במבט ראשון, עוד בחור אנגלי אקסצנטרי, צנום ולבוש מוזר, קריר ולא מזמין. במבט שני ושלישי פתאום מתחילים להעריך את הישירות שלו, הומור בריטי משובח, תחושת מציאות נשכנית וחסרת תחפושות. מתגלה אדם מקצועי, מקצוען ששואב מוטיבציה מההיסטוריה של הספורט ומנצל אותה לשבירת שיאים והישגים אישיים וקבוצתיים.
כן, גם אני חשבתי “מי זה העוף המוזר הזה?” כשהתחלתי לראות את השם שלו ואותו במירוצי הכביש השונים. התפלאתי כשהוא הגיע לגארמין ב-2009 ונבהלתי כשראיתי את התמונות שלו, רזה ושילדי במיוחד, מינוס 12 ק”ג, אחרי הפאריז-רוביי של אותה שנה. במרוצת הזמן, ולאור ההישגים הרבים שלו, קראתי עליו, ראיתי ראיונות ביו-טיוב ולאחרונה אפילו השקעתי וקראתי את הביוגרפיה שלו. הוא בחור מרתק.
על וויגו הרוכב עוד נספר, אבל הנה עוד צד מעניין שלו:
בראדלי וויגינס הוא “מוד” (MOD). אני לא ממש מבינה את זה, אני חושבת שאני בעד, אבל מה זה בעצם? כשעושים חיפוש בגוגל על וויגו ו-“מוד” נתקלים בעיקר במאמרים בעיתונות הבריטית שבה מציינים את העובדה כלאחר יד וממשיכים הלאה. ה”מוד” היא תופעה תרבותית, בריטית בעיקר, אבל לא רק. הכי קרוב להסביר את זה יהיה להגיד שאחד הגיבורים של הסידרה “מד מן” ייצא החוצה ויסתובב בינינו. זה התחיל בשנות השישים הגיע לשיא במהלך השבעים, נמשך על אש נמוכה עד לשנות התשעים ומאז תפס תאוצה עד היום.
זה בעיקר עניין של לבוש ומוזיקה אבל זו גם דרך חיים. זאת אהבה לפרטים הקטנים, להראות טוב, כמו מיליון דולר, אבל בתקציב נמוך. לרוב בגדים מחנויות יד שניה, אבל יש כבר הרבה בוטיקים ומעצבים שהבינו את הטרנד ושייכים לו. חליפות ונעליים מצוחצחות, מטפחת בכיס הג’קט, עניבה צרה וגרביים מדליקות. המהדרין, וויגו למשל, גם הולכים עם תספורת “מוד”, שיער באורך בינוני, כל שערה במקום שיועד לה, כמו בקליפים של תחילת הדרך של האבנים המתגלגלות וה”מי”. אהה, כן, ופיאות לחיים רציניות…
ואם כבר הזכרתי מוזיקה – פול וולר (שוויגו מעריץ והוא מעריץ בחזרה) מהווה דוגמא “מודרנית” למוזיקת “מוד”. וויגינס חי את המוזיקה שהוא אוהב והיא מלווה אותו תמיד. בראיון בסייקל ספורט הוא מציין את חמש הלהקות האהובות עליו: הג’אם, אואזיס, אושן קולור סין, ה”מי” וסמול פייסס. הוא גם מנגן בגיטרה, כנראה לא רע, כמעט כל יום, ונסחב עם הגיטרה הכי פשוטה מהאוסף שלו (יש לו כשמונה גיטרות שהוא אוהב במיוחד, ביניהן מספר גיבסון ופנדר) גם במירוצים ובמחנות האימונים במהלך השנה. המוזיקה היא לא אמצעי להתכְונן לתחרות, להיכנס לראש של המירוץ ולהתרגש, אלא יותר אמצעי הפרדה, סינון, גדר של שפיות מהטירוף והלחץ שמסביב.
טראק של “The Who” מתוך אופרת הרוק Quadrophenia. אתם מוזמנים לשים ברקע לקריאת הכתבה (רק נטרלו מהר את הפרסומת של יוטיוב אם היא תופיע לפני…).
אחרי הטור דה פראנס וויגו הפך לסמל “מוד” רציני ומוכר, כולם משתמשים בדמותו: בובות נייר מוד, תדפיסים שלו רוכב על ווספה, אוכף אופניים עם ציור “מוד” של פרו-לוגו, או קו אופנה שלם בהשראתו על ידי פרד פרי.
כמו כל סיפור טוב, ובמיוחד סיפור גבורה ספורטיבי טוב, הסיפור של וויגו מתחיל בבית שבור, אב נעלם ו… כשרון מלידה.
כשוויגינס סיים את נאום ההכתרה שלו בשאנז-אליזה בטור השנה, הוא אמר “תודה רבה לכולכם, סעו בזהירות הביתה, אל תשתכרו יותר מדי”, והוא יודע על מה הוא מדבר. אבא של בראדלי, גארי, היה אוסטרלי קשוח שהראה כשרון לרכיבה באולם ובקרמסים (תחרויות מקומיות בבלגיה) והיה מלא מוטיבציה להצליח באירופה במרוצי 6-ימים. הוא היה מוכשר, אבל כמוהו היו עוד עשרות אירופאים שהתחרו על מספר מצומצם של מקומות שיעניקו להם חוזה מקצועי. הוא הצליח להתפרנס בקושי, זכה להצלחה מקצועית קצרת מועד והפך לאדם קשה, מריר, אלכוהוליסט ובאופן כללי אדם לא נעים בכלל. במהלך שהותו באירופה הכיר את לינדה, אשתו השנייה (מתוך שלוש) התחתן איתה, עשה ילד וכשהילד היה בן שנתיים… ברח.
במרוצת הזמן בראדלי הילד גילה שהוא ממש לא רע באופניים, וממש לא משהו בכל דבר אחר (מלבד כדורגל, אהבתו הראשונה). הוא התחיל להתחרות, הצליח למדי, ועד גיל 18 כבר היה קשור בחוזה כספי עם איגוד האופניים הבריטי, ואפילו קיבל משכורת כדי להשקיע את כל כולו ברכיבה (!).
אנשי איגוד האופניים הבריטי (British Cycling ו-Team GB) דייויד בריילספורד, שיין סאטון וכריס בורדמן היו שם בשביל וויגינס מתחילת דרכו בוולודרום ושלחו אותו לאולימפיאדות ולאליפויות העולם. הם האמינו בו גם בימים פחות מזהירים בקריירה שלו, כשרכב בקבוצות צרפתיות כמו FDJ וקרדיט אגריקול, והם אלו שגרמו לכך שבסוף 2009 הוא הצטרף, אחרי הרבה רוח, צלצולים, חרושת שמועות ומאבק יחסי ציבור מעל גבי העיתונות, האינטרנט וטוויטר, לסקאיי ולשיטה של “אלוהים נמצא בדברים הקטנים”.
וויגינס בוידאו מתוך האתר של סקאיי, מספר מעט על עצמו:
סיפור הצלחה רצוף נצנוצים זהובים
4 מדליות זהב אוליפיות, 1 כסף, 2 ארד (סידני, אתונה, בייג’ינג, לונדון), אלוף עולם באולם מספר פעמים. שנת 2012 היתה שנה מזהירה ומרשימה במיוחד עם נצחון מרובע בפאריז-ניס, טור רומנדי (שוויץ), קריטריום דופינה והטור דה פראנס ונג”ש הזהב באולימפיאדת לונדון.
כשבוחנים את דרכו לאורך השנים – אפשר לראות פרופיל דרך של שלב ביום הרים בינוני בגראנד טור, שיניים של כריש, עליות בולטות ונפילות למכביר. בשנים שהוא רכב בשביל הקבוצות הצרפתיות (FDJ, קרדיט אגריקול, קופידיס), בריטי אניגמטי מול המנטליות הצרפתית והניהול הצרפתי, הוא סבל מבדידות רבה, רחוק מהבית, בלי חברים ובלי משפחה.
2000 – אולימפיאדת סידני: מדלית ארד אולימפית ראשונה. מדלית הארד הראשונה היתה ונשארה אחד מהאירועים המכוננים בחייו, הגשמת חלום ילדות. הפעם הראשונה בחייו שעלה בדעתו להפוך את הרכיבה לדרך חיים היתה כשהוא ראה את כריס בורדמן מתחרה באולימפיאדת ברצלונה 1992 בטלוויזיה, בגיל 12. ההתרגשות מהמשחקים האולימפיים, מעצם הזכות להתחרות בשביל בריטניה, סחפו אותו כל כך עד שהוא החליט שהוא יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול: לרכב על אופניים ולזכות במדליות עבור בריטניה. מהר מאד באותו קיץ הוא כבר נרשם לתחרויות והתחיל ״לחיות את החלום״, כפי שהוא מציין בביוגרפיה שלו.
2004 – אולימפיאדת אתונה – 3 מדליות: זהב, כסף וארד. אפשר לחשוב שמכאן הכל יהיה טוב ונהדר, סיפור אגדה.
הניצחון הנהדר ב-individual pursuit באתונה מול בראדלי מקגי האוסטרלי. [אגב, בראדלי מקגי היה רוכב ענק ועטור מדליות שעבר מהאולם לכביש, לבש את כל החולצות המובילות בגראנד טורים (צהובה, ורודה וזהובה) וניצח נג”שים ופרולוגים בסיטונות. היום, לאחר פרישתו מרכיבה מקצועית, הוא אחד מהדירקטורים בסאקסו בנק ואף ביקר בארץ בביקור האחרון של הקבוצה בצפון]. תראו את הפרגון של מקגי לוויגינס שניצח אותו בסיום:
אבל ההמשך… מיד אחרי האולימפיאדה, תוך כדי הטור של בריטניה, הוא הפך לסלבריטי ובכל מקום הזמינו אותו למסיבונת קטנטונת, לכוס בירה. אחת. או שתיים. או חמש. בחור נחמד לא יכול לסרב לשתות לכבודו, נכון? ובכן, סיבוב הניצחון הפך למסיבת נצחון שנמשכה תקופה ארוכה. סדר היום שלו הפך להיות משהו שרואים בסרטים הבריטים על האבטלה והמיתון: באחת עשרה בבוקר הוא התייצב בפאב המקומי, ובמקום אימון רכיבה של 6-7 שעות שתה 10-12 פיינטים של בירה.
הוא הצליח לצאת מזה בזכות הולדת בנו הבכור. פתאום הכל קיבל משמעות והיגיון, היתה סיבה לקיום שלו ולכל העבודה הקשה. הוא התעשת על עצמו, הבין שעכשיו זה הזמן שלו ושאולי זו הזדמנות חד פעמית להגיע להישגים מיוחדים.
בין האולימפיאדות חברו להם שני חברים: וויגו וקאבנדיש
2007 – וויגו עובר מקופידיס לטי-מובייל הגרמנית. אחרי הפיצוץ של שערוריית פואנטס במהלך הטור דה פראנס של 2006, בוב סטייפלטון מגיע לקבוצה ומגייס רוכבים חדשים. קאבנדיש כבר היה ידוע בקרב חברי הנבחרת הבריטית בתור ספרינטר חלומי. רכיבה בשביל קאבנדיש היתה מטרה בפני עצמה עבור וויגינס, שעדיין התרכז כל כולו ב-team pursuit וב-individual pursuit. הקשר ביניהם היה כמו בין שני אחים. וויגינס העריץ את ההתחכמויות של קאב, קאב נהנה מהחיקויים של בראד. קאב נהנה מאד מנגינת הגיטרה של וויגינס בעוד וויגינס מבסוט מהביטחון העצמי מרקיע השחקים של “האיש המהיר בעולם”. אידיליה. לקראת אולימפיאדת בייג׳ינג, שניהם רכבו יחד את הג׳ירו של 2008 תחת השם של קבוצת קולומביה. עבור בראדלי וויגינס זו היתה אחת התחרויות הכי טובות ואחת התקופות הכי טובות: הג׳ירו, מירוץ יפהפה (הוא אמר את זה, לא אני! ר.פ.) ומאד מאתגר ויחד עם זאת יחסית רגוע מבחינת התקשורת, ובנוסף, לרכב עבור קאבנדיש שמביא תוצאות: שני נצחונות ושני מקומות שניים בגראנד טור הראשון שלו.
2008 – אולימפיאדת בייג’ינג, 2 מדליות זהב ב-Individual and Team Pursuit. ההצלחה גוררת אחריה ריב מתוקשר עם בן זוגו למדיסון, מארק קאבנדיש. אחרי שתי מדליות זהב, שכללו בחובן 6 מקצים, כולל שני גמרים ושני שיאי עולם קבוצתיים, נגמר לו הכוח, הריכוז אבד ואיתו הסיכוי למדליה שלישית במדיסון. קאבנדיש נשאר היחיד בכל Team GB בלי מדליה ובהתנהגות קאבנדישית טיפוסית, לקח את ההפסד ללב. הוא נעלם ולא תיקשר עם אף אחד. וויגינס מצידו התחיל את החגיגות של 2 מדליות הזהב, שנדחו עד לאותו רגע, ושתה בכל המרץ עד לעלייתו למטוס בחזרה לאנגליה. מאז ועד להצטרפותו של קאבנדיש לסקאיי היה נתק בין השניים…
וויגינס עובר לקבוצת גארמין בשנת 2009, ובטור דה פראנס מגיע למקום רביעי כללי.
יולי 2009, הוונטו (Mont Ventoux). וויגינס עומד בפני שלב מאוד קשה וחשוב בדרך להישגו הגדול ביותר עד אותו יום. בכיס הוא נושא עמו תמונה של טום סימפסון, אגדה בריטית. סימפסון היה הבריטי הראשון שהוביל את הטור דה פראנס, הבריטי הראשון שזכה באליפות העולם והבריטי הראשון שזכה במרוץ קלאסיקה. בזמנו הוא היה מקצוען טוטאלי, השקיע את עצמו ברכיבה בצורה הכי רצינית שהיתה נהוגה, כולל דיאטה, אימונים, ציוד מיוחד (ושימוש בסמים שאסורים היום). על הוונטו, סימפסון הוא השראה וגורם מדרבן לוויגינס ודוחף אותו לתת “עוד קצת”, ה”קצת” שמבדיל בין כישרון לגדולה.
ושוב הוא משנה כיוון, שובר חוזה ועובר/עוזב/בוגד/נוטש (סמנו את המילה הנכונה) לקבוצת סקאיי – האימפריה הבריטית. ושוב נפילה, מקום 24 כללי.
ב-2011 היתה נפילה פיזית, אמיתית ומאוד כואבת. שבר בעצם הבריח בשלב 7 של הטור.
ראיון ביציאה מבית החולים, אחרי שבירת עצם הבריח בטור דה פראנס 2011. אחרי שתיאר את הפציעה ששיתקה אותו והוא לא הצליח לקום מהאספלט, וויגינס בהומור בריטי משעשע: “אני מרגיש על גג העולם כעת, יש להם שם סמים נפלאים (בבית החולים), אני מרגיש נפלא עכשיו…”
אבל… כאן גם החלה הנסיקה שלו למעלה. הוואלטה של 2011 הראתה את העתיד לבוא, וויגינס וכריסטופר פרום, יד ביד, או שמא ראש בראש, בדרך אל הפודיום, מקומות 2-3 כלליים במדריד.
הדרך אל ספרי ההיסטוריה היתה בלתי נמנעת וההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד ממנו – הוא מכיר את הסיפורים האישיים של כל רוכבי העבר הבריטים, הם נמצאים איתו תמיד ומסמנים לו את הדרך.
“למה אני לא אסמם”
במאמר נהדר, לדעתי, שהתפרסם באמצע הטור דה פראנס השנה בגארדיין, וויגינס התייחס בצורה ישירה וחד משמעית לעניין הסימום. מאז שהוא יצא מהאולם ונתקל במציאות הקרה והצינית שבעולם רכיבת הכביש הוא הקפיד להגיב לדברים כשהם קרו וסיפק לעיתונות הבריטית הרבה כותרות. אחרי שקבוצתו, קופידיס, הועפה מהטור של 2007 בעקבות תפיסתו של כריסטיאן מורני, הוא שקל להפסיק לרכב. עצם העובדה שהוא הפסיד באופן עקבי לאנשים שבדיעבד נמצא שהם סיממו, מרתיחה אותו עד היום. אפשר לאמר שהדבוקה המקצוענית מחולקת לשתי קבוצות עם גבולות אפורים בינהן – אבירי האופל ואבירי האור. וויגו הוא בהחלט הבכיר מבין אבירי האור ואחד הדוברים המעניינים ביותר שלהם.
לדעתו, השאלה איננה למה לא לקחת סמים, אלא למה כן? שאם כן, הרי הוא יפסיד את כל מה שיש לו בחיים: הכבוד, הפרנסה, הנישואין, המשפחה, הבית, המדליות האולימפיות, תארי אליפות העולם. הכל. החברים, המשפחה המורחבת, קבוצת סקאיי, ההתאחדות הבריטית, כולם יושפעו מהחלטה כזו, והאחריות שלו כלפיהם גדולה. ניצחון בטור דה פראנס (להזכירכם הראיון נערך במהלך הטור) לא שווה את הסיכון לאבד את כל הדברים שבאמת חשובים בחיים. מצד שני קבוצתו Sky שמנסה לשוות לעצמה תדמית של קבוצה “לבנה” – שמצליחה ללא סמים, לא הגיבה בצורה חד משמעית וברורה ל”לאנס-גייט” וההתבטאויות היו מוחלשות משהו.
והנה, מתוך ראיון שנערך עימו מיד לאחר הניצחון בטור דה פראנס: “…אני מקווה (שהניצחון [הנקי] שלי) ייתן לאנשים אמונה ותקווה, כי זה ספורט נהדר, ואנשים אוהבים אותו, וזו חובתנו לאפשר לאנשים האלו להאמין”
In Pursuit of Glory
בשנת 2008 וויגינס הוציא את האוטוביוגרפיה הראשונה שלו. 320 עמודים שמתארים בצורה חיה ומרתקת את הדרך שעשה מהיותו ילד עד לאולימפיאדת בייג’ינג. יש שם תיאורים חיים כל כך של התחרויות באולם, עד שצפייה בוידאו קליפים ביו-טיוב אחר כך נראית מיותרת לחלוטין.
ההצצה לראש שלו מעניינת מאוד, הוא מצחיק ומרגש ומעורר כבוד. לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר, התרגשתי איתו בכל אולימפיאדה ואליפות עולם מחדש ולמדתי להעריך (עוד יותר) את ההתמדה וההשקעה שדרושים ליצירת גיבור-על על אופניים.
הספר מסתיים בדיוק לפני מעברו לקבוצת סקאיי וכל כך, אבל כל כך, הייתי רוצה לקרוא את מה שיש לו להגיד על השלוש שנים האחרונות. לא מזמן יצאה הוצאה חדשה של הספר, בשם חדש, אבל הביקורות, עם התוספת של השנים 2009-2012, כל כך רעות, שאולי עדיף לחכות להוצאה הבאה.
מיוחד, ישיר, אמיתי
אני אוהבת את הישירות שלו, את היכולת שלו לסנן את המידע הרלוונטי ולפרוש אותו לפניך בצורה אנליטית חסרת פשרות: בויכוח שעלה במהלך האולימפיאדה בלונדון, לאחר מותו המצער של רוכב אופניים מחוץ לאיצטדיון האולימפי, וויגינס מודע להתנגדות של קבוצות רבות כנגד חוק מנדטורי לחבישת קסדות, אבל אומר את דעתו בנושא באופן נחרץ: “רכיבה על אופניים היא ספורט מסוכן. יש הרבה אנשים שמכבדים את חוקי הכביש אבל יש גם הרבה רוכבים שמסתכנים במודע, רוכבים ללא קסדות, עם איי-פודים וטלפונים. בסופו של יום אנחנו צריכים להמשיך בדו-קיום על הכביש. רוכבי האופניים ימשיכו להיות בדרכם של נהגי המכוניות ולהיפך. הכל עניין של תן וקח, צריך למצוא דרך ביניים שתשמור על הבטיחות של כולנו”.
והרי בסופו של יום… אופניים זה רק ספורט, זה הרבה, אבל זה לא הכל בחיים.
למי שרוצה לשקוע עוד בוויגינס – הנה סרט מופלא, 45 דקות מופקות היטב, ששווה לייחד להן את הזמן ולראות את האדם והספורט הנפלאים האלה בסרט על הגיבור הבריטי החדש-ישן הזה. גיבור מסוג אחר:
מאת: רותי פולוילר
רותי פולוילר עברה לספורט הגלישה באינטרנט אחרי “וי” על צלילה, רחיפה וטריאתלון, עקב פריכיות יתר ונטייה אפסית לאתלטיות. עוקבת אחרי עולם האופניים עוד מהתקופה של גרג למונד, ובאובססיביות – כבר שני עשורים. מעדיפה להתרכז באנשים על האופניים ובסיפורים האישיים מסביב. לבלוג של רותי בטאמבלר.
