בסדרת התוכן החדשה לוקח אותנו דימה למסע מרתק מאוסטריה אל אזורי הספר של האימפריה הסובייטית. הצמד אב ובן במסע לאורך מסלול האופניים Eurovelo 6, והפעם מגיעים כבר אל בודפשט!
אחרי התעללויות מגוונות של האספלט פתאום הכל נשכח: הרחק באופק, לפחות 10 קילומטרים מאיתנו ואולי אף יותר, החלה מבצבצת כיפת הבזיליקה של אסטרגום. זה נתן לנו הרגשה של סוף היום, שכן ההוסטל שלנו היה ממש צמוד לבזיליקה – וגם רומם את רוחנו, שכן מדובר במבנה מאוד מרשים, במיוחד כשהוא מוצג בקרניה של השמש השוקעת, על רקע שדות נרחבים, מעברו השני של דנובה הזורמת בעצלתיים.
אל תפסידו כתבות, קבלו אותן בווצאפ:
לרגלי הבזיליקה של אסטרגום
ציפתה לנו הערב הרפתקה קטנה נוספת, כאשר הגענו להוסטל ומצאנו דלת נעולה. לאחר כמה נסיונות הצלחנו ליצור קשר עם הבעלים, קיבלנו מהם את הקוד של תיבת המפתח, ונכנסנו. ההוסטל ממוקם בבניין עתיק, עם חצר גדולה, ולמעשה כולו היה ברשותנו הבלעדית, כולל מטבח מאובזר – והרבה מאוד מקום לתליית כביסה. בערב אכלנו במסעדה מאוד איכותית צמוד לבזיליקה. בשלב זה המחירים המזרח אירופיים עדיין מאוד מרשימים אותנו: שילמנו פחות מ-100 ש”ח על ארוחה שהייתה עולה כנראה פי-3 מזה בתל-אביב.
למחרת, יום הרכיבה הרביעי, ציפה לנו יום חשוב ומרגש: היינו אמורים להגיע לבודפשט. כשקראתי בפורומים על המסלול, ראיתי לא מעט אזהרות לגבי הכניסה לעיר. ראיתי אנשים שנלחצו עד כדי כך שלקחו רכבת בשביל להיכנס ולצאת מהעיר. למזלי, פגשתי מישהו מקומי שבנה עבורי מסלול מברטיסלבה כמעט עד היציאה מהונגריה – כולל הגישה לבודפשט. ראיתי שעד כה המסלול שלו עבד לא רע – בהתחשב במגבלות של התשתית הקיימת, אז סמכתי עליו גם היום.
פסל לזכר הסכם השלום עם התורכים מ-1606
יצאנו מאסטרגום, כאשר כיפת הבזיליקה הענקית משקיפה עלינו מלמעלה, חצינו את הגשר בחזרה לסלובקיה, ומיד נחשפנו לקסם המפוקפק שהוא הדרכים הסלובקיות. רכבנו ביער קסום מראה, אבל על כביש בטון שבמרווחים שבין הפלטות שלו אפשר להכניס כלב בינוני. היינו בדרך לעזוב את סלובקיה פעם אחרונה בטיול זה. הגענו לאמצע הגשר על נהר איפולי, המשמש גבול בין הונגריה וסלובקיה, ופתאום השביל השבור התחלף באספלט חדש וסימון של שביל אופניים דו-כיווני. כך ניחשנו שחצינו את הגבול.
המטרה: קפה!
נכון לעכשיו המטרה המיידית שלי הייתה פשוט למצוא מקום נחמד לעצור בו – לאכול משהו והעיקר לשתות קפה, בהתחשב בארוחת בוקר המאוד חלקית שאכלנו לפי שיטתו של דניאל. המסלול היה מלא בפרסומות של מסעדות שונות ומשונות, המכוונות אל קהל רוכבים, אבל כולן היו סגורות. לא פעם ראינו כתוביות מרוססות על האספלט, שפיתו אותנו על ידי “בירה עוד 100 מטר”, רק בשביל לצפות עוד 100 מטרים במנעול כבד שמפריד ביננו לבין תזונה ושתיה. לא יודע מה הייתה הסיבה, האם מדובר בסוף העונה, או אולי ביום אבל לאומי, אבל כשסוף כל סוף ראיתי הרחק לפנינו בית קפה פתוח, השמחה הייתה רבה.
ועוד איזה בית קפה, עם נוף נפלא על הנהר, באזור המעבורת של נגימרוס! רק בעיה אחת קטנה: המוכרת לא דוברת אף שפה שאני מכיר – וההונגרית שלי, איך לומר, קצת חלודה. הצלחתי להסביר לה את הצורך שלי בקפה, אבל עם האוכל נתקלנו בבעיה. לבסוף הבנתי, שהאופציות היחידות שזמינות לי הן הוט דוג, המבורגר או לנגוש. שמעתי על לנגוש, מן מאפה שטוח שמבושל בשמן רותח, אז הנה קיבלתי הזדמנות לטעום. התוצאה הייתה מדהימה! אולי זה הקילומטרים שהספקנו לעשות מהבוקר, אולי החוסר ברירה, אולי הנוף המדהים והקפה החם והחזק, אבל הלנגוש הזה, חם מהשמן, מכוסה בשכבה נדיבה של גבינה מגורדת, בא לי טוב.
מעבורת אל אי
משא ומתן מקומי
הגענו למעבורת אל אי רחב ידיים באמצע הדנובה, רכבנו לצידו השני ובזמן ההמתנה למעבורת השנייה הכרתי חתול מקומי. לכל אחד משנינו היה משהו שהשני היה צריך: לי היה אוכל, בצורה של תערובת אגוזים, שאני תמיד מחזיק באחד התיקים ברכיבות, ולחתול היה – ובכן, בשלב זה התגעגעתי לחיות הבית שלי, אז לחתול היתה חתוליות.
רמת האגוזים בשקית שלי ירדה משמעותית, אבל סוף כל סוף הגיעה המעבורת ואיכשהו עלינו עליה, תוך שאנחנו תופסים את רוב המקום הפנוי בתוך התא המצומצם. אבל ההתקלה הגדולה ציפתה לנו בצידו השני של הנהר: לא הייתה שם רמפה לאופניים, אלא רק מדרגות, כשני תריסר מדרגות מתכת מזורגגות. אני מניח שלמילה “נגישות” אין תרגום להונגרית, בכל מקרה, דניאל הצליח להעלות את האופניים שלו כמעט בריצה ולחזור לעזור לי – כל הכבוד לילד!
חתולים נראים מאוד מטופלים ואהובים בארצות בהן ביקרנו.
פאתי בודפשט
אחרי עוד עצירת אספרסו קצרה בסנטאנדרה, נכנסנו לפאתי בודפשט. החששות התבדו כלא היו, הרכיבה הייתה כיפית, למרות שכבר היינו די עייפים. רכבנו ליד מרכזי ספורט, מועדוני חתירה, פארקים ומגרשי משחקים, שכונות עם מראה כפרי במקצת, טיילות, עד אשר נכנסנו לעיר עצמה. עוד התמודדות קטנה בשביל לעלות על גשר ללא רמפה, ואנחנו על האי מרגיט המקסים, משתלבים בקהל של רוכבים רצים ונופשים, לצלילי מקהלות ולמראה אין ספור מסעדות ובתי קפה בפארק הענק הזה באמצע העיר.
פגשנו לא מעט רוכבים שבאו מולנו, כאן ובמשך המסלול כולו כמובן. בצרפת וגרמניה מאוד מקובל להגיד שלום לרוכבים שפוגשים ממול, כאן פחות. גיליתי שמאוד מקובל להרים כמה אצבעות של יד שמאל בסימן שלום, וסיגלתי לי את ההרגל, כשאני מרים את האצבעות כנראה כמה מאות פעמים במהלך הטיול. לא אספתי סטטיסטיקה מהימנה, אבל הייתי אומר שקיבלתי תשובה בכ-10% מהמקרים.
יצאנו מהקצה השני של הפארק והמשכנו דרך ליבה הפועם של בודפשט, כשאנחנו עוברים ליד בניין הפרלמנט, הקתדרלה (שם עצרנו לגלידה), השוק הישן וגם בית קפה שזכור לי מביקור קודם. בינתיים החושך ירד והמשכנו עם הפנסים דולקים עד פארק קטן שבו התחבא אתר הקמפינג שהיה אמור לספק לנו לינה. השער היה פתוח, אבל הקבלה הייתה סגורה, וגם מספר הטלפון שצויין על הדלת לא ענה – שמעתי אותו מצלצל בפנים. אין ברירה, עשינו סיבוב במדשאה, המלאה קמפרים (אפילו לא אוהל אחד), בחרנו חלקת אדמה סבירה והקמנו אוהל לאור הפנסים.
בית קפה אליזה, בו ביקרתי בביקור קודם בבודפשט.
trickle down economy?
בחזרה באתר הקמפינג, הסתובבנו קצת בשביל להכיר את המקום. גילינו מכונות כביסה (שמצריכות הפעלה של עובד המקום), בלוק מקלחות, מסעדה שממנה בקעו שירים בסגנון שנות התשעים, ואיש זקן שאסף עלים עם מגרפה – ככל הנראה עובד המקום. יצרתי איתו קשר איכשהו, למרות שלא דיבר אנגלית. הצלחתי לגרום לו להפעיל בשבילי את מכונות הכביסה וישבתי ליד הקבלה לרשום את הזכרונות עד כה, עד שהכביסה נגמרה. הזקן בא אלי לדבר על תשלום. השיטה היא כזאת: יכולתי לשלם לו אישית כרגע 1000 פורינט (כ-10 שקלים), או למחרת בקבלה – סכום הגבוה פי-3 מזה. אני לא מאמין ב-trickle down economy, אז שילמתי ישירות לאיש מעמד הפועלים.
כדי לא לפספס את הכתבה הבאה, נמליץ לכם להצטרף לניוזלטר שלנו!
