לכבוד ה HLC 2015: שי הר-זהב חולק בתובנותיו ממסע האופנים שחצה את ישראל מחרמון עד אילת לאורך 1367 קילומטרים.
צילום: אהוד קרני, שי הר זהב
מאת: שי הר-זהב
אור האחרון נעלם. רכבתי בכל הכח, שעטתי לעבר אילת להגיע לנקודת הסיום. מרחוק אישתי חיכתה בהתרגשות גדולה. בשביל כורכר שנשפך אל חולות החוף הסתיים המסלול. פורקן של רגשות נעטף בחיבוק של אהבה. חיבוק שכלל בתוכו מאות אלפי פידולים, דחיפת אופניים ומשברים, שהתהוו בדרך, הכל בכדי שאוכל ללמוד שאני מסוגל לקשיים ולאתגר.
“מה שחסר לנו מצדיק את קיומנו.” (דאו דה צינג)
ה HLC הוא הזדמנות לשבור את השיגרה. לחצות את הארץ באופניים מהחרמון ועד אילת במסלול של 1,367 קילומטרים, כאשר כל רוכב דואג לעצמו ללא כל עזרה מהחוץ. לרכוב כל יום למעלה מעשר שעות מבלי לדעת היכן תאכל, תנוח ותישן – זאת ממש לא שיגרה. מדובר בחוויה שלא ניתן לתכנן בה דבר והמהות שלה היא חוסר וודאות, והתמודדות עם הלא נודע. הרוכבים שהתייצבו נמשכים לארוע כמו דב לחלת דבש והוא מעסיק את מחשבותיהם חודשים ארוכים לפני הזינוק.
לפני הזינוק במג’דל שמס מתקבצת חבורה של רוכבים מרוגשים. הווייב באוויר נהדר. פרפרים מדגדגים להם בבטן. על קו הזינוק עשרות רוכבים עומדים לצאת לאחד האתגרים המרתקים בחייהם. הם יצאו אל עבר הלא נודע. מתחו את עצמם במהלך ההכנות ובאותו היום הקפיץ של כולם השתחרר. כולם התלהבו. כולם ידעו שברכיבה אולטרה ארוכה וקשה, יש לנהוג בזהירות. כל רוכב יצטרך לשמור על הקפיץ שלו דרוך ולא לשחרר הכל בבת אחת, מי שיטעה וינהג אחרת ימצא את עצמו מחוץ למרוץ. בשלב המוקדם של התחרות במהדורתה הראשונה, לא היה לאף אחד שם צל של מושג עד כמה היא תהיה ארוכה וקשה.
גם מסע של 1367 קילומטרים מתחיל בפידול אחד קטן (צילום: אהוד קרני)
“ביטחון הוא בעיקר אמונה טפלה…”
“..הוא אינו קיים בטבע, ובני האדם על-פי-רוב אינם חיים בביטחון. הימנעות מסכנות אינה בטוחה יותר, לטווח ארוך, מהתמודדות ישירה עימן. החיים הם או הרפתקה נועזת או לא כלום”. (הלן קלר)
בטרם יצאו לדרך העיסוק בציוד ובהכנות הפכו לאובססיבים. כולם התכוננו, בחנו ציוד, למדו את המסלול, חיזקו את את הגוף ונקטו בכל הדרכים האפשריות כדי להגיע מוכנים. העיסוק המופרז בהכנות והמחשבות הכפייתיות במסע, משקפות את הצורך בשליטה ובהקטנת החרדה. האימונים המרובים כבר התישו את כולם ואצל חלק ההנאה הפשוטה מרכיבה החלה אובדת, אבל בכדי לרכוב 1,367 קילומטרים ולטפס 21,000 מטרים, נדרש הרבה מעבר לכושר פיזי. האתגר יכלול בתוכו קשיים מנטאלים שידרשו, מכל רוכב, בגרות, ביטחון, אופטימיות ואמונה גדולה. הדרך תהיה מאוד קשה ולעיתים מסוכנת. מי שעמד שם על קו הזינוק לא ניכנע לחששות ולא וויתר על החלום שלו. הם יוצאים להרפתקאה, וכדי שיצליחו לעמוד בה יזדקקו לחוסן נפשי, חוסן גופני וספונטאניות. הרגלים ישנים ודפוסים מוכרים יצטרכו להשתנות תוך כדי תנועה.
הקילומטרים הראשונים, עדיין בדבוקה אחת, מאוחר יותר יפתחו פערים גדולים מאוד (צילום: אהוד קרני)
כל משבר הוא זמני
הרכיבה למרחקים ארוכים מלמדת רבות על גבולות היכולת והמאמץ המתמשך שהגוף מסוגל לשאת. בכל פעם שהרוכב למרחק דוחף את הגוף חזק מידי, למרחק גדול מדי, מוותר על שעות שינה יקרות, הוא ישלם מחיר כבד כבר ביום המחרת. בשביל לרכוב כל כך הרבה שעות בכל יום ולהמשיך לאורך ימים רבים חשוב להתיידד ולמצוא את ה ZONE של הרכיבה. החיפוש מתמשך לאורך קילומטרים רבים ולעיתים בודדות גם מצליחים להגיע לטבורו. אז אפשר לרכוב קילומטרים רבים ללא מאמץ. הזמן חדל והשביל נעלם תחת גלגלי האופניים. רוכבים שעות עד לתשישות המוחלטת. (ראה כתבה איך תרכבו אל עבר ה ZONE) למחרת בבוקר, חלשים ונטולי כוחות, עולים על האופניים וממשיכים הלאה.
הנסיון של הרוכב למרחקים הארוכים מלמד אותו שרגעי משבר הם תמיד זמניים. יגיע הזמן והם יחלפו. עד לרגע המיוחל צריך פשוט להמשיך לרכוב ולאפשר למחשבות השליליות לעבור מבלי שתיווצר הזדהות עימן. ברגעים ההם השדים שבראש יחלו לחגוג.
ההתמקדות ברגע הנוכחי, ביופי הטבע ובפשטות הדרך יאפשרו לקושי להיות נסבל. הדברים יכולים להיות מאוד פשוטים ברגע אחד של צלילות. העבודה של הרוכב למרחקים היא לרכוב, לרכוב, לרכוב, להתקדם קדימה ולא להביט לאחור. בעליה קשה כשהשרירים התכווצו או דופק הלב עלה, ירד מאופניו וידחוף. ללא טרוניה או כעס. כשהוא מצליח לקבל את המציאות כפי שהיא, הקשיים הופכים להיות נסבלים קצת יותר.
בצינת הבוקר הוא פוגש חבר אהוב. בוא טפס אותי ילד, נראה מאיזה חומר קורצת. והוא בשקט ורוגע מטפס את שיפועיו. הם רוכבים יחד. בדממה. מבינים אחד את השני ללא מילים, כזוג אוהבים שחיים יחדיו שנים. בפסגה הם נפרדים, יודעים שגם בשנה הבאה יפגשו.
“למי שיודע להסתפק במועט, יהיו תמיד כל צרכיו.”(דאו דה צינג)
במהלך חיינו אנחנו אוגרים דברים. מי יודע, אולי פעם נזדקק להם. החפצים המוכרים משרים על רבים רוגע וביטחון. כשהם רבים מידי, יכולה להווצר הצבטרות של חוסר שקט ורצון להתנקות.
המסע הארוך עם האופניים מאלץ את רוכבי ה Bikepacking לקחת רק את מה שבאמת נחוץ. כל עולמם מסתכם לעתים (כל אחד וסגנונו הוא) בזוג אופניים, סט אחד של בגדי רכיבה, ציוד תיקון לאופניים, מזרון מתנפח ושק שינה. התחושה היא של “קלילות” מנטאלית. הימים הופכים לפשוטים. הצרכים נהיים בסיסיים. כל מה שדרוש הוא מים, אוכל ושינה. כששלושתם זמינים, אפשר לרכוב למשך שעות ארוכות. המשקלים המיותרים שאנחנו סוחבים במהלך חיינו אולי מייצרים תחושת ביטחון, או פינוק, אבל הם לא מייצרים אושר. ההיפך: לרבים הם מכבידים ומחניקים. בית גדול, מכונית גדולה, ארון מלא בגדים, טלפון חכם, כל אלו שוקלים את משקל התשלום החודשי לבנק, את משקל התחזוקה והניקיונות, את משקל המיסים. אנחנו מלאים עד אפס מקום בעולם החומרי אולם נפשנו חסרה.
רכיבה בטבע ובחשכת הלילה כשמליוני כוכבים מרצדים, ממלאים את הרוכבים למרחקים ומגדירים בהם משמעות חדשה. שבילים אינסופיים מעלים חיוך ותחושת פליאה ששום בית או רכב לא ישתוו להם. תחושת האחדות עם הדרך נותנת משמעות חדשה. ברגעים כאלה אפשר לראות את מרוץ העכברים משולל המשמעות בעיניים חדשות. “הבל הבלים”, אמר קהלת, “הבל הבלים, הכל הבל”.
“אני רוכב משמע אני קיים, Je pense, donc je suis, Cogito ergo sum” (רנה דה קארט)
“אל לי לפחד. הפחד הוא קוטל הבינה…”
“… הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי, אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על-פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני איוותר.” (פרנק הרברט)
ב HLC של 2014 הימים של סוף אפריל כבר הפכו חמים מאוד. באזור המדבר הטמפרטורה הגיעה ל 48 מעלות בשמש והרכיבה הפכה להיות מסוכנת. רכיבה בשעות החמות, ללא צל, עלולה להסתיים במכת חום. אם הגוף לא יצליח לקרר את עצמו, זה יהיה סוף המסע. בתנאים כאלו, מחוסר ברירה, אפשר לרכוב בשעות היום המוקדמות ובשעות הלילה.
הרכיבה בלילה, לבד במדבר, מפחידה. הלילות חשוכים ללא ירח. אפלה מוחלטת. כשיורד החושך, מרחבי המדבר העצומים נעלמים והתחושה הופכת להיות קלסטרופובית. החושך סגר מכל עבר. ברגעים האלה הרכיבה דורשת מיומנות וריכוז גדולים. הניווט קשה ויש חשש ממשי מאיבוד הדרך.
רכיבה בלילה נטול ירח. הפנס מאיר את השביל העולה והעלטה מכסה את ההרים
פנס קטן מאיר את הדרך מטרים ספורים לפני הרוכבים. קשה לזהות את עומק הבורות וגודל האבנים. הרוכבים למרחקים צריכים לעבור דרך הפחד כדי שיוכלו להמשיך. אני זוכר שכל שרציתי הוא לברוח. לצאת מהמדבר. רכבתי במקומות מסוכנים לאורך צוקים גבוהים. היו רגעים שירדתי מהאופניים והלכתי לצידם. השבילים הצרים לא התאימו לרכיבה באפלה. חשתי סיכון לחיי. בלילה השני במדבר החלטתי להתבונן בפחד. לחקור אותו ולהתיידד עם המציאות שעד לאותו היום ברחתי ממנה. החושך הפך לפחות מאיים. היו רגעים שפסעתי במדבר, בחשכה, לבד, והרגשתי נינוח. הפחד חדל, ובמקום שעברתי בו, נותרו רק שבילים, אבנים, מדבר ושלווה.
כניסה ראשונה למדבר בירידה מערד לים המלח, השקט נוכח בכל והאבנים דורשות מהרוכב לפסוע לצידן
על מדבר, שבילים ואשליות
בתחילת כל יום האופניים עמוסות בהרבה אוכל ומים. המשקל שלהם גדול. עם חלוף השעות, כשהמים והאוכל מתמעטים, הם הפכו לקלים יותר. יש בקרים בהם עולים על האופניים ולמרות המשקל הכבד, הם מרגישים קלים.
השבילים התארכו ללא סוף והיו פעמים שחוויתי שינוי בתפיסה המרחבית: מרגיש גדול והאופניים מרגישים קטנים. מסתכל עליהם ולא מאמין. גלגלי ה 29 אינטש נראים קטנים. השילדה פתאום מתכווצת. האופניים הרגישו נמוכים וקרובים לאדמה.
אם היתי אחרי כמה בקבוקי בירה היתי יכול לתת הסבר פיזיולוגי לתופעה ולהאשים את אחוזי האלכוהול בדמי. ברגעים ההם לא היה הסבר. התחושות היו תחושות של גדילה. שינוי בתפיסה. אלו היו רגעים מוזרים ומצחיקים. נכנסתי למרחב ה אל.אס.די של המסע.
סינגל קטן בדרך לפארן
“בשביל מה אתה צריך את זה? אולי תתבגר. אתה כבר לא ילד!”
השאלה המתבקשת שאנשים שואלים אותנו הרוכבים למרחקים היא: “למה אתה עושה את זה? בשביל מה אתה סובל ומסתכן כל כך?”. אני וחברי לתחביב הזה פוגשים הרבה אנשים וקולות שלא הצליחו להבין את הרצון בהתנסות הזו. הם מנסים לשכנע אותנו להישאר בשגרת היום ולוותר על הרעיון. האינטואיציה שלי היא שהם כנראה מדברים את הפחדים שלהם, ובכך מנסים, בדאגה אמיתית, גם לשמור עלי.
פחד הוא רגש מדבק. כשלא היתי מודע, התחלתי לפחד גם כן. עם הזמן, ככל שהקולות סביב גברו, הייתי מחייך לעצמי ומבין, שכנראה אני עושה דבר שהוא מטורף, אבל גם נכון. או כפי שמאיר אריאל היטיב לבטא: “מה, הוא לא נורמאלי להיות נורמאלי?”
בהתחלה ידעתי שאצא לרכיבה, כי רציתי בהרפתקאה ובחוויה העוצמתית. ההתמודדות עם התסכולים וההתגברות עליהם יחזקו את תחושת המסוגלות. יגלו לי את כוחותי. ככל שהימים חלפו והקשיים נערמו, הבטחתי לעצמי, שכל עוד אהיה מסוגל לרכוב, לא אוותר ואמשיך הלאה. הרבה מחברי הטובים, שהתחילו ביחד, ורכבו הרבה יותר מהר וחזק פרשו כל אחד מסיבותיו. כדי לסיים את ה HLC צריך לרכוב בחוכמה ולהיות קשוב לגוף.
הצל שלי ואני יצאנו לדרך. השמש עמדה כך בערך. פעם אני מוביל ופעם צל על השביל. עננים התכנסו בשמיים, התחילו לרדת טיפות מים. צילי התכנס בתוכי, המשכתי לבדי בדרכי.
אנחנו רוכבים להגשים את חלומנו, לרכוב ימים שלמים ללא ידיעה היכן נסיים. בדרך פוגשים את המופלא, אנשים שמקרבים אותנו אל ליבם, מארחים אותנו בביתם. פוגשים גם בחשכת הלילה ודממת המדבר, בשבילים מרוצפי האבנים ובאבנים עצמן, בשמים זרועי הכוכבים ובאורו החלש של שביל החלב. בקשיים ובהתגברות. יש רגעים שהפליאה נוכחת בכל ויש רגעים שהייאוש עוטף ומדיח להפסיק. אנחנו יוצאים לאורכה של הארץ לחפש את עצמנו ובדרך מוצאים הרבה יותר.
