כשבכל הארץ גשם פה יש סיכוי לרכיבה יבשה
מסלול קלאסי אומר:
הכנות: התפשטות. הטיפוס קצר ובכל מקרה יורדים חזרה למטה, נשאיר בקבוק אחד עם החיילים במחסום או מוסתר בתעלת הניקוז הסמוכה. שטפון פתאומי יכול להעלים אותו, אבל לפחות יהיה מאיפה למלא את השני. גם מעילים מיותרים שאולי נזדקק להם בהמשך, כפפות, ולפורעי חוק – קסדה. העלייה למצוקי היא מקום של חופש, לא של הגבלת חירויות. אם אין איזה טיול ג’יפים נדיר, בחצי שעה של טיפוס פוגשים מכונית אחת ופחות בממוצע והשקט מאפשר לשמוע אותה עוד כשהיא מורכבת במישיגן.
מדרגה ראשונה: מתחילים. הרגליים קצת קרות מעצירת ההתפשטות שלפני. מתחילים בהילוך הכי קל כי הכיוון היחידי שרואים זה למעלה. הכביש קצת רטוב מהגשם של הלילה ואם עומדים אז האחורי מחליק. אז יושבים. ומפדלים בשקט, מפדלים לאט. זו טבילת אש אבל לא צריך להתרגש אלא לבטוח בשרירים שברגליים. הם עדיין טריים. אם הכביש יבש אז מעבר למצב של ריקוד מחיש את הקץ. אחרי שלושה פיתולים כבר אפשר לראות את קצה המדרגה, אבל השיפוע לא נהיה יותר קל. בעלייה של מצוקי הדברים ברורים. כשאתה מטפס, אתה מתאמץ. אין כאן לנוח בעלייה.
מישור ראשון: אפשר להטיל את משקל הגוף על הכידון. להרפות את שרירי הצוואר כך שהראש נופל מטה ומאפשר לנשימה לחזור לסדרה. הרוח בגב ולא מבינים לאיפה נעלמה העלייה. קו החוף נחשף. עדר יעלים חוצה את הכביש בשנייה האחרונה, ומסתווה די מהר בשטח.
מדרגה שנייה: האמת, בהתחלה לא כזה מפחיד. פנייה ישרה שמאלה והשיפוע אחיד והכביש ישר. עוד פנייה ישרה, עוד פעם שמאלה, השיפוע המתון ממשיך. נצמדים למצוק ואחרי פיתול קטן מתחבאת מישור קצר שבקצרים, כמו לגימת מים לפני הקטע החשוב בהרצאה. הים נמצא בצד שמאל, אבל זה לא הזמן לרומנטיקה. זה הזמן לעבוד. בשביל מה שעומד לפני העיניים צריך תמונות, והרבה.
הכביש עובר דרך שני מבתרים, שניהם תוך כדי סיבוב. הוא עולה חדות בלי לרחם. גם כשמגיעים לפנייה ישרה ימינה וחושבים שהסיפור נגמר, יש עוד איזה 20 מטר לקינוח. זו המדרגה הארוכה והתלולה מבין השלוש וכשהיא נגמרת הרבה פעמים אין כוח אפילו לנוח.
מדרגה שלישית: מכאן, האלכסון כבר לא בדיוני. הוא קצר יותר מאשר הקטע התלול במדרגה הקודמת. הוא מסתיים כמוה בסיבוב ימינה תוך כדי שיפוע. משמאל רואים תהום פעורה, ואת קיבוץ מצפה שלם. מעט לפני שמתיישר ישנה פנייה ל”מצפה האפס” שמציין שהגובה כרגע הוא פני הים התיכון. אבל הים התיכון רחוק כרגע, והים שקרוב נמצא מאחורי הגב.
מישור שלישי: הרפיה. אם לא מודדים זמן כמובן. אם כן, אז זה המקום לספרינט. הכביש די ישר ובקושי עולה. בסיומו יש את בית ההארחה ומעט לפני סיומו, בנקודת חמישה הקילומטרים יש פנייה שמאלה שעולה למנחת מסוקים – פלטפורמה שבה כדאי לנוח. ליהנות מהרוח אם חם. להתלבש אם קר. להתכונן לירידה כי היא לא פשוטה למי שאוהב מהירות. אפשר לנוח בדרך למטה – אבל רצוי לא להירדם.
סיכום והדרך למטה
ברכיבה במצוקי אני מרגיש כמו מחט שמלטפת את התקליט. הכביש עשוי ויניל איכותי, אבל דרדרת פה ושם מחייבת קפיצות צורמות לצד. ישנם ימים עם רוחות חזקות באופן קיצוני, עד חוסר יכולת להתגבר עליהן. הירידה אמורה להיות חלקה אבל אותם סיבובים שעברו כה לאט בעלייה, מקבלים טוויסט שונה (תרתי משמע) בירידה ויגרמו לרוכב שם לראשונה להאטת חירום כדי לא להתהפך מעבר למעקה הבטיחות אל התהום. יעלים יכולים להפתיע, במיוחד כשכל השלטים מזהירים דווקא מגמלים וכבר כמה שנים לא ראיתי דבשת שם.
סיפורים ממצוקי דרגות
כפר ההארחה שלמעלה הוקם במקומו של קיבוץ מצפה שלם שנדד למטה. העליה הזו, כל כולה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים למרות שאזור צפון ים המלח לא נחשב “שטחים” בתרבות הפופולרית, אולי בגלל שלושת קיבוצי התק”ם באיזור (קליה, בית הערבה, מצפה שלם). ההתיישבות שם החלה (יחד עם מפעלי ים המלח) בשנת 1929 – בדומה להתיישבות בגוש עציון שלא זכתה ללגיטימיות בציבור כמוה.
אם הרוח חזקה, היא תהיה יותר חזקה בסיבובים ימינה שעל שפת המצוק. יחד עם השיפוע החד לפעמים נגררים לנתיב הנגדי וצריך להיות בהיכון להוציא את הרגל מהפדל. לזכור שתמיד מכונית יכולה להפתיע במיוחד ברוח חזקה שמפריעה לשמיעה.
כשיורדים חזרה, מעט אחרי “מצפה האפס” יש סיבוב חד שמאלה. כשהוא הופך לישורת הגדר פתאום מתקרבת מהר מהצפוי ואני מכיר מישהו שכמעט מצא עצמו בתהום. בקיצור – לא להתפרע שם. כנ”ל לגבי סוף הקטע התלול במדרגה השנייה. שם פשוט באים מהר ואם לא לוקחים טוב את הסיבוב… לא נופלים אבל אומרים בוקר טוב לקיר המצוק.
סיפור טרגי על מצפה האפס – מי שיילך כמה צעדים לצפות בתהום יוכל להבחין בשרידי שתי מכוניות. הסיפור ששמעתי הוא על בן שהתאבד שם, ואביו שהגיע שנה או כמה אחריו וחזר על המעשה.
הצעת הגשה: מצומת לידו (צומת קליה) דרומה על כביש 90 עם עלייה אחת למצוקי דרגות, המשך לעין גדי. בחזור, שוב עלייה למצוקי דרגות. יוצא 100 ק”מ עגולים וכאמור למעלה ניתן להוסיף עליות, או לרכוב במישור מעין גדי עד למצדה לתוספת של 20 קילומטרים הכיוון.