חודש עבר מאז אותה שבת נוראית שבו התרחיש הכי נורא בקיבוץ בארי- חדירת מחבלים- התגשם. חודש שבו הזמן הוא הדבר היחיד שזז. מחשבות, רגשות ותחושות קפאו מלכת. חיים את הטראומה ולא מצליחים לעבור לשלב של הפוסט טראומה.
זהו חודש שבו כל צבע ירוק מזכיר את החמאס, מחבואים ומשחקי ילדים כמו מי מסתתר או חסר בביתינו הקט מקבלים משמעות אחרת וכבר לא כל כך תמימים.
שדות יפים ליד פצצה מתקתקת
עד לאותו היום של ה7/10, בתור טריאתלטית, במיוחד לאחרונה כשהתאמנתי לישראמן למרחק של חצי איש ברזל, הספורט היה חלק מהחיים שלי. כל יום הייתי קמה לריצה, רכיבה ושחיה. במיוחד אהבתי לרוץ בסינגלים של האופניים שעוטפים את הקיבוץ מכל עבר. אהבתי את המרחבים האינסופיים והשדות שמשנים את פניהם בכל עונה של השנה. בין החיטה בחורף והחמניות או הבוטנים ותפוחי האדמה בשאר עונות השנה. הייתי מתרגשת מזה. הרגשתי איך אני מתחזקת וזה הרים אותי יותר מכל פסיכולוג שדיברתי איתו. נושמת את האוויר ורצה בביטחון רב, גם בשעות החשיכה רגע לפני דמדומי הבוקר ולא מעלה על דעתי שאני חיה ומגדלת את ילדיי ליד פצצה מתקתקת שעוד שניה תתפוצץ. ואז הגיעה אותה שבת של ה7/10 וכל הספורט בחיי מקבל תפנית חדה.
מעטפת של תרומה
זה מתחיל מזה שיצאנו מהבית ללא ציוד בכלל וללא ציוד ספורט בפרט. באותו היום האירוע תפס אותי מחוץ לבית ולא חזרתי אליו מאז. הציוד היחיד שהיה עלי היה בגדי הרכיבה וגרבי הבלאגה שבאופן מפתיע, למרות שרצתי וברחתי מהמחבלים ללא נעליים, כי אפשר באמת לרוץ מהר עם נעלי רכיבה, הגרביים לא נקרעו ונשארו שלמות לגמרי. את עמרי והילדים חילצו בריאים ושלמים, לפחות בגופם, בשעה 3:30 לפנות בוקר של יום ראשון. הוציאו אותם דרך חלון הממ"ד עם הבגדים שלגופם וללא כל ציוד נוסף.
ולכן, בשלב הראשוני הייתי צריכה להתארגן על דברים בסיסיים כמו בגדי ספורט ונעליים. טלפון מגל תיכון, המאמן אצלו אני מתאמנת, שאל מה חסר לי ובצניעות אמרתי לו שחסרים לי אופניים, נעלי ריצה ושעון גרמין שגם הוא נשאר מאחור עם האופניים שזרקתי בזמן הבריחה מהמחבלים. ללא היסוס ליאור לב, המאמן הישיר שלי, הגיע עד אלי לים המלח עם כל הציוד שביקשתי ואף יותר.
בהמשך יצר איתי קשר מאיר קנר בעקבות פוסט שפרסמתי על גרבי הבלאגה בפייסבוק והגיע אלי עם נעלי ריצה של הוקה, ביגוד וגרביים. ואז אמרתי לעצמי- ציוד יש. עכשיו נשאר לצאת ולעשות. בהתחלה הייתי יוצאת עם אופני השטח שהביאו לנו למלון ביחד עם קבוצת רוכבים מבארי ומקיבוצים מפונים נוספים. ובהמשך שילבתי גם ריצה.
הצטרפו אלינו פה:
פעילות, רגשות ותחושות
הפעילות הגופנית העלתה והציפה המון רגשות, מחשבות ותחושות. אבן ענקית ישבה לי על החזה כל זמן הפעילות ואחריה. מחשבות על אותם אנשים שכבר לא איתנו. קהילת בארי איבדה 86 חברים שנרצחו ועוד 30 מנותקי קשר ואיבדתי גם חבר טוב, שותף לאימונים- את ליאור וייצמן ז"ל שנרצח בכניסה לשדרות. היו פעמים שהייתי צריכה לעצור את הריצה כי זה פירק אותי. צעקתי וזעקתי. הייתי מתיישבת בצד הטיילת ובוכה עד שהסרעפת היתה נתפסת, ואז הייתי נרגעת, ממשיכה לרוץ ושוב מתפרקת ובוכה ואז ממשיכה.
מחשבות על מה שעברתי באותו היום ומחשבות על מה היה קורה אם פרט קטן בתוך הסיפור היה משתנה? ואיך ואיפה היו רוצחים אותי? ומבינה שיותר מקרי מזה אין. דקות בודדות בתוך הסיפור האישי שלי הפרידו ביני ובין המוות שריחף מעל ראשי כל שעות אותו היום.
הספורט מנקז ומרפא
בנוסף לזה, בתקופה הזאת אני לא ישנה כמעט. נרדמת מאוחר מפחד, עם סיוטים על מחבלים וקולות יריה הנשמעים באוזניי. המוח מתעתע ואני מתעוררת הרבה במהלך הלילה. הגוף כואב, ועייף ומנסה לשמור כל פיסת אנרגיה שעוד נותרה בו כדי לתפקד במהלך היום.
שנאתי את הפעילות הגופנית. היא הורידה אותי למטה גם במובן הפיזי וגם במובן הנפשי רגשי. לא יכולתי לשאת את מה שהפעילות גרמה לי להרגיש ואת המחשבות שהציפו אותי אבל כן שמתי לב שהאבן הזאת, בלוק הבטון שהיה לי על החזה, כל פעם, נהיה קצת יותר נוח אחרי הפעילות. ההתפרקות בריצה הוציאה ממני את חלקן של האנרגיות הרעות.
ולכן הבנתי שלמרות הקושי והכאב, אני צריכה להמשיך ואולי בטווח הארוך יהיה שיפור. כל פעם קצת. 20 דקות, חצי שעה… גם אם זה אומר ללכת. זה היה צעד אחרי צעד, כמו לומדת ללכת… כשאני משלבת פעם ריצה לצד הצפוני של הטיילת ופעם לצד הדרומי של הטיילת, פעם הליכה ופעם ריצה. מדי פעם לוקחת את אופני השטח שנמצאות בכניסה למלון ויוצאת לרכיבה.
כל פעם קצת. מתבוננת בהרים הנישאים המשתקפים כמו במראה במי ים המוות הפרוש לרגלי. השבוע גם התחלתי להתחבר ולהשתלב באימוני הטריינר בזוויפט של קבוצת הסולו. קצת יותר איטית אך מקבלת את עצמי ועושה מה שאני יכולה.
הווצאפ של ראנפאנל:
נקודה מעניינת לגבי הריצה
היא עלתה כאשר דיברתי עם עמרי, בן הזוג שלי, שגם הוא רץ. באותה שבת איומה, בזמן שאני שכבתי בשיחים באזור פתוח הוא היה עם הילדים בממ"ד. כשיוצאים ממלון דויד בים המלח ועולים על הטיילת יש שתי אפשרויות: לפנות צפונה, להתרחק מהמלונות ולהיות באזור חשוף, כמעט ללא אנשים מסביב או לפנות דרומה ולרוץ על הטיילת ליד כל המלונות. אחרי החוויה של שבת אני מתקשה לצאת לריצה באזור החשוף ללא המלונות, כי אני לא מרגישה מוגנת ולכן מעדיפה לרוץ על הטיילת באזור המלונות. המעניין שעמרי חושש מהריצה בין המלונות, כי "אין לדעת מאיפה הם יצוצו" ומעדיף לרוץ באיזור הפתוח, שם הוא מרגיש בטוח יותר. זה מדהים איך חוויה של סכנת חיים משפיעה לנו גם על הבחירה איפה לרוץ.
אל האזור הפתוח או הבנוי?
מרוץ החיים
בחודש אוגוסט האחרון פתחתי קבוצת ריצה בבארי, היו בה 12 חברים רק מבארי והתאמנו פעמיים בשבוע. קראתי לקבוצה "רצים בבארי – קבוצת ריצה שמתחילה בהליכה". זה לא היה רק סלוגן. זה באמת מה שעשינו. כל אימון התחלנו ב5 דקות הליכה. זו היתה הדרך שלי לגרום לאנשים שלא עושים ספורט לא לפחד מהמילה ריצה ולהצטרף לקבוצה, כי הם ידעו שתמיד מתחילים בהליכה.
לא דיברנו על תחרויות ואירועי ספורט כי זה לא עניין אותם בשלב הזה אך מתחת לפני השטח, בלי שהם ידעו, בחודשים שקדמו לפתיחת הקבוצה יצרתי קשר עם עופר פדן, מנכ"ל מרתון ישראל ועבדנו על מרוץ שטח בבארי, על בסיס הסינגלים של האופניים בעונה הכי יפה של השנה. כבר כמעט הכל היה סגור ומוכן. ניסינו לקבוע את תאריך האירוע במרץ 2024, קצת אחרי דרום אדום, אך היה חסר לנו שם לאירוע וקונספט כלשהו כי עופר אוהב שיש איזשהו נושא למרוצים שלו… וזה נשאר פתוח. היה לי חלום לראות את הקבוצה שלי רצה במרוץ הזה.
כמה ימים אחרי אותו יום שבת יצרתי קשר עם עופר וכתבתי לו שהחמאס דאגו לנו לקונספט. אמרתי לו שכרגע אנחנו שבורים ומרוסקים ואולי זה יקח שנה שנתיים או שלוש אבל מירוץ שטח בבארי יקום ואנחנו נקרא לו מירוץ החיים ושמות הנרצחים יהיו שם ויעברו את שער הסיום. ואני חושבת שכל כך הרבה ספורטאים איבדנו באותו יום שאם היו בחיים היינו רואים אותם על המסלול וכיום הם כבר לא איתנו.
רצי בארי, בלי חגי
השבוע, חודש אחרי, חזרתי להפעיל מחדש את קבוצת הריצה. חבר קבוצה אחד- חגי אבני ז"ל, שהיה בכיתת הכוננות של הקיבוץ ונלחם עד הכדור האחרון, נרצח באותה שבת ואנחנו נזכור אותו תמיד. אנחנו נפגשים, פעמיים בשבוע, ראשון וחמישי, מחוץ למלון דויד, ים המלח, יוצאים לטיילת ותמיד מתחילים ב- 5 דקות של הליכה לפני שמתחילים לרוץ.
חלק מתופעות הטראומה זה איבוד תחושת הזמן ואיבוד זכרון של האירועים שקרו טרם הטראומה. כבר לא זכרתי איזה יום היום ומה השעה אז יצרתי לעצמי שגרת אימונים- יומיים קבועים של ריצה עם קבוצת הריצה, יומיים קבועים לאימוני הטריינר, עוד יום קבוע של ריצה יותר ארוכה, יום מנוחה ועוד יום של מה שיוצא אני מרוצה. זה החזיר לי שליטה מסוימת בכל נושא הזמן שלפעמים קשה לעקוב אחריו.
בחרתי לפתוח את קבוצת הריצה לכל מפונה שרוצה להצטרף, כולל נוער. אז אם יש מפונים בים המלח שקוראים את הכתבה, מוזמנים להצטרף אלינו בימי ראשון וחמישי בשעה 6:00- לקבוצת הריצה שמתחילה בהליכה כי כל עוד נשמור על תנועה אז התקווה תמות אחרונה!
הקבוצה מתאספת מחדש (צילום: כרמל הלפרין)
מאת: איה מידן
צילום: כרמל הלפרין, אנדרי אלגורט, איה
שתפו את זה עם הכפתורים פה למטה:
