הקפת העולם על אופניים: טרנד חדש שסוחף את רוכבי האנדורנס הקיצוניים. היום נדבר על ההיסטוריה של התופעה, ועל האנשים שמחזיקים בשיא כרגע – ואולי ימשיכו להחזיק בו שנים רבות.
מסביב לעולם בשמונים יום
בתור ילד אחד הסופרים האהובים עלי היה ז’ול וורן, ממציא הז’אנר מדע בדיוני, ואחד הספרים האהובים שלו – “מסביב לעולם בשמונים יום”. אהבתי מאוד גם את הסרט המצוייר האוסטרלי, שמבוסס על הספר. אזכיר שלגיבור הספר קוראים פיליאס פוג והוא ג’נטלמן אנגלי אמיתי, קר רוח ונועז. פוג משתתף בהתערבות ובמסגרתה מתחייב להקיף את העולם תוך 80 יממות מתחילת המסע. פוג ניצח בהתערבות, כשהוא חוצה יבשות ואוקיינוסים במגוון כלי תחבורה, ממפרשיות עד ספינות קיטור, מסוסים ופילים ועד רכבות. הספר נועד להדגים לקורא איך כדור הארץ התכווץ הודות למהפכה התעשייתית ופיתוח רשתות התחבורה שליווה אותה. בסרט המצויר, אך לא בספר, פוג ומשרתו האמין פספרטו רכבו אפילו על אופני טנדם.
עטיפות הספרים של ג’ני גראהם ומרק בוימונט
הקפת העולם בהיסטוריה
הקפת העולם (circumnavigation באנגלית) הראשונה הושלמה ב-1522, כאשר שרידיה של המשלחת של פרדיננד מגלן חזרו לספרד. מאז הקיפו אלפי אנשים את העולם מתוקף תפקידם, כמו למשל ימאים בצי הבריטי או הפורטוגזי. אחד האנשים המפורסמים שהקיפו את העולם הוא צ’ארלס דרווין, שעשה זאת ב-1831, במסגרת הפלגתו על סיפון הספינה “ביגל”. הראשון שהקיף את העולם סולו היה ג’ושוע סלוקום, שהפליג על סיפון ספינתו – ה”ספריי” – ב-1895 וחזר הביתה כעבור 3 שנים.
הסירה “ספריי”, עליה ביצע ג’ושוע סלוקום את ההקפה מסביב לעולם, לבדו
במאה ה-20 קיבלו הקפות העולם פן תחרותי, במסגרת שייט תחרותי. מעבר לנסיונות של אנשים או צוותים בודדים, ישנן מספר תחרויות שייט שהמסלול שלהן מוגדר כ-“להקיף את העולם”. המפורסמות שבהן הם ה-Ocean Race, בו מתחרים צוותים של שייטים, וה-Vendee Globe, בו מתחרים שייטים בודדים. שיא העולם בהקפת העולם בעזרת מפרש עומד כרגע על 40 ימים – חצי ממשך מסעו של פיליאס פוג! השיא בהפלגת יחיד ארוך אך ביומיים – 42 ימים ו-16 שעות.
ומה עם הקפת העולם באופניים?
הראשון להקיף את העולם על אופניים היה תומס סטיבנס על אופני פני-פרת’ינג שלו, כבר ב-1884. ברשותו היו כלי כתיבה, כמה כלי תחזוקה בסיסיים, סט של בגדים ואקדח. יש רק בעיה אחת עם הקפת העולם שלו. לפי הכללים של היום המסלול שלו לא היה נחשב להקפת עולם חוקית. אבל על אילו כללים מדובר, ומי קבע אותם?
תומס סטיבנס ואופניו
ועדת ה-“Guinness World Record” מ-2003 שקבעה את הכללים: מרחק הרכיבה אמור להיות לפחות 28,970 קילומטרים, והמרחק המלא, הכולל טיסות בין היבשות, יהיה באורך של לפחות 40,075 קילומטרים. בנוסף, המסלול אמור להתחיל ולהסתיים באותה נקודה. כלל חשוב נוסף קובע שהמסלול אמור לכלול לפחות שתי נקודות מנוגדות, כלומר כאלה, שקו ישר המחבר ביניהן עובר דרך מרכז כדור הארץ.
בהתחלה זמן המעבר בין יבשות, בין בטיסה או בהפלגה, לא נחשב לצורך קביעת משך המסע, אבל בהמשך הכללים שונו, כך שכעת השעון לא עוצר מרגע הזינוק ועד רגע הסיום. על הספורטאי גם לדאוג לאסוף את העדויות לביצוע המשימה, הן בצורת מסלול ה-GPS, והן בצורת חתימות ועדויות של אנשים שהוא או היא פוגשים בדרכם. ניק סנדרס, הרפתקן בריטי, הוא הראשון שזכה בשיא, כבר ב-1981, ועשה זאת ב-138 ימים. אילו חזר על מסלולו היום, הניסיון לא היה מתקבל, שכן לא עמד בתנאים לעיל, בפרט הסתפק בניסיון רכיבה בחצי כדור הארץ הצפוני. שיאו נשבר ב-1984, על ידי ג’יי אלדוס ומאט דה-ואל, שרכבו 22,997 קילומטרים ב-106 ימים. ב-2005, שנתיים אחרי שכללי ההקפה נקבעו, נקבע השיא הרשמי הראשון החדש, כאשר סטיב סטריינג’ השלים הקפה ב-276 ימים. מאז השיא נשבר מספר פעמים, עד אשר ב-2017 מארק בומונט השלים את ההקפה בהתאם לכללים של גינס ב-78 ימים 14 שעות ו-40 דקות – ובכך עבר גם את ההישג הלא רשמי של ההקפה הדמיונית של פיליאס פוג – הישג מדהים. מארק, שזה היה ניסיונו השני, מחזיק אם כן בשיא רשמי של הקפת העולם באופניים.
גם נשים
הסיפור של הניסיון הראשון של אשה לבצע את ההקפה הוא סיפור חיים מרתק: שמה היה אנני כהן קופצ’ובסקי, בת של מהגרים יהודיים לארה”ב. היא נישאה לרוכל יהודי בשם מקס קופצ’ובסקי ולזוג היו שלושה ילדים. ב-1894 היא יצאה לדרך, לטענתה בעקבות התערבות בין שני עשירים בוסטוניים, לפיו אף אישה לא תצליח להקיף את העולם באופניים. היא רכבה על אופני בטיחות, שהם הפיתוח החדשני דאז שמזכיר מאוד את האופניים של היום – לעומת אופני פני-פרת’ינג שהיו פופולריים קודם לכן. במהלך המסע סיגלה לעצמה שם אנני לונדונדרי, על שם חברת לונדונדרי שסיפקה חסות להרפתקה – בסכום עתק של 100 דולר. את רוב רובה של המסע ביצעה בספינות ורכבות, אבל בכל עיר אליה הגיעה, ביצעה גם רכיבה קצרה. בעיקר אנני הייתה אשת מכירות ושיווק מדהימה שמכרה ופרסמה את המסע שלה בכל הזדמנות. רשימת הציוד שלה כללה – באופן לא כל כך מפתיע – אקדח.
אנני לונדונדרי
האישה הראשונה שהשלימה את ההקפה לפי הכללים של גינס הייתה ג’וליאנה בורינג, שעשתה זאת ב-2012, תוך 152 ימים. שיאה נשבר כבר אחרי שנתיים, כאשר פאולה ג’יאנוטי הקיפה את הפלנטה ב-144 ימים, וקיצרה את הזמן ב-8 ימים. מסעה של פאולה עורר בזמנו לא מעט מחלוקות. במהלך הניסיון שלה נקלעה פאולה לתאונה, בה שברה חוליה של עמוד השדרה. לאחר החלמתה השלימה את ההקפה, והוועד של השיא הסכים לנכות את זמן ההחלמה מזמן ההקפה. לבסוף, השיא של הנשים נשבר ב-2018, והשיא העומד כרגע שייך לג’ני גראהם הבריטית, שיצאה למסעה ב-2018, כמה חודשים אחרי מארק בומונט, והשלימה אותו ב-124 ימים – קיצור של 20 ימים מהשיא הקודם.
לא רק אופניים רגילים
קיימים שיאים נוספים בתחום: אחד מהם הוא שיא של הקפה על אופני טנדם, שכרגע עומד על 180 ימים, ושייך לזוג נשוי לאורה וסטיבן מסי הבריטיים. אף יותר מרשים מכך הוא המסע של אד פראט האנגלי, שיצא לדרך כשהיה רק בן 19. חוץ מניסיון חיים, היה חסר לו גלגל, שכן את המסע ביצע על גבי חד-אופן. את ההקפה, שלקחה מעל 3 שנים, תיעד בערוץ היוטיוב שלו. ההקפה לא הוכרה כשיא גינס, כי לא הייתה רציפה בזמן: אד עשה הפסקה של שבועיים במהלך אחד החורפים, בשל תנאי הדרך. למרות זאת, ההכרה של ההישג שלו הגיעה מכיוון אחר: הוא קיבל פרס “נקודות האור” מידי ראש ממשלת בריטניה, על מאמצי גיוס התרומות שלו במהלך המסע המתוקשר. כפי שניתן לשים לב – וכפי שבאמת מציין מארק בומונט בספרו, שכותרתו זהה לזו של ז’ול וורן, חלק הארי של אלו שניסו – והצליחו – לשבור את שיאי ההקפה הם גברים או נשים בריטיים. האין זה מתבקש, בהינתן שגם פיליאס פוג, על אף היותו פרי יצירתו של וורן הצרפתי, היה ג’נטלמן בריטי?
הקפת העולם עם צוות או בלי צוות
מחזיקי השיא הנוכחי, מארק וג’ני עשו כל אחד את המסע שלהם, על גבי מסלול די דומה בסך הכל, אבל בדרכים מאוד שונות. ניתן לבצע את הרכיבה באופן עצמאי, או בצורה נתמכת. בדרך הראשונה הרוכב אחראי על בניית מסלול, על מציאת לינה, קניית מזון וצריכתו, תחזוקה של האופניים ושל גופו וכל היבט אחר של המסע, לוגיסטי, נפשי או פיסי. בצורה הנתמכת הרוכב מלווה בצוות שמטפל בכל ההיבטים הללו. הצוות יכול לכלול נהג, תזונאי, אחראי לוגיסטיקה, מעסה ומכונאי, ואולי גם צוות צילום צמוד (והיד עוד נטויה), וכיוון שהמסע מורכב מארבעה חלקים, ייתכן ויהיו מספר צוותים, שמוכנים להיכנס לפעולה ברגע שהרוכב נוחת ביבשת “שלהם”. אלה הן שתי האפשרויות הקיצוניות, ביניהן מגוון אפשרויות ביניים, בהן הצוות – שאולי מורכב מבני משפחה או חברים – מטפל רק בחלק מההיבטים של המסע. בשני המקרים שלנו הרוכבים דבקו כל אחת בגישה שדי קרובה לקצה של הספקטרום. מבחינת ועדת הפרס אין הבדל באיזה שיטה בחר המועמד, אבל כמובן שנוכחות הצוות היא יתרון – אם מצליחים לגייס אותו, לשלם עליו, ולעבוד איתו.
מארק בומונט – 390 ק”מ בממוצע ליום!
כשמדובר בשיא של מארק בומונט, הקפה בפחות מ-80 יום נשמע כקפיצת מדרגה ענקית, כניסיון לדלג ישר לשיא הכי שאפתני האפשרי. הרי מדובר במרחק יומי ממוצע של כ-240 מיילים (כ-390 קילומטר) שהיה צריך לרכוב כל יום במשך כמעט שלושה חודשים, עם 5 שעות שינה יומיות ועם כל הקשיים של עליות, מזג אוויר ותנאיי הדרך שפוגשים בדרך. בהתאם, מארק הסתמך על צוות שהיה איתו כל הדרך, הן בשלבי התכנון של ההקפה, והן בשלבי ביצועה. מי שהובילה את הצוות וקיבלה את כל ההחלטות החשובות בזמן שהיה עסוק באימונים ובהמשך ברכיבה, הייתה אמו, אונה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאונה שימשה כראש מטה המבצעים של בנה – זה היה תפקידה בכל הרפתקאותיו, מאז שבגיל 12 הקיף את סקוטלנד באופניו. במשך המסע עצמו הצוות שליווה את מארק מנה בכל רגע כ-6 עד 8 אנשים, שנסעו בשיירה של שניים, ולפרקים שלושה רכבים. למאמץ שלהם היה אופי שונה כמובן, אבל גם הם עבדו שעות נוספות. למשל, צוות הצילום, שליווה את מארק במשך כל המסע, היה צריך לצלם אותו כל זמן שרכב, מדי פעם לבצע משימות אחרות, כגון קניית מצרכים, ובלילה, בזמן שמארק ישן, לערוך את התוכן שצולם במשך היום ולהעביר אותו למטה בסקוטלנד, בשביל פרסום ברשתות.
המאמץ של מארק אם כן לבש צורה של תכנית מלחמה, או אולי תכנית עסקית של חברה גדולה שיוצאת לשוק עם מוצר חדש ומסובך – הכל היה מתוכנן בפרטי פרטים, ובמהלך המסע עצמו כל מה שנותר למארק – זה לרכוב. זה לא אומר שהכל הלך חלק. אי שם בהרי אורל מארק נפל מאופניו ושבר שן. הצוות שלו ארגן חומרים בשביל תיקון, תרגל את הפרוצדורה ואז ביצע אותה בשולי הדרך – התהליך עצמו לקח 35 דקות, שבמהלכן מארק תפס תנומה, ומיד אחריו – המשיך לרכוב. באוסטרליה רכב התנגש ברכב ליווי של מארק – ורק במזל ילד שהיה באוטו לא נהרג. היו עוד כמה וכמה מצבים שיכלו לעצור את הפרויקט, אבל… לפעמים צריך גם קצת מזל בחיים, מעבר לתכנון מדויק ועבודה מטורפת של כל הצוות. בספרו מארק מפרט את הקשיים עמם התמודדו מארק וצוותו כולל היחסים שלו עם המעודדים הרבים שרצו לפגוש אותו בדרך – או לרכוב איתו ולו חלק קטן מהמסלול המעורר השתאות שלו. מארק לא חוסך פרטים מביכים, כל הפעמים שהתפרץ על איש צוות זה או אחר. הוא לא נמנע מלבקר טעויות שנעשו על ידם – אבל נותן גם הרבה מאוד קרדיט.
הקפת העולם באופניים בלי צוות
ג’ני בספרה, שכותרתו “קודם כל קפה, אחרי זה העולם” מספרת סיפור מאוד שונה. כאמור, ההקפה שלה הייתה עצמאית לחלוטין. היא נשאה את כל הציוד על אופניה, כולל כלים וחלקי חילוף, ציוד מאוד בסיסי למחנאות, בגדים וכל דבר אחר שאדם לוקח איתו כשהוא מקיף את העולם על אופניו (הספר מכיל רשימת ציוד מפורטת, למי שמעוניין). היא ישנה לרוב בשק”ש לצד הדרך, או בתחנת אוטובוס, או אף בשירותים ציבוריים, ואם היא ישנה בבית מלון, זה רק אם היא עצמה הצליחה להזמין אותו. מארק לעומת זאת ישן באותה מיטה כל לילה, ברכב הליווי שלו. את הטיסות ג’ני הזמינה לעצמה, וכשהבינה ששהיא לא מספיקה לטיסה זו או אחרת, נאלצה לשנות את ההזמנה, כל זה מהטלפון שלה, תוך כדי רכיבה.
View this post on Instagram
ג’ני Self Supported
בעוד שאת הזמן של מארק ניהלו מנהלים מקצועיים, שגם הכינו לו אוכל במשך הרכיבה – את האוכל שלה ג’ני נאלצה להשיג בכוחות עצמה, והרכבו היה הרבה פחות מבוסס על מדעי תזונה וביצועים. הנסיבות מצביעות על כך שהמשימה של ג’ני הייתה קשה פי כמה, אבל היא לא הסתפקה בכך, ודאגה לכך שחוסר התמיכה שלה יהיה מוחלט – עד כדי סירוב לקבל עזרה מאנשים שנפגשו בדרכה. לפעמים תיאורים אלה קשים לקריאה כמעט, אבל ייתכן שההתעקשות הזאת דווקא עזרה לג’ני במשימתה – אפשרה לה להיות מגוייסת במאה האחוזים לאורך כל המסע. ההבדל בתקציבים בין שני הפרויקטים הוא בהתאם: זה של ג’ני עלה כ-15 אלף לירות שטרלינג. זה של מארק – חצי מיליון לירות, או פי-33 יותר.
אם כן, לפנינו שני סיפורים מאוד שונים, של אנשים בעלי גישה מאוד שונה למשימה, אבל מה שמאחד אותם הם דבקות בלתי מתפשרת במשימה, כוח רצון עילאי ויכולת להתמודד עם כאב, אי נוחות, חוסר שעות שינה במשך חודשים ארוכים – פרקי זמן קשים לעיכול. אז מה טומן העתיד בפני ועדת הפרס של גינס בנושא הקפת העולם על אופניים?
הקפת העולם באופניים – מה הלאה?
אפשר להגיד בביטחון כמעט מלא שהשיא של מארק בומונט יישאר על כנו לתקופה הנראית לעין. אלא אם כן הועדה תחליט לפצל את הפרס לקטגוריות לפי נוכחות או היעדר תמיכה, נראה לא סביר שמישהו יצליח לשפר את שיאו ביותר מכמה שעות בודדות – וקשה להאמין שמישהו יטרח להרים הפקה כל כך מסובכת – ויקרה – בשביל תפוקה כל כך זניחה. את השיא של הנשים, שכאמור עומד על 124 ימים בהחלט אפשר לקצר אם מרימים הפקה כמו זו של מארק בומונט, וזה אולי יקרה. אולי יהיו עוד נסיונות של הקפה על חד אופן, או אופני טנדם, או אופניים ליותר משני אנשים, או תלת-אופן, או פני-פרת’ינג, או אופני שכיבה, או אופניים גבוהים, אבל בדבר אחד אפשר להיות בטוח. ספרו של ז’ול וורן, שחגג לפני שנה 150 שנים, ימשיך לעורר את חוש ההרפתקנות של אנשים רבים עוד הרבה שנים.
