גיא שחר יצא לטיול בקצה השני של העולם: בניו זילנד, שם רכב ב Old Ghost Road- מסלול שהוא המכה של רוכבי הטבע באזור- 85 קילומטר של סינגל אמיתי.
מאת: גיא שחר
בגונדולה שעולה לכתף של הר בן לומונד פגשתי זוג רוכבים, ג’ינג’ית עם תגלחת קרב של לגרת’ה הוויקינגית, וחברה השרירן עם הקעקועים. הם בחנו לסירוגין את אופני השבילים שלי – גלגלי 29 אינצ’ ושיכוך מוגבל, ואותי – שיער מאפיר ורפיסות מסוימת באזור הבטן. ושאלו מה אני בעצם עושה בפארק הדאונהיל של קווינסטאון. “אני כאן עם המשפחה לטיול של שלושה חודשים בניו זילנד”, עניתי. “שכרנו קרוון, הבאנו ארבעה זוגות אופניים מהבית, ואנחנו מסתובבים באיים ומטיילים ברגל וברכיבה. בגדול אני מעדיף לרכוב טיולים ארוכים ומבודדים. אבל מכיוון שאני כבר כאן החלטתי לקפוץ לפארק ולרכוב את המסלולים הירוקים”. “אם ככה”, אמרה לגרת’ה, “אתה פשוט חייב לרכוב את ה- OGR”. המקועקע הנהן.
– “ה- OGR?” – “כן, ה- Old Ghost Road בחוף המערבי. זו המֶכה של רוכבי הטבע כאן. תשמע לי, 85 ק”מ רציפים של סינגל אמיתי, שרוכבים בנו, לא איזו וועדה של משרד התיירות. רק לפני שנתיים פתחו אותו והוא הפך ללהיט. הוא חוצה אזור פראי לגמרי, בלי שום חוות או יישובים. אל תפספס”. המקועקע חזר והנהן.
ירדנו מהגונדולה ופנינו כל אחד לדרכו, הם למסלולי “הנינג’ה החלקלק” ו”ארמגדון” ואני למסלול הפנסיונרים. לפני שהגעתי לתחתית המסלול כבר החלטתי לא לוותר על ה- Old Ghost Road.
עגלת סופר של הומלס
התקשרתי והזמנתי הקפצה לתחילת מסלול ה Old Ghost Road (כ-150 ש”ח ) ולילה אחד בבקתה (כ-340 ש”ח ). אפיקיסטים רציניים יכולים לסיים את המסלול ביום קיץ ארוך אחד. בני תמותה כמוני ילונו לילה אחד או שניים בבקתה בדרך.
יש חמש בקתות לבחור מהן לאורך המסלול, ואני בחרתי ללון בשנייה.
יש התרגשות מיוחדת כשאתה מתכונן לרכיבת בדד בארץ לא מוכרת. הלב כמה להרפתקה, אבל הביצים קצת רועדות. קצת כמו לארוז את תיק בית הספר לכיתה א’. אל תיק הכידון דחפתי את ציוד הלילה – פליס, שק”ש קל לבקתה האלפינית וציוד רחצה. תיק האוכף שימש לאחסון האוכל. בקטע הטכני של המסלול תכננתי להעביר אותו לתוך תיק הגב כדי שאוכל להשתמש ביעילות במוט האוכף היורד. לקחתי גם תיק שלדה קטן ובו ערכות תיקון ועזרה ראשונה מלאות – אף אחד לא רוצה להיתקע לבד עם אוזן שבורה או ברך מדממת באמצע השממה. בתיק הגב שמתי רק שקית שלוקר קטנה, הספקתי כבר ללמוד שבניו זילנד, בניגוד לנגב, אפשר למלא מים בדרך, צריך רק לבחור פלג קטן וצלול שזורם במהירות ואתה מסודר. בסוף האריזה האופניים נראו אלגנטיים כמו עגלת סופר של הומלס, אבל המשקל התחלק באופן מאוזן כמו שאני אוהב.
למחרת בבוקר כבר לקח אותי המקפיצן אלפרד, מש”ק בגימלאות מהצי המלכותי, מנקודת הסיום בשפך הנהר, אל נקודת ההתחלה. איתי ברכב נסעו גם פופי, תיירת בריטית צעירה ואנרגטית שמתכננת לעשות את המסלול ברגוע בשלושה ימים, ואנדרו המקומי, שהגיע בצליעה קלה. הוא סיים אתמול את המסלול ביום אחד וחזר איתנו אל הרכב בנקודת התחלה. בדרך השיחה נסובה על האפשרות התאורטית לייצר תרכיז בירה אלכוהולי לטובת בייק-פּאקרים: רק להוסיף מי מעיין ו-CO2 של צמיגים ולחגוג.
כעבור שעתיים הגענו לתחילת המסלול – אתר הקמפינג של לייל (Lyell) שעל נהר הבולר (Buller). לפני מאה וארבעים שנה עמדה כאן עיירת כורים תוססת בת 2000 איש, עם בית ספר, בית דואר, בית מלון ובית בושת, אבל היום נותר במקום רק בית קברות.
תחילת המסלול באתר העיירה ההיסטורית לייל
אחרי מעבר השער שעוצב בסגנון המערב הפרוע המסלול התחיל בחציית גשר מעל ערוץ לייל, זהו הראשון מארבעה עשר גשרים תלויים שנבנו במיוחד למטיילים לאורך המסלול. כשרוכבים על הגשרים האלו הם מתחילים להתנדנד וצריך לרכוב על האופניים בסלאלום כדי לשמור על קו ישר, משעשע.
מהר מאוד התחלתי לטפס ביער. מה יער? – ג’ונגל. זה אחד האזורים הגשומים ביותר בניו-זילנד. מעל 6 מטר (!) של גשם בשנה, מסביבי הכול היה צבוע בירוק עז של עצי אשור ושרכי ענק. בגדול המקום נראה כמו תפאורה לסרט מסדרת פארק היורה.
כדי להתגבר על כל הבוץ שהגשמים יוצרים השתמשו בסלילת דה-לוקס. תשתית של קורות עץ, מעליה רשת של משושי פלסטיק ומעליהם נשפך חצץ. על השביל המתוקתק אתה רוכב עשרות קילומטרים ולא פוגש חתיכת טישיו או עטיפת ג’ל אחת. ואם כן, אתה מיד מתעצבן על התיירים, ואוסף אותם כמו ניו זילנדי אמיתי. השביל ברור ומסומן כל ק”מ בשלט המורה על המרחק המצטבר.
למרות שהסינגל צר, ברור שהוא בנוי על בסיס דרך רחבה יותר שהייתה כאן פעם. לאורך המסלול פזורים שלטים שמסבירים את העניין: בין השנים 1864 ו- 1867 ידע האזור הזה בהלת זהב. תוך חודשים ספורים היגרו לכאן אלפי כורים מניו זילנד, אוסטרליה וקליפורניה וייסדו עיירות. דרך כרכרות נסללה מהחוף אל תוך ההרים וחיברה בין עיירות הכורים. כמובן שתוך שנים מעטות הזהב אזל והעיירות ננטשו. הדרך נזנחה ונשכחה, ולאחר מאה שנים נבלעה לחלוטין בתוך היער (6 מטרים גשם לשנה כבר אמרנו).
הטיפוס אל הר מונטגומרי
בינתיים אני מתמיד בעלייה. היא נמשכת, לא טכנית, לא תלולה מדי, אבל גם לא נגמרת! המסלול מטפס 1,300 מטר לאורך 25 ק”מ. לאט לאט מתנקזים לי כל הכוחות מן הרגליים. פופי הבריטית נשארת מאחור, היא לא ממהרת לשום מקום ותישן בבקתה הראשונה שאפגוש. בדרך אני חולף על פני שרידים קלושים של עיירות הרפאים – שברי פוייקה, חישוקי חבית. כל מבני העץ כבר נרקבו מזמן.
בדיוק כשכמעט נגמר לי כבר הכוח, דרך הכרכרות נגמרת והמסלול הנוח הופך לטכני. השביל הצר מטפס על שפת המצוק בין גינות סלעים. אני בולע את גאוותי, יורד לסירוגין מן האופניים ודוחף אותם, אף אחד לא ימצא אותי אם אתהפך כאן לבדי לתוך התהום.
אומנם כואב לי ברגליים, אבל העיניים חוגגות – ככל שמעפילים העצים מתחילים להתכווץ ולהתפתל בצורות מוזרות אז מתחלפים בשיחים ובכרי דשא. מעל קו העצים, בחלק האלפיני של המסלול, הנוף נפתח ומתגלות הפסגות המשוננות שמסביב: bald hill, mount montgomary, rocky tor. מלבד השביל אין כאן אף סימן לציווילזציה, לא קו חשמל, לא קוליסים של ג’יפ, רק אתה והטבע. משמאל מלווה אותי שפת צוק תלולה ולפתע נפתח גם מימין חלון בין הצוקים המשקיף אל העמקים שמתחת. “Heaven’s Door” מכריז השלט.
אני כמעט תמיד רוכב בחבורה קטנה – כמה חברים, או אשתי והילדים. הפעם רכיבת הבדד מספקת לי חוויה שונה. אני מחובר יותר לנוף, קשוב לדופק, שומע את הציפורים. אבל במקומות כאלה בא לי להסתובב ולהגיד “תראו איזה יופי!” ואין למי.
נוק-נוק-נוקינג
הלילה בבקתת Ghost Lake
כשלושים ק”מ מתחילת המסלול וכחמישה ק”מ אחרי שיא הגובה מתגלה פתאום הבקתה מאחורי סיבוב. ההמלצה של המקפיצן לישון פה מתבררת כמוצלחת כי הבקתה חולשת על נוף מרהיב ולידה אגם קטן. הבקתה מדוגמת, יש בה דרגשים עם מזרונים, חימום וזיגוג כפול, כירות, סירים ושירותים מסודרים. מספיק שתביאו שק”ש קליל ואוכל לבישול ואתם מסודרים ללילה.
חדר האוכל מלא בשיחה של מטיילים. שלושה בריטים משווים חוויות רכיבה. זוג צועדים גרמנים משיקים כוסות יין ונראים כמו בירח דבש של נישואים חד-מיניים. צרפתי עגום מנסה להתרכז בקריאה בקינדל, אבל שלושה בוקרים ניו זילנדים מריצים דחקות ומפריעים לו. הגאווה שלי באוכל הקליל שהבאתי – דייסת קוויקר, פסטה ומרק קופסאות, מתחלפת במהרה בקנאה בבוקרים שהביאו אתם תפוחי אדמה וסטייקים שניחוחם ממלא את הבקתה.
אד לא שייך
בראש השולחן יושב אחד שלא נראה קשור לסצנה. שמו אד, הוא לבוש בחולצת פלאנל, מחוספס ועטור זקן פראי. אני שואל אותו על התנאים בשביל. “אני לא מבין באופניים”, הוא מרעים במבטא ניו זילנדי סמיך. “הגעתי לכאן עם מסוק כדי לבנות עוד תא שירותים מחוץ לבקתה. אתם התיירים צריכים יותר מקום לחרבן על ניו זילנד”, הוא צוחק. הוא מספר לי על בניית השביל שהשתתף בה בשנים האחרונות.
הכל התחיל ב-2007 כשאחד מרוכבי האופניים המקומיים מצא מפת סקר עתיקה של האזור. הוא זיהה בה שביל הררי שמחבר בין דרכי הכרכרות בשני קצות המסלול. עם כמה חברים הוא החליט לבדוק כמה מהמסלול עביר. כשגילו את פוטנציאל הרכיבה הם גייסו תורמים וכסף ממשלתי, והתחילו תהליך ארוך של שיקום הדרך, הארכתה והתאמתה לרוכבים. בשיא הפעילות עבדו כאן עשרות פועלים ומתנדבים, מסוקים הנחיתו חומרי בניה, בלגן.
פתאום מפלחת את האוויר צרחה
זה נשמע כמו הכלאה בין יללת חתול לצווחת בז. אלו הם זוג תוכיי קיאה שנחתו על מרפסת הבקתה. מגודלים, ירוקים וסקרנים הם מהדסים מסביב. אלו התוכים היחידים בעולם שחיים באזורים מושלגים. הם נחשבים לאחת הציפורים האינטיליגנטיות בעולם, וכשהם מחליטים לפשוט על תיק של מטייל, שום אבזם או ריצ’רץ’ לא ייעמדו בפניהם.
עם לילה מתגלים, חצויים על ידי שביל החלב, שמי הדרום. אני מביט למעלה ולא מזהה אף קבוצת כוכבים, רק בשולי השמיים מנצנצים לי כמה מכרים: אוריון, השור והעקרב.
העייפות מפילה אותי מוקדם אל השק”ש והדרגש. עם שחר, אור קלוש מעיר אותי ומושך אותי אל החלון. נוגה אדמדם ורך מאיר את העמקים המלאים עדיין בערפילי בוקר. אט אט מתפתחת זריחה לוהטת בגווני ניאון עזים. אבל די להתפייט, יש עדיין יום של עבודה קשה לפני.
the next section is a bit gnarly
אני ממהר לצאת ראשון לדרך, כדי להבטיח שאגיע באור יום. אחת הרוכבות מזהירה אותי:
the next section is a bit gnarly – ייענו טיפה טכני. טכני זה לא מילה. הירידה תלולה, משובצת בסלעים ובנויה מסוויצ’בקים חדים. השרירים שלי עוד כואבים מהטיפוס של אתמול והאופניים עמוסים ציוד. קצת רכבתי, קצת דחפתי, קצת קיללתי, ורק אז המצב התחיל להשתפר. אחרי שחולפים על פני מנחת מסוקים שנמצא שם לטובת דאונהיליסטים עשירים ועצלים, השביל עולה על סכין רכיב עם נוף הרים היקפי עוצר נשימה – Skyline Ridge.
רכס סקייליין
בסיומו של קו הרכס מתחיל גרם של 200 מדרגות המתפתל כמו בצריח של קתדרלה. כאן באמת אין ברירה אלא להוליך את האופניים. שישים מטר של ירידה במצוק והנוף משתנה לחלוטין – שוב יער סוב-טרופי.
כאן מתחיל החלק הכי כיפי של המסלול. עשרה ק”מ של סינגל זורם ורציף בירידה. במקום להיאבק בי, האופניים שוב מרגישים כמו חלק ממני. אני מתפתל ביער עם הברמים, טס לאורך נחלים, חוצה שדות פרחים בריחוף מתמשך – תענוג צרוף.
מדרגות סקייליין
אחרי הירידה הנהדרת לעמק ממתין לי עוד אתגר אחד, ה- Boneyard – מתלול חשוף לשמש הזרוע בבולדרים גדולים דמויי מצבות. הוא מצריך טיפוס סבלני של 300 מטר גובה על סינגל צר שמתפתל בין הסלעים. מתחת לפסגה מצאתי מנוחה בצל בולדר, סחטתי את הזיעה מהבנדנה והסדרתי נשימה. אז הגיעו אלי מלמטה בעמק קולות אנושיים, אלו הבוקרים מהבקתה שמתחילים להתקרב. אין ברירה, לא איש כמוני, שהשכים עם שחר להוביל את הדרך, ייעקף ויושפל. מיד קפצתי על האוכף ורכבתי אל האופק. אחרי חצי שעה הגעתי לאוכף מיוער שמעבר לו, כך קיוויתי, מתחילה הירידה המתמשכת אל סוף המסלול.
השביל המשיך וירד לאורך המסעף הדרומי של נהר המוקיהינואי, נחל רוגע ושקוף בו טרוטות גדולות משוטטות בין חלוקי הנחל. ליד מפל יפה עצרתי לארוחת צהריים ונשטפתי.
מה שנראה במפה כמו ירידה מתונה לאורך הנהר התברר כרצף ארוך של טיפוסים קצרים וירידות. המוקיהינואי איננו הירקון והשביל עוקף צוקים, מטפס אל גשרונים מעל נקיקים צדדיים ומספק תצפית יפה אל הנהר שהופך גועש יותר ויותר. גם כאן הסינגל מתבסס על דרך שנפרצה על הגדה התלולה והובילה אי-אז לעיירות כורים. רעידות אדמה הרסו את הדרך בדרדרות סלע לא יציבות (suicide slips) ורמפות עץ חדשות מגשרות מעליהן עכשיו.
מעל נהר המוקיהינואי
עוד בקתה ועוד שלט הסבר היסטורי ואני כבר מתקרב לסיום המסלול. בנקודת הסיום הרשמית ממוקם לודג’ בשם Rough and Tumble. הוא מציע ארוחה טובה ומיטה מוצעת לעייפים. אני, עם זאת, המשכתי היישר הביתה לקרוון. הטבע הפראי התמזג בהדרגה בשדות הירוקים של העיירה המנומנמת סדונוייל. רכבתי עוד כמה קילומטרים בכביש והגעתי אל המשפחה שהשארתי לנפוש בחוף.
קרן חיכתה לי עם כוס קרה של סוביניון בלאן מקומי. ואני נותרתי מאושר מהדרך שעשיתי, אבל גם קצת נוגה. לא ברור לי למה, אולי כי מסלול כל כך מושלם לא אעשה עוד בקרוב.
