רגע לפני עונת התחרויות ובדיוק באמצע החורף הישראלי שתמיד מפתיע – יש את ה Veolia Desert Challenge. כל רוכב שטח “רציני” מכיר את האירוע והשתתף בו בעבר או לפחות תכנן להרשם ולא בכדי… כאחד שכבר מגיע לפה בפעם הרביעית (וממשיך לספור…) האירוע משתנה קצת משנה לשנה אך תמיד שומר על לב העניין: חיבור לטבע בעזרת הספורט והאופניים. לדעתי זאת כמעט החופשה המושלמת פה בארץ.
הואוליה דזרט צ’אלנג’ 2015 הוא לא רק תחרות מרתון אופני הרים הותיקה בארץ, הוא גם תחרות ריצת שטח בלילה עם מסורת ותחרות אלימינייטור קצרה וצעירה…יש בו גם טיולים מודרכים והפנינג שלם במתחם. כל אלה ביחד הופכים אותו לאחד מהארועים הגדולים בשנה לחובבי הספורט והאופניים בפרט, 3 ימים של חווייה מדברית לכל המשפחה.
מאת: אור דיין
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גיאחה
בשנה שעברה האירוע סבל ממה שקרוי “כח עליון” – מזג אוויר קיצוני שנחת על האיזור, גשם שהציף את כל המתחם ואילץ את המארגנים לבטל את האירוע בשבת, מה שגרר קשיים ארגוניים, הסברתיים וכספיים לא פשוטים, ובעקבותיהם צורך של ההפקה להתמודד מול נושא הביטול והלקוחות. הדבר עמד ברקע של הפקת האירוע השנה, אבל המסורת נמשכת, ולאנחת הרווחה של כולם השנה היה מזג אוויר מושלם והאירוע מוצלח מאוד.
המתחם
השנה ראוי לציון המתחם והקמפינג באופן ספציפי: זה מתחיל מהשילוט לתחרות כבר בכניסה, ההכוונה בחניון השטוח עם הגישה הכה קרובה ונוחה למתחם האוהלים, ואתה שואל את עצמך- אם זה לא היה ככה, איך הייתי עושה פה מסע כומתה על הגבעה, בכל פעם בשביל לסחוב את האופניים ואת כל הציוד האישי בנגלה אחת מהרכב… אבל זה קרוב מאוד ומקל מאוד על ההתארגנות.
חברת “פורום פקטור” המפיקה את האירוע בשביל המועצה איזורית תמר הפתיעה לטובה. היו אפילו מים חמים במקלחות! מי שרצה להתפנק קצת יותר השכיר קרוואן זוגי מראש וכך נהנה מכל העולמות בלי צורך לרכוב או לנסוע למלונות כל פעם.
ביום היה נעים ויבש ובלילה קר מאוד כך שכל מאהל התארגן לו סביב מדורה (חולקו עצים וחביות פח ע”י ההפקה- אותנטי אך מסודר כבר אמרנו?!). עוד יצוין לטובה מתחם שליטה באופניים באדיבות Balance ומתקן מתנפחים לזאטוטים חסרי מנוח. בנוסף כיבוי המוזיקה והאורות בשעה סבירה איפשרו כפר תחרות נעים ושקט בלילה.
גלי אברג’יל, אמא ל4 ורוכבת תחרותית מקבוצת CCC, הגיעה עם כל המשפחה לאירוע ומספרת על החוויה שלה: “מזג אויר מושלם, מסלול מסומן היטב, שני סטייג’ים מגוונים ושונים באופיים, הראשון קשוח יותר כולל המסוע ושבילי מדבר חרוצים, השני מהיר ושטוח יותר.
הגענו בשישי בבוקר, ישנו במתחם האוהלים. היה מעולה! האירגון במיתחם, הקרבה לרכבים וכל אופרציית הלינה- מקלחות, שרותים, ברזיות ואוכל מהיר- היה בסדר גמור. ים של הפעלות לילדים לאורך כל היום והלילה, מסלול האלימינייטור גם הוא היה חוויתי עבורם, וגם אותו הם בדקו- ללא ספק ארוע לכל המשפחה. התחרתי בדזרט 6 פעמים, אבל פעם ראשונה ישנים במתחם”.
הצעת ייעול לשנה הבאה: עמדת שקעי הטענה מרובים לטובת משתתפי האירוע, בשביל הסמרטפונים (איך נעלה תמונות לאינסטגרם?) ומחשבוני הרכיבה והדופק השונים. אני מציע גם לכם כמשתתפים שיוצאים לקמפינג להקדיש לזה מעט מחשבה בשנה הבאה: כדאי לכם להגיע מראש עם איזה שני Power Banks פרטיים – אחד לכל לילה…
מספר רצים ורצות דיווחו לי שקצת התאכזבו מכך שהערכה שלהם לא כללה חולצת ריצה מנדפת כנהוג במרתונים ותחרויות ריצה פופולאריות, חלק מהרוכבים גם ציפו ליותר “מתנות”. אלה תמיד שיקולי עלות ואני דווקא מעדיף את האופציה של לשלם פחות ולבחור אם לרכוש מרצ’נדייז באקספו של המציגים באירוע, ולא היה חסר: מנעליים, דרך ביגוד ועד תוספים שונים וכל אביזרי הריצה ואופניים.
תחרות היום הראשון: “המסוע” – 62 ק”מ, 1,137 מטרים
מי שמגיע ליום השישי ולא רק לשבת מגלה אירוע כייפי ואינטימי. אולי זה פסטיבל האופניים הגדול בארץ, אבל בשישי הוא מרגיש כמו מפגש חברים נעים ולא עמוס בכלל. כך זה היה בשנה שעברה וכך גם השנה. ביום שישי יוצאים מתחרי הדו יומי באופניים והתחרויות המשולבות ריצה לרכיבה של טיפוס מצטבר ותוואיי שטח לא פשוט. התחרות ביום הראשון כללה את “המסוע” הידוע לשמצה, זו שנה שנייה ברצף (ושלישית בתחרות אחרי הפסקה של כמה שנים), וזאת כנראה באמת עליית השטח הקשה בארץ. רוכבי העילית דיווחו שהורידו מספר פעמים את הרגל ורוב בני האנוש נאלצו לדחוף את האופניים בשיפועים הקשים, מה שייצר לחץ על שרירי הגב והתאומים שלא מורגלים לעניין.
התדריך בבוקר היה מצוין וכך גם הסימון והשילוט של המסלול שהיו ברמה הגבוהה ביותר. כל חריץ שנוצר בשיטפונות סומן בצורה ברורה, וכל פניה סומנה במספר חצים. מיקום תחנות ההזנה היה אידיאלי, התחנות כללו כל מה שמתחרה צריך (איזוטון, מים, בננות ותמרים, וג’ל לתחרותיים יותר). אהבתי במיוחד את החטיפים החתוכים מראש והאיזו-ג’ל המצוין של הייפייב. כל זה איפשר רכיבה עם 2 בקבוקים בלבד על האופניים ומעט אוכל בכיסים.
תחרות דו יומית כזו היא אחלה הכנה למרתון. הפתיחה בחבורת החוד הייתה כמובן חזקה מאוד, ונוצר פלוטון קדמי שהכתיב קצב גבוה עד המסוע, מי שרכב על הקצה בפתיחה שילם בעלייה הקשה. ההמשך כלל רכיבה מישורית באיזור נידח ויפה ברמת המדבר שמאתגר את בעלי ההארד טייל, וממנו ירידות מסוכנות למדי חזרה לבקע הסורי-אפריקני שכללו דרדרת משמעותית וגבעות שמתגלגלות ביחד איתך… נצפו מספר מתחרים בצידי הדרך עם פאנצ’רים באזורים האלה. זה מסלול שמוכרע בעלייה אבל צריך גם יכולת טכנית טובה בשביל לזרום את הדאבלים חסרי האחיזה של מעלה עזגד. זה מסלול שגרף הגובה המצטבר שלו מזכיר את הציור של הנסיך הקטן – פיל בתוך נחש… אני נהניתי מאוד ובסה”כ החזרה המקסימה בנחל פרצים משככת את הכאב.
את המסוע עצמו פגשנו השנה בתנאים מושלמים: עם אחיזה טובה בהרבה ממה שהיתה בשנה שעברה. לאחר שגשם ירד באיזור לפני כשבועיים כל המסלול היה במצב מצוין – מקטע הבטון בתחילת המסוע אפשר למי שיכול לעלות עם פחות החלקות, וכל הדרך היתה נעימה יחסית לרכיבה עם פחות קטעי אבק מתרומם וטוחן שרשראות אופניים.
מחווה למכוון
מספר גיאחה: “במישורים של היום הראשון לפני המסוע, לא יכולנו שלא להפגש במרשל האסיאתי החמוד הזה, שעמד כל המקצה באחת הצמתים של דרכי המדבר תוך שהוא מצביע לכיוון הרכיבה בלי להוריד את היד כל הדרך, ונד נידת שלום ונימוס מקסימה – לכל רוכב שעבר! זה היה כל כך מתוק וזר לתרבות המקומית, שלא יכולתי שלא לעצור ולצלם אותו”
תחרות היום השני- 48 ק”מ, 544 מטרים של טיפוס מצטבר
ההקפה הקלאסית והמהירה של הואוליה דזרט צ’אלנג’, עם 24 ק”מ. ההקפה הראשונה כללה את הקיר של מקורות, יציאה חכמה שהוסיפה עוד אתגר וקושי וייצרה פלוטונים מעניינים בלי לדחוס את המתחרים ישר לסינגל של נחל פרצים אותו פגשנו מאוחר יותר.
הייתה הרבה רוח במישורים למעלה ואיבדת זמן יקר אם נשארת חשוף בלי מישהו לעבוד איתו. אח”כ הכניסה לנחל היתה לא מאוד טכנית אבל דרשה זרימה במהירות גבוה ושליטה טובה בסיבובים. יש ברמים טבעיים- קירות נחל סדום שחוגגים עליהם במהירות.
כרגיל בהקפה ה2 בדזרט צ’אלנג’ יש אלמנט נוסף של עיקוף רוכבים רבים שנמצאים על המסלול. זה לא תמיד חיכוך נעים אבל זה השוני פה בתחרות ואני מאמין שאם כל אחד יעשה מאמץ מצידו יהיה בסדר- הנעקפים מפנים דרך, והעוקפים לא צועקים אלא מבקשים בנימוס לעבור.
אציין לטובה את עמדות המכונאי של Shimano באדיבות דאא ספורט בשטח ובכפר התחרות בניצוחם של רועי ויוני ואת הצ’יפים והעלאת התוצאות המהירה לאתר התחרות: לא עוד דפים שכולם מתגודדים סביבם אלא כל אחד בודק במכשיר האישי שלו ויכול לראות התוצאה דקות לאחר סיום המקצה- שאפו על קפיצת המדרגה הזו!
דיברנו עם עומר שובי – שיאן המסוע משנה שעברה ומנצח עם גיא זסלר את מקצה הזוגות השנה
עומר מטימישגב מספר: “הרכיבה בזוגות מחייבת אותך להיות קשוב מאוד גם לעצמך וגם לשותף שלך. מצד אחד כל הזמן צריך להתאים את הקצב אחד לשני, מצד שני תמיד יש מישהו לצידך עם מטרה משותפת. זה מאוד שונה מתחרות קרוס-קאנטרי רגילה שבה כל אחד לעצמו. הטקטיקה שלנו כזוג ביום הראשון הייתה להיות בדבוקה המובילה עד תחילת המסוע, עם דגש על להתרחק מפציעות ולהישאר בחלק הקדמי של הדבוקה. במסוע – מצד אחד לטפס בקצב שישאיר אותנו לבד בקצה, מצד שני לא להגיע לקצה ולהיגמר. בגבעות מקצה המסוע עד הסוף המסלול המטרה הייתה לשמור על הפער שפתחנו, להימנע מהתרסקויות – שברתי את הבריח ואת שורש כף היד בגביע העולם האחרון… ומפ’נצרים – אחרי שבשנה שעברה שלושה פ’נצרים גמרו לנו את התחרות, הפעם למעט פ’נצר אחד בסוף הירידה, הצלחנו לעמוד בכל המטרות”.
עומר ממשיך ומספר על היום השני: “ביום השני המטרה העיקרית הייתה לשמור על חולצת המוביל. ידענו שיסתכלו עלינו אחרת כשהחולצה עלינו ושינסו להיצמד אלינו. לכן בקיר הראשון לחצנו ובקצה נשארו רק עם דולין, לאונציני ושני קדטים. בהמשך הקדטים נשרו ונשארו רביעיה עד הסוף.”
עומר שובי: “שתי נקודות הבדל מבחינתי לגבי טיפוס המסוע לעומת שנה שעברה היו זירת רוכבים חלשה יחסית עם מעט מתחרי עילית, וזה שלא היה פרס (בשנה שעברה אופני Bergamont ורוקנ’רוד נתנו חסות ופרס כספי למלך ומלכת המסוע. א.ד.).
ידעתי שרכיבה ‘על הקצה’ במסוע עלולה לבוא על חשבון תוצאה טובה בדירוג הכללי, ולכן פשוט לא היה משתלם ‘להתאבד’ על העליה. אם כי הייתי שמח לבוא שנה הבאה על מנת לשבור את השיא..
בעיניי חבל שפתחו את התחרות גם ליחידים. דוגמה שמדגימה את הבעיה- למרות שזסלר ואני רכבנו עם אורי לאונציני ויובל דולין (שניהם מIGP), הם התחרו כיחידים ולכן לא באמת התחרו נגדנו. תוסיף על כך שהפודיומים היו מופרדים לחלוטין: מנצחים בזוגות ומנצחים ביחידים. בלי ניצחון כללי. קצת מוציא מהאקשן”.
“כמתחרה הישגי, כיף לבוא לארוע רב משתתפים עממים ותחרותיים. מתאים לי מבחינת התאריכים, וכיף לקחת חלק בארוע כזה גדול ביחס לתחרויות הקרוס-קאנטרי הבינלאומיות אך מעוטות המשתתפים בארץ.
לאלימנייטור הגעתי אחרי כמעט שלוש שעות תחרות. מן הסתם לא הכנה אידיאלית… בכל זאת כחבר נבחרת ישראל רציתי להתחרות ואולי לזכות בכמה נקודות דירוג. היה יפה לראות כמות יחסית גדולה של רוכבים שבאו במיוחד להתחרות בזה, במיוחד בקטגוריות הצעירות.”
מתפתחת פה מסורת! אליפות ישראל ה2 באלימינייטור – XCE
דזרט צ’אלנג’ זו התחרות היחידה שיש בעונה בישראל באלימינייטור\XCE, היא מתקיימת פה בפעם השנייה, והיא מוגדרת כאליפות ישראל ב XCE. איגוד האופניים הוא הגוף המארגן והמקצועי פה בניגוד למרתון של הדזרט שבו הניהול והשיפוט היה פרטי מטעם המארגנים, וכך האחראי למסלול והתחרות הוא אביעד יזרעאל מאמן נבחרת ישראל באופני הרים.
התחרות התקיימה בשישי בצהריים, בשעה שכל הרוכבים כבר סיימו את השלב ה1 של התחרות ואולי גם הספיקו להתקלח ולרכוש בירה בדיוק בזמן בשביל לראות את את התחרות הקצרה והאינטנסיבית הזו. היא בנויה כך שניתן לראות כמעט את כל המסלול מנקודה אחת וכיף לצפות. התחרות נפתחת ומסתיימת בספרינט. בפתיחה יש מאבק קריטי על מנת להכנס לסינגל מלאכותי וטכני מאוד שקשה לעקוף בו והאחרון הוא ספרינט פיניש קלאסי ומותח לקו הסיום וכל זאת בפחות מ2 דקות של תחרות – זו רכיבת אטרף אמיתית!
נוגה כורם המנצחת מספרת: “האלימינייטור זהו ענף מגניב, קצר ומעניין שהוא בעצם מסלול הדומה למסלול קרוס קאנטרי קלאסי רק יותר קצר, יותר טכני ויותר אגרסיבי. לתחרות מזנקים 4 רוכבים במקביל, לאחר מקצה ראשוני נגד השעון בו נקבע זמן ההקפה שלך (זה מה שקובע את סידור הרוכבים בכל זינוק על מנת שיהיה מאוזן, א.ד). בכל זינוק השניים הראשונים שמסיימים עולים לשלב הבא, כך יש מוקדמות, רבע גמר, חצי גמר וגמר כתלות בכמות המשתתפים”
הפעם הראשונה שהתחריתי בתחרות מסוג זה הייתה בטור אופני הרים בצ’כיה בשנת 2010 במסגרת נבחרת ישראל. שם המסלול כלל מספר מכשולים טכניים והרבה פידולים. ראיתי בתחרות שם שאני מצליחה להשתלב לא רע בכלל וסיימתי במקום השישי, מאז התחריתי רק עוד פעם אחת ב XCE באירופה מהסיבה שהוא בדרך כלל יום לפני תחרות הקרוס קאנטרי שהיא עם חשיבות יותר גדולה בשבילי.”
“מבחינתי אליפות ישראל באלימינייטור הייתה בעיקר במטרה לנצח על מנת להשיג את מרב הנקודות. בימים אלו חסרות לי רק 40 נקודות לכניסה לסגל אולימפי כך שאני עושה כל מה שאני יכולה על מנת להיכנס לסגל בחודשים הקרובים. הייתי מאוד שמחה אם היו מגיעות יותר רוכבות לתחרות בשביל להתמודד על התואר אז יאללה בנות אני מחכה לכן בשנה הבאה!”.
נגה הודיעה לאחרונה שהיא מצטרפת לסייקלינג אקדמי, קבוצת הכביש המקצוענית היחידה בארץ: “בהחלט מרגש ומשמח להיות ולקחת חלק בפרוייקט הייחודי הזה שמטרתו לקדם את רוכבי האופניים בארץ ובמדינות הפחות מפותחות בתחום.
תחרות האולטימייט
אנחנו בבייקפאנל מדברים פחות על ריצה אבל אם זה קשור לאופניים אז נזרום עם זה… מקצה האולטימייט בחסות משקפי SPY (מבחן בקרוב בבייקפאנל) הוא סוג של דואתלון שטח אכזרי: 62 ק”מ על האופניים בשישי בבוקר, 21 ק”מ ריצה בשישי בערב ו48 ק”מ נוספים על האופניים בשבת בבוקר בתוך פחות מ 30 שעות – לא צחוק!
דיברנו עם מעיין גיל, רוכב ורץ שלקח מקום 1 בקטגוריית גיל עד 39: “על התחרות ומקצה האולטימייט שמעתי לראשונה לפני שנה וידעתי שלתחרות הזאת אגיע בוודאות. אי אפשר לבקש יותר מרכיבת שטח וריצת שטח – שני התחומים האהובים עליי. הגעתי לתחרות על מנת להנות בלי הרבה ציפיות. לאחר מקצה הרכיבה הראשון הבנתי שגם אין כמעט משתתפים בקטגוריה שלי (עוד שניים), וגם שסיימתי עם הפרש של חצי שעה מהשני. הריצה כבר הייתה סיפור אחר וסבלתי מהתכווציות ותוצאה נוראית. ארוחה קטנה וכניסה לשק”ש על מנת לצבור כוחות לרכיבה האחרונה. ברכיבה האחרונה נתתי את כל מה שנשאר וסיימתי רביעי את הרכיבה מכלל המקצה.
…”כאשר אתה מגיע לתחרות שצריך לעשות שני מקטעי רכיבה עם מקטע של ריצה באמצע ב30 שעות אתה חייב להיות מבוקר מבחינת קצבים בתחרות, מבחינת תזונה גם במהלך הרכיבה והריצה וגם במהלך המנוחה. אומנם להיות באוהל זה לא אידיאלי אבל גם לא נורא כאשר יש לך חברים ואישה שמפנקים אותך בין המקצים. (תודה לרון וחברותיה שהכינו לנו מטעמים ופינוקים בכל שעות היממה, א.ד). לדעתי האירוע היה מעולה וכיף לבוא לאירועים שפונים לקהל הרחב. אני מקווה שבשנה הבאה יהיו יותר משתתפים במקצה האולטימייט שמהווה הכנה טובה לישראמן. מציע למארגנים לעשות חולצת מוביל גם למקצה זה, הדבר יכול להוסיף צבע ועניין. אין ספק שנתראה גם שנה הבאה!”.
בצד ההצעות לייעול נאמר שמתחרי מקצה האולטימייט נקראו לפודיומים אחרונים בשבת, לאחר המתנה ארוכה של חלוקת כל הפרסים והמדליות לקטגוריות השונות והרבות (מדי?) באופניים. נימי ואנשי ההפקה הבטיחו בלייב על הבמה שזה ישתנה שנה הבאה.
