כנוסע על אופניים עם ציוד מלא למרחקים ארוכים, אתה חלק מקהילה מוגדרת ומובחנת בדרכים של אמריקה. לעומת אירופה, שבה אתה פוגש עשרות כמוך מידי יום, באמריקה לעתים עוברים כמה ימים עד שתפגוש אחד, אבל אז הוא אחיך התאום לרגע אחד של מפגש. וזה לא מפני שבאמריקה יש פחות תרמילאי אופניים, יש הרבה יותר, אלא שהדרכים כל כך ארוכות, שהתפזורת היא גדולה מאוד.
כתב וצילם: קובי אשל
אני בטוח שרבים מכם כבר הייתם בארצות הברית, כמה מכם אולי אפילו גרו בה או למדו בה, או שהו בה תקופות ארוכות, כך שזה לא בדיוק שאני מגלה לכם פה את אמריקה. אני כותב את התרשמויותיי האישיות, כפי שעיניי שלי רואות מעל אוכף האופניים, ואת חוויותיי ודעותיי ככול שאני מצליח לנסחן במילים. מי שחושב אחרת או חווה אמריקה שונה ממה שאני מתאר פה, הצדק עמו, ואין לי על כך שום וויכוח. מי שמתכנן מסע אופניים דומה וודאי ימצא כאן אינפורמציה רבה ומועילה בין השורות. מי שלא, יקרא זאת כסיפור הרפתקאות בדיוני, ואני מקווה שיהנה לא פחות.
התחלה קשה
מרוט ומותש אחרי 24 שעות של טיסות והמתנות (קונקשנים, יו נו, מחפשים את הזול…) אכול דאגות ועם בחילה קלה מאוכל מטוסים, נחתתי בפורטלנד. כבר לקראת סוף הטיסה ניסיתי לגלגל בראש את סדר הפעולות עם הנחיתה: לקוות שהקרטון והצ'ימידן הענק אכן הגיעו, לראות מה אבד, מה נשבר, מה התפרק, התעקם, התפזר, ומה לעזאזל שכחתי לקחת? כמובן שתכף יסתבר שלקחתי יותר מידי, הרבה יותר מידי, אבל אנחנו עדיין בשלב הפאניקה. למצוא פינה אחורית ושקטה בטרמינל ולהתחיל להרכיב את הממצאים שאותם ארזתי בדבקות של נזיר טיבטי אי שם בתל אביב הרחוקה, אי אז, לפני שלושה ימים.
והנה שלט עם חץ: "אל אזור הרכבת האופניים"! ואכן בפתח הטרמינל עמדה מדוגמת עם סטנד וכל הכלים. מה חשבת, אמרתי לעצמי, זה פרובינציית נתב"ג? זה אמריקה פה! (ככה זה כשאתה נוסע לבד, אתה מדבר עם עצמך) אנחה עמוקה השתחררה לי פתאום מעומק מהצלעות. אתה נרגש! עצמי אומר לי. איזה נרגש, אני עונה, למי יש כוח? ויודע שאני משקר לעצמי בפנים…
אסטוריה, אורגון, נקודת תחילת המסלול. אמור להיות כאן צוק יפה שיורד אל האוקיינוס, ואיזה גשר מיוחד. אני יורד מהאוטובוס, תיקים על האופניים, קסדה, כפפות, ו… זהו, מת-חי-לים! מעכשיו הכל על אופניים. שום מטוס, אוטובוס, מונית או עגלה עם סוס. אבל לא צוק ולא נעליים, הערפל כבד, לא רואים ממטר, וגשם, וקררר, ואיפה תקעתי את המעיל גשם עכשיו? והכובע גרב? כי איך אני אתעצבן אם יקפאו לי הגבות?
לוקח חבית קרטון עם שתן סוסים פושר המכונה באמריקאית "קפה" באיזה בית האבסה שנקרא מקדונלדס, ויללה, לדווש! עברנו את קירגיזסטן – נעבור גם את זה!
כמה שעות מאוחר יותר – "מוטל" מנצנץ לי השלט. 'פיקוח נפש דוחה קמפינג', המצאתי לי פתגם ונכנסתי. 27 מייל מראה המכשיר, כלום. כן, מדברים כאן במיילים, שזה פאק רציני, כי הם לא רצים כמו הקילומטרים שלנו כשאתה בקצב טוב… אין דבר, אני סולח לעצמי, מחר יום חדש!
סחבק מגלה את אמריקה…
על המפה המסלול מראה פסיק קטן לאורך החוף, ואחריו נכנסים פנימה ומזרחה לדרך ארוכה ארוכה. אבל אט אט אני קולט שהפסיק הקטן הזה זה 120 מייל, שזה כמעט מאתיים קילומטר! רק עכשיו אני מתחיל לקלוט את גודל הארץ הזו, ואני הולך לחצות אותה בנקודה הרחבה ביותר שלה.
מוטל ועוד מוטל, והנה יום אחד סוף סוף זורחת השמש. או, זה יום לקמפינג. מושך עוד קצת ועוד קצת, עד ש "המרינה של קלי" צדה את עיני. יופי של שם, אני אומר לעצמי ונכנס. ואכן יופי של מקום ואחלה חבר'ה – צלו סרטנים על המדורה, נתנו לי בירות ועף לי המוח. באיזה שהוא שלב שמעתי את עצמי אומר לקלי בקול רם מידי "אני נשאר כאן חודש!".
"ששש, תרגע ילד, הוא עונה לי, אתה מעיר את השכנים. יש עוד מקומות כאלה בהמשך, ויש לך עוד 4000 מייל טו גו!". ילד הוא קרא לי, החוצפן, והוא עצמו בן ארבעים בקושי.
ככול שאני מתקדם אמריקה מתחילה להתגלות לי. תחילה זה הגודל. כפי שהארץ ענקית, אין סופית ממש, כך גם כל דבר אחר. המכונית הנפוצה ביותר כאן היא טנדר דאבל קבינה בגודל מפלצתי. בעיקר פורד. גם כל חדר מלון, אולם המתנה, תא שירותים או כוס קפה הוא בגודל כפול ומשולש מהמקובל אצלנו. כמויות הסוכר הנצרכות כאן הן לא יאמנו.
אני עוזב את החוף ומתחיל להתקדם אל פנים הארץ. שדות ועוד שדות. והנה עוד טורר שאני פוגש שוב ושוב כבר כמה ימים. אמריקאי מסן דייגו – נהג משאית שפרש, התגרש, מכר את כל רכושו ועלה על האופניים. אנחנו בקצב דומה ומתקדמים ביחד. יש חיבור מעניין בינינו. הוא מספר לי שהוא שחקן פוקר מקצועי, וכל כספו ורכושו באו לו מזכיות בתחרויות ובאליפויות פוקר. לדעתי הקשר הטוב שלנו נובע מפשטות וישירות הדיבור, אצלי בגלל דלות האנגלית שלי, והוא איש פשוט עם שפה ישירה ובסיסית. החברות איתו מעודדת אותי ומקלה עלי את הבדידות. אני מתחיל להסתגל.
האמריקאים אוהבים לנהוג ולא אוהבים לרדת מהפיק-אפ טרק שלהם. כמעט כל שירות שניתן להעלות על הדעת, מאוכל וקפה ועד שירותי כביסה, מהחלפת צמיג ועד קונצרט, הכל בדרייב-אין. הרבה מהאנשים שפגשתי בפונדקי הדרכים, מבלים את חופשת סוף השבוע שלהם באוטו. הם עולים על הרכב ונוהגים ברציפות סופ"ש שלם, לעיתים לדייג באיזה אגם מרוחק, לרוב סתם לשרוף דלק, וחוזרים לעבודה טרוטי עיניים לאחר שנהגו אלפי מיילים.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?
נהר ראשון – מקנזי ריבר. כבר ראיתי נהרות. מי שרוכב בארצות רחוקות עם ציוד מלא יודע שהמסלולים בדרך כלל הם על נהר, כי אלו הדרכים המתונות והנוחות ביותר לחדור אל לב ההרים. על מקנזי ריבר אני מתחיל להבחין באיזה לייף סטייל אמריקאי. דבר ראשון ששמתי לב: כמעט שאין גישה לנהר עצמו. הכל אדמה פרטית. רק פה ושם יש גישה מוסדרת לעוברי הדרך, עם שירותים ושולחנות פיקניק וכמות מסיבית של שלטים המורים לך מה לעשות ואיך לנהוג, ובעיקר מה אסור. ובכלל, הכל מגודר. כמעט ואין פיסת אדמה פנויה, חופשית, גם לא באזורים נידחים ומרוחקים ביותר. בכל מקום שלטים: "פייבט פרופטי" "פרייבט לנד" או "פרייבט רוד, נו אנטרי!".
אני מוצא שהחוק באמריקה חזק ביותר. האמריקאים עצמם לא מודעים לזה, המשפט השגור בפיהם "זו ארץ חופשית" כלל לא נכון. לדעתי מחנכים אותם ככה כדי לשלוט בהם. אני חושב שזו הארץ המוגבלת ביותר והמפוקחת ביותר שביקרתי בה. כן, אתה יכול לנוע בדרכים, אבל רק בדרכים, ותחת תקנות וכללים נוקשים ביותר הגוערים בך מכל שלט ותמרור. לא ראיתי לזה אח ורע בכל הארצות שביקרתי בהן. אתה ממש לא רוצה להסתבך עם החוק כאן. אתה נמצא באזור מבודד, אין נפש חיה 100 מייל לכל כיוון, ועדיין לא תחצה קו בפסיעה אחת. זה כמה החוק חזק. אני הולך מאחורי שיח להשתין והדופק שלי מאיץ מחשש – זוהי אדמה פרטית ואני מפר חוק, מישהו יכול לירות בי, עלולים לגרש אותי מהמדינה, עלולים להטיל עלי כנס של 1000$, או שיגלו אותי לגוונטנמו…
מתחיל להתאהב
מעניין: זה כאילו תפור לאופניים. הדרך בודדה מאוד, בלב שממה, ובכל כ 30 מייל עיירה קטנטנה שכמו לקוחה ישר ממערבון: אורך הרחוב הראשי 100 מטר, קפה/מסעדה, מוטל אחד או שניים, דואר, בנק, תחנת דלק, חנות כללית. 17 תושבים רשומים, ושלט מתפורר שמתהדר במאה חמישים שנות העיירה… אמיתי! אני מנגב את הזיעה, מסיר את הכובע רחב השוליים קושר את הסוס, סליחה – האופניים לעמוד וניכנס. מיד מטרונית עבת בשר מטיחה על שולחני כוס ענקית עם מי קרח, ופוצחת ב"מה שלומך היום סר?" כאילו אני מבקר אצלה כול יום זה שנים. בתפריט 4-5 מנות, כולם ווריאציות של המבורגר: עם בייקון, דאבל ציז, דאבל בייקון + דאבל ציז, ומנת הבית – טריפל הכל. והאמת? זה טעים וסותם אותך עד הבוקר, שאז יש את תפריט הברקפסט עם חמשת הואריציות, דאבל בייקון, טריפל… וכו'.
אני אוהב את העיירות האלה. אני רואה שם בתי עץ בסגנון המערב הפרוע שעומדים על תילם מאה שנים ומשרתים באותה נאמנות את עוברי הדרך. העיירות האלה מספקות לך בדיוק מה שאתה צריך. אני עוצר בנקודות עניין, קורא את ההסברים ומתחיל להבין. אני רוכב על נתיב היסטורי שבו כבשו החלוצים את המערב, ו 30 – 40 מייל זה המרחק היומי שסוס עם רוכב על גבו או רתום לכרכרה מסוגלים לעבור. כיום אלה רוכבי האופניים – בדיוק הטווח הנכון. לרוכבים החזקים יש כמובן את אופציית המרחק הכפול…
- והדרך נמשכת, ואט אט מתחלף הנוף ואנחנו במדבר. הטמפרטורה ביום קופצת ל 40 מעלות בצל, ובלילה צונחת ל 10, כמו בערבה שלנו. מסביב מופיעים צוקי בזלת שחורים ומשונים והאדמה כולה בצבע חום אדום. אלוהים כנראה ראה יותר מידי מערבונים כשהוא ברא את זה. מטפסים שלושה ארבעה ימים לאורך נהר, עוברים פס גבוה וצוללים לעמק חדש. נהר ועוד נהר, אחד יותר יפה מהקודם, וההרים נעשים חדים ותלולים יותר ועכשיו אני בתוך יער עבות ובלתי חדיר לחלוטין. העיירות נעשות נדירות יותר ואני חונה בקמפים מבודדים שהם רק קרחת קטנה ביער עם שולחן ומקום להקים אוהל. וכאן הניסיון ובינת הזקנים שלי באים לביטוי – אני מצוייד היטב, מבשל על הגזייה, ויש לי כל מה שצריך לשלושה ארבעה ימים בישימון. ואני כל כך נהנה!
פסיכים עם זנב דבורה
יום אחד, אני באחד הקמפים לצד הדרך, ולפתע מופיעים עשרות בייקפקרים עם זנב הדבורה האופייני להם, רועדים מקור ומתשישות, שולפים מצלמות משוכללות ומציבים חצובות. אני נזכר שממש כעת מתקיים מירוץ "טראנס אמריקה" ואלה כתבי המגזינים שממתינים למתחרים. אני מספר להם שאני מכיר את זו שבוודאי תנצח, לייל ווילקוקס, פגשתי אותה בתל אביב וממש לחצנו ידיים, ותוך דקה כל המצלמות מופנות אליי…
את לייל לא הספקתי לראות, היא חלפה כמו רוח. ביומיים הבאים עקפו אותי הגל השני של המתחרים, ישבתי עם שניים מהם להמבורגר באחת העיירות. הראתי להם תמונות שצילמתי מהמסלול שזה עתה עברו. וואו! הם אמרו, לא ראינו את זה! מה כאן עברנו? האם ללייל יש מושג קלוש איפה היא רוכבת? שום סיכוי. כלום. אני אומר לשניים שהתחרות היא בעצם על מי שישן פחות ומי שאוכל ומשתין תוך כדי רכיבה ולא על רכיבת אופניים. הם מהנהנים בעצב, וקצת שפופים הם יוצאים לעוד מאה מייל היום, ואני לעוד חמישה עשר – עד הקמפ הקרוב…
אני כותב את המילים האלו במיזולה, מונטנה, במוטל סמוך למשרדי Adventure Cycling – איגוד האופניים המפורסם, שם צילמו אותי וקיבלתי בנדנה למזכרת. חלף חודש כהרף עין, והשלמתי רבע מהמסלול. עצרתי כאן לשלושה ימים של התארגנות ומנוחה, וכדי לכתוב את הכתבה הזו. בימים האחרונים רכבתי עם אחרון המתחרים, תומס קמרו, איש חביב ומותג מפורסם על המסלול, ויש לי עשרות חברים למסע הפזורים מאתיים מייל לכול כיוון. אני מרגיש טוב וחזק, והמסלול מרתק מעין כמוהו, ובוער לי כבר לעלות על האופניים ולהמשיך…
שלום שלום!
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
