על רקע אזהרת המסע החמורה שיצאה לקראת פסח ממערכת הבטחון המזהירה מטיילים ישראלים מפני כניסה לסיני, נזכר רועי גלילי בטיול אופניים ייחודי שערך שם לפני שבועות ספורים. מקום ייחודי שהיה חלק מתרבות הטיולים הישראלית לפני הסכם השלום וגם קצת אחריו, והפך למקום מסוכן. הנופים המדהימים של סיני ישארו שם גם אחרי שהגיאופוליטיקה תשתנה שוב.
כתב וצילם: רועי גלילי
* אין לראות בכתבה זו המלצה לנסוע לסיני ובכל מקרה יש לנהוג בשיקול דעת.
יומיים התראה ויצאתי לסיני
לעפרי ולי יש חדר עבודה משותף. אני ארכאולוג והיא במאית – כשאני קורא מאמרים ומתבונן בכלי אבן עתיקים היא עורכת סרטים על המחשב. מידי פעם אני פוזל, תופס אותה עם הפורנו שלה: המפות של הדולומיטים ואתר האינטרנט של מסלולי טיול ארוכים בעולם. אני יודע שבזוית העין גם היא רואה אותי לפעמים, מעיין במפות של ההר הגבוה בסיני, שהורדתי מכל מיני אתרים מפוקפקים. ככה זה בזוגיות – לכל אחד יש סטיות מוזרות וצריך לדעת לקבל…
– תראי… אני מסנן בחשש, חשבתי מחרתיים… לנסוע לאום שומר לכמה ימים (דממה קצרה).
– “אוף! אבל אתה יודע שמחרתיים אני חוזרת מאוחר ואין מי שיכין אוכל לילדים…
– נו…
– נו טוב נסדר משהו.”
אחר כך היא הופכת את המחסן (שאני הפכתי כבר פעמיים) ומוצאת מפה עתיקה (מנוילנת!) של ההר. לא יודע מי ברא את כל הנשים. את האישה שלי ברא אלוהים. בדוק. בכביש הערבה ה GT הקשישות מחייכות. דרכון ומאתיים דולר בכיס ובלב שמחה. הכביש ריק, ממזרח קורץ לי ג’אבל הארון ואני מחזיר חיוך מתנצל. ירדן תחכה.
בית
בעשור האחרון נמנעתי כמו רבים וטובים מלהגיע אל סיני. חבל הארץ הזה שהיה לי לבית שני ובו חוויתי את חוויות הילדות, הנעורים והבגרות הנפלאות של חיי נכבש על ידי הפחד מדאע”ש ואל קאעידה. ההרים האדומים הים הכחול וחברי הבדואים נעלמו מעבר להרי החושך.
בסתיו של 2016 משהו השתחרר, הפחד נעלם. זה לא רציונלי ואין לראות בדברים האלו המלצה לצאת לטייל בסיני. לא. זו הרגשה והיא פרטית לגמרי. אין לי מושג מה זוממים כנופיות דאע”ש, אני מכל מקום התמכרתי שוב לחולות הזהובים לאוויר ההרים ולתחושת החופש המשכרת, בתאווה של מאהב צעיר חזרתי אליה עם הילדים וזה היה גם הזמן “לסגור מעגל” כפי שנהוג לומר לאחרונה במקומותינו ולהתחיל לבדוק אם הנאקבים בהם צעדתי ברגל, יקבלו בברכה גם את הגומי השחור של גלגל האופניים. והם קיבלו. ועוד איך.
במקעאד (מאהל האירוח) של פארג’ עשן וריח של תה עם חאבק (נענעת סיני) וסיגריות מצריות זולות. מבעד למחלפות הראסטה העבותות שלו מחייך אלי פארג’ את חיוכו הטוב. כשהיינו צעירים טיילנו עם האופנועים בסיני, לפארג’ היה אז אופנוע ג’אווה מרופט. היום הוא השייח של הגמלים. יושבים. מדברים. שותים תה. בטלפון של פארג’ מסלסלת אום כולתום.
“הבית זה מקום שאם אתה חיב לשוב אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך
שירים הם לפעמים האהבה האחרונה
לבית שרחק”
(נתן יונתן).
אום שומר!
גוש ההרים של האום שומר שוכן מדרום לגוש המרכזי של ג’בל מוסה וג’בל קטרינה והדרך אליו ארוכה וקשה. רגע לפני שיוצאים, בכפר הקטן סבעיה אני נזכר לערוך תחקיר קצר לחברי המשלחת: מחמד הדליל (מדריך) עוד לא היה על פסגת האום שומר אבל הוא איש שטח מצוין ובאופן כללי שולט היטב בגיאוגרפיה של האזור. דאבוס הצעיר לא מרבה לדבר וקצת קשה להבין אותו, אבל יש לו אופי נעים ורגליים חזקות ולי יש גם איזה מושג בניווט ואת המפה הישנה שמצאה עפרי. פיקס!
בדרך למנזר הנטוש שבדיר רומחן יש לעבור שני אוכפים ואת ערוצו הרחב של ואדי רחבה. התקשורת עם מחמד מצוינת, הערבית שלו טובה וברורה ואנחנו מבינים זה את זה: מציירים מפה על החול (כדרכם של מרבית הבדואים הוא איננו מצטיין בקריאת מפה), קובעים נקודת מפגש, אני מאלתר אליה בסינגלים והוא ודאבוס דוהרים בנאקב המרכזי. זוהי ארד אל נקאב – ארץ הנאקבים הפראיים, משאת נפשו של כל חובב פרירייד, אך גם שטח קשה שגובה ממני פנימית ואוזן. אפיק הנחל משופע בשיחי לענה וסילון קוצני, פריחה של חומעה ומנתור.
כארכיאולוג אני נפעם מכמות החרסים הרבה מן התקופה הביזנטית. בתופעה הזו הבחנתי גם בואדי רומאנה ושייך עוואד בהם ביקרתי לפני כמה חדשים, אך שם ליד המעינות השופעים ההקשר ברור יותר וזה מפתיע באזור מדברי כל כך. חלק מן החוקרים סבורים שההסבר לפרוספריטי הביזנטי במדבר קשור למזג האוויר הגשום ששרר במזרח התיכון בראשית האלף הראשון לפנה”ס. למרות שאינני מן המצדדים בגישה הזו הייתי נותן הרבה בכדי לראות את האזור שהיה ככל הנראה זרוע בבוסתנים, באותם הימים.
השמים מתקדרים וקר מאוד, בבוסתן זוויתינה מטפטף עלינו שלג שנמס על האדמה. קפואים ועייפים (אך מרוצים) אנחנו מגיעים אל נקב רומחן האלים והנהדר שיורד בפראות לאורך ערוץ מסולע. זה אתגר טכני של ממש והתחרות עם דאבוס עולה לי בכמה עיקומי קרסול. קטע ארוך (כמעט שעה) ומאתגר, נדמה לי שרכבתי בערך שלושה רבעים ממנו. בסוף דאבוס ניצח.
בדיר רומחן מחלצים עצמות ומתכוננים תחת שמים קודרים לטיפוס הגדול של מחר. ממרחקים מביטות בנו פסגות ג’אבל רומחן (2400) ואום שומר (2586) חמורות סבר.
אל ההר
בוקר. מחממים פיתה על הגחלים ושותים תה. אל ההר נעלה ברגל. בלי קושי אנחנו מזהים את הנאקב שמטפס בדרך מרוג’מת היטב. חוגלות וסלעיות משחקות איתנו בתופסת, פריחה של חומעה, אזוב מדברי וגעדה משוישת. באוכף שבראשו של ואדי רומחן מעין עונתי קטן. מטפסים בקצב מאומץ בנקיק צר, עוד כמה דילוגים בין הבולדרים, שעה וחצי והנה, הגענו למעלה.
על הפסגה רוח פרצים. רכבות של עננים דוהרות בין דבשות ג’אבל קטרינה וג’בל אבו שג’רה ומתאבכות אל תהומות ואדי אימלחה ומישורי הקע של מערב סיני. מפרץ סואץ ומפרץ אילת מבליחים לכמה שניות בין העננים. המקומות האלו אליהם אני עורג בליבי שנים רבות נמצאים במרחק נגיעה. זהו נוף חיי (יחד עם נופי הנגב והערבה) וגם אם ארחיק לנדוד ולרכב עד קצווי עולם (כפי שאני משתדל בחריצות לעשות) לעולם לא אמצא יפים ומסתוריים ועצובים מהם.
על הפסגה מונחים בקופסת עוגיות קטנה פתקים שהשאירו מטיילים במהלך השנים (הישן ביותר שמצאתי מ96) בעיקר עברית וערבית, קצת אנגלית. מחמד מוצא פתק שהשאיר בן דודו שטייל עם מדריכת סיני המיתולוגית דליה צפריר בשנת 2012. הוא לא מספר לי מה כתוב שם אבל ניכר בו שהוא נרגש. הוא וגם אני טומנים פתקים משלנו בקופסא החלודה. איכשהו כל המכתבים הנרגשים האלו עושים משהו אפילו לי שיש לי פטיש ארכיאולוגים במקום לב ולחלץ ממני דמעה זה כמו להוציא מים מאבן.
“יאללה!” אני מסנן למחמד, “שלא נתחיל לילל כאן כמו איזה שתי נקבות”. או בתרגום לערבית: ניעמל שאי? (נעשה תה?). כמה ועוד כמה כוסות של “וויסקי בדווי” ותמרים על פסגת ההר. קשה להפרד – באס אל טאריק בעיד (הדרך ארוכה). אני מרכין את ראשי אל ההר “שוקראן” (תודה) “ג’בל אום שומר”. “אינשאללה נשופאק תני” (בעזרת האל נפגש בשנית) מוסיף מחמד. וההר עונה לנו בדממה.
“פסוליה”
בהתחבקות אנחנו מתרגשים בדיר רומחן עם דאבוס שנשאר לשמור על הציוד. מחליפים חוויות. אני שמח לדעת שדאבוס הטוב ניאות לסחוב את האופניים שלי במעלהו של נאקב רומחן האכזרי על דבשתו הרחבה.
בהר כולם מגדלים “פסוליה”. בתופעה הזו הבחנתי כבר בביקורי הקודם, הרבה יותר מכפי שזכור לי בשנות התשעים ובעשור הראשון של המילניום. מטבעי אינני אדם שיפוטי ויש גם נסיבות שיכולות להסביר: התיירות וחקלאות הבוסתנים המסורתית בקאנטים – שנים שאין פרנסה בהר הגבוה ואנשים צריכים לחיות ממשהו. ויחד עם זה, קשה לי – אני יודע מה עושה ה”פסוליה” בבטן (ובאיברים נוספים) ובעיקר קשה לי לראות את כלכלת האזור הזה שאת תושביו אני אוהב כל כך הולכת ומתבססת על גידול הפרג – הצמח המושחת והמשחית הזה.
הרבה חשדנות יש בין הבדואים באזור הזה כלפי מי שאינו מקומי. עיניים חקרניות צופות בגבי ואני יכול להרגיש אותן בנקודה הזו המדויקת שבין הכתפיים. אני סוטה מן הנאקב ויורד במקום בין שני סלעים, מוציא את המשקפת הקטנה. אחרי כמה דקות אני מבחין בשני פרחחים יוצאים מחבואם, מחפשים אותי. אני מחליט לגשת אליהם. טעות. הם לא נחמדים. לא קונים את הסיפור שלי: ישראלי? עאג’ל (אופניים)? אום שומר? הם יורים אלי את השאלות, אני מחליט לשחרר קלאצ’ והגמל הירוק נעלם אל הנאקב. אחר כך בשרפת (אוכף) אל חיג’בה אני שומע טרטור אופנועים – הפרחחים בעקבותי! לוחץ בכל הכוח והם מתקרבים אלי, זורק מבט לאחור וכמו במערבון רואה את מחמד שהבחין כנראה בהתרחשויות מגיע בדהרה מהנאקב הראשי על גבו של דאבוס. הוא זורק מילת קסם והם נעלמים. מנופפים לי לשלום בידידות.
סוף דבר
קשה, אולי בלתי אפשרי להסביר לילידי שנות השמונים ואילך מה היא סיני עבור בני דורי ועבור בני הדור שקדם לנו – “מגלי” סיני שכבשו (באהבה) את שביליה בשנות השישים והשבעים – ומהן עוצמות הרגש והגעגוע שחבל הארץ המופלא הזה מעורר בנו.
“אל טקסי מאווג’וד” (המונית מוכנה) מעיר אותי פרג’ מהרהורי. הוא מספר לי שממש בימים האחרונים הקים הצבא המצרי תחנות משמר על מעברי ההרים שסביב המנזר. ידיעה מעוררת חשש – להבדיל מפרג’ שסבור שאין דברים בגו, אני לא ממהר לזלזל באינטואיציות של קציני המוחבארת (שירות המודיעין) המצרי. אינני מן התמימים: הרים ונהרות של שנאה מבעבעים בצפון סיני כלפינו וכלפי כל מה שאנחנו מיצגים, כיהודים וכבני אדם. ברדאוויל ואל עריש מחוזות הפלא של ילדותי צללו זה לא מכבר אל קלחת הטירוף האסלאמי האלים ורק רמת א – תי וכמה מאות קילומטרים עומדים בין פרחחי דאע”ש לבין ההר הגבוה וחופי דרום סיני.
רועי יצא לסיני שניה לפני אזהרת המסע האחרונה
האם סיני כולה אבודה?
אם לענות על השאלה הזו באופן רציונלי זה בהחלט תרחיש סביר ויחד עם זאת אני מקווה ובעיקר מאמין שזה לא יקרה. מדוע? התשובה לשאלה הזו איננה ממש ברורה לי, אבל כשאני חושב עליה עולים בדעתי פרג’ ומחמד ודוקטור אחמד מואדי טלעה וכל האנשים הטובים שמלווים אותי במסעותי בהר הגבוה ובחופים. נדמה לי שרוחם היא רוח סיני. ואז אני נזכר במילותיו של טשרניחובסקי הגדול:
כי עוד באדם אאמין
גם ברוחו רוח עז
כי עודני מאמין בך.
כתב וצילם: רועי גלילי
רועי גלילי: חקלאי וארכאולוג ממושב עידן בערבה. אב גאה לחצי מיליון שתילי פלפל, ארבעה ילדים ושלושה כלבים. סגנון הרכיבה המועדף עליו הוא אול מאונטיין אגרסיבי והוא סבור שדאבלים וסינגלים זורמים הן מילים גסות. מאוהב בגינות סלעים, בעליות ארוכות ומבולדרות ובעפרי.
מנוי על מגזין BIKEPANEL מחכה לכם פה – למידע נוסף
