכשאני מגיע לעיר אני נכנס לתחנת אוטובוס ומנסה לישון. לאחר שעה של נים לא נים אני חוזר לאופניים, עוצר לקפה בצומת שילת. רוצה הביתה. לא מעניין אותי כבר לסיים את הברווט. רק הביתה, למיטה. חוזר לכביש 443 ומתחיל לרדת. מוותר על הפניה ל 444 ובכך מוותר על נקודת ביקורת. בצומת גינתון אני עוצר שוב בתחנת אוטובוס לעכל את הכישלון. ההרגשה מחורבנת, אין דבר שנוא עלי יותר מלהציב לעצמי רף, ולעבור מתחתיו. משם ועד הבית נשארו רק 30 ק”מ ארוכים של רכיבת אין ברירה.
בשעה 10:20 אני נכנס הביתה אחרי 25 שעות ו 394 ק”מ. עייף, מובס, ואם לשפוט לפי התגובות של הילדים אז בעיקר מסריח.
