הטקטיקה שלנו לסטיייג’ים לא היתה ברורה, כי מעולם לא רכבנו רכיבה אפית יחד, אז בחרנו לתת 70 קילומטרים all out ובעשרים קילומטרים האחרונים למות אל קו הסיום.
הרכיבה שלנו בזבזנית, הניגודיות שלנו אל מול הפלוטוניום הקטנים, שיושבים אחד על השני הוא עצום, אנחנו רוכבים במקביל לא בטור, גם כשזה מול הרוח. מעולם לא ישבנו גלגל, לא דחפנו אחד את השני או החזקנו יד בכיס של הפרטנר.
כתב וצילם עזרא שהרבני
לכתבת ההכנות
לכתבת הפרולוג
הזהרו – רייסרים רציניים באו לקחת לכם את הפודיום! (צילום: גב’ שהרבני)
החולצות שלנו לא תואמות, יואל מעדיף מנדפת קצרה בלי כיסים, אני ארוך עם כיסים, רוכבים שכונה. שרים שירים גם בדופק גבוה, שורפים דופק כאילו אין מחר, מעדיפים תזונה טבעית: בננות, בייגלה וכדורי מלח IN איזוטון, ג’לים והגרעפסים הנלווים OUT
ההילייטס במסלולים
לא אלאה אותכם במסלולים, אבל אפנק אותכם בכמה היילייטס שהם must: הדרך הנופית מעל נחל כזיב מפארק גורן צפונה היא דרך משובחת, משמח תמיד לראות משתמשי שביל, טרקרים ומשפחות. בניגוד גמור למה שמתחולל בשלטון זה מעיד מבחינתי על נורמליזציה של אומה. מסלול הליכה פופולרי ומפרך עובר כאן: מים תיכון אל הכנרת דרך הר מירון בשלושה או ארבעה ימים, תחילתו דומה לתחילת ימי האפיק מגשר הזיו דרך מטעי הבננות והאבוקדו.
נחל כזיב במגמת ירידה הוא אחד מקטעי הרכיבה המהירים והמסוכנים כאחד, חמישה שישה מעברי מים רטובים ועוד כמה על חלוקי נחל. בפידינג זון לאחריו בקילומטר השבעים ומשהו נפרדנו מקובי פינטו שעלה לאמבולנס בגלל פציעה. לפני שבע שנים במסע ים אל ים עקב החשש לרכוב בחושך איתגרתי את רדליך והקזחים ברכיבה בארבעים קמ”ש חזרה אל גשר הזיו, אוחובסקי וניסטל עד היום זוכרים לי את הג’ל שנאלצו לקחת.
הפעם למרות התחרות התפנקנו בעצירה לטבילה, יואל כשרואה מים חייב להיכנס, זה היה התנאי לזוגיות ביננו ואני הסכמתי, אחרי הכל אנחנו לא נלחמים בשעון ולא בתחרות עם אף אחד.
פארקי הסינגלים משגב, חניתה, אחיהוד מצובה וכברי מושלמים, החיבורים ביניהם קלאסיים. לא היה חסר hike a bike במיוחד בעליות הגליליות הטיפוסיות רצופות האבנים, באחת מהם לצד זוג רוסיות שסבלו במיוחד מהחום אפילו ביקשתי מיואל ללכת להביא את האוטו אבל רגע אחרי הפידינג זון זכיתי לערימות קרח בחולצה, מה שסיפק לי משב רוח מעניין עד לסיום אותו יום.
המישורים בבקרים מכפר התחרות ברגבה ובדרך חזרה היו הכי קשים לעיכול, תוך כמה רגעים הם היקנו לכולם את המראה המאובק לפני שהזיעה והמים הגיעו וליטשו את המראה לבוצי.
שוב הייק-א-בייק באפיק איזה כיף…
לצאת קרחים מכאן ומכאן
באחת העליות הגליליות הצפופות שמאלצות את כולם לרדת מהאופניים ולדחוף, בשילוב עם משתתפי החד יומי נוצרו פקקי ענק. תוך כדי ההשלמה עם קצב ההליכה האיטי, מתחילים להישמע צעקות מאחור, מתברר שהרייסרים היו עם הראש למטה, פספסו את החיצים, טעו בניווט ואיבדו כעשרים דקות. נוצר מצב שהטוענות לפודיום בקרב הנשים והזוגות המעורבים היו מאחורינו. החוק הלא כתוב אומר לפנות את השביל עד כמה שאפשר, לא כולם השלימו עם זה ומסתבר שגם אצל הרוכבים יכולה לצאת לרגע התנהגות של הישראלי הטיפוסי מהכביש, אנחנו מצידנו השתדלנו לשבת על הליין הפנוי שהן פתחו מאחוריהן, ממש כמו בכביש אחרי אמבולנס. מתלבשים על הגל העולה.
בסופו של יום מסתבר שלפי חוקי ה UCI טעית, התברברת שילמת, לא חזרת לנקודת ההתברברות האחרונה, קבל קנס 20 דקות, מה שנקרא לצאת קרחים מכאן ומכאן.
שוב הייק-א-בייק באפיק איזה כיף 2 …
סטייג’ סוף
כדי שסטייג’ יעבוד טוב צריך שהרבה מרכיבים יעבדו יחד: הרגליים, הבטן, לב-ריאה, מזג אויר, אפס תקלות טכניות, אפס טעויות ניווט, מספיק שאחד מהם לא יעבוד כדי שהרכיבה תהפוך לסיוט. לכן ממש הופתעתי כשהכל התחבר לנו בסטייג’ האחרון ביום שבת. כמו במבצע סבתא, פתחנו חזק והגברנו, דיי מהר סגרנו על box b והתחלנו לשמוע יותר אנגלית. רכבנו לצד חזקים מאיתנו ויכולנו להם תודות לבזבוז זמן מינימלי בפידינג זון, רכיבה טכנית מהירה בסינגלים, הימנעות מלחיצה על ברקסים בעיקר בסיבובים ובמעברים. גם היתה צבירת מקום טוב בתחילת היום ונסיגה קלה לאחור במישורים המשביזים אל קו הסיום ואל המבט ההמום של הבת שלי נוכחת לראשונה לכמויות הזבל החד פעמי שאירוע כזה מייצר.
הקהל הביתי
לאט לאט החלה להיווצר תרבות עידוד כמו באירופה: בימי הטראנס אלפ עיירות שלמות היו יוצאות החוצה לעודד. באיטליה זכור לי מראה יוצא דופן של נזירות צועקות בצד הדרך (נו טוב הזדמנות לראות בו זמנית ערימות גברים בטייטס שחורים). בצפון יש תרבות אופניים, שהתגבשה למראות דמויי ג’ירו 2018. שני עפרונים בשדה אבוקדו שיצרו קשת עם שלטי עידוד, מתחם שחלפנו עליו מספר פעמים צפונית לרגבה ובו פסלי אופניים, נופשים בסינגלים בחניתה שהציעו בירה ואחד בכברי שעמד וצעק “חלבון חלבון” תוך שהוא מציע נקניקיה על שיפוד. אבל הכי הכי מספר קילומטרים לסיום: ילדה קטנה בחצר ביתה שעמדה עם צינור השקייה, גרמה לי לעמוד מולה לאבד זמן ולבקש מקלחת מה שגרם ליואל לחשוב שהתרסקתי.
יואל הרמות בע”מ
יואל הוא טיפוס מרים, אחרון הרומנטיקנים, המוטו שלו הוא רק אהבה מביאה אהבה. הוא מפזר אופטימיות לעתיד ועולם טוב יותר, תמיד טוב לו, גם באחיהוד בארבעים מעלות בצל הוא מרגיש מעולה. את כולם הוא מברך בבוקר טוב, נערות הפידינג זון נענות תמיד בתודה חמודה, תודה מתוקה, ואם הוא יורד מהאופניים אז העומד שמולו זוכה לחיבוק. הילדים שלי שינו את שמו ליואל הרמות בע”מ.
תומכי לחימה
תומכי הלחימה נחלקים לשניים: לפנסיונרים שעשו כמה פעמים אפיקים והתקבלו לצוות ההפקה עיין ערך הלוריות הלוטמים ומארקי הבר ומצד שני המשפחות המגוייסות לעניין המוצבות בפידינג זון מקלפות בננות, מגישות מים, איזוטון וחוזות במחזות השם ישמור: גברים מסוקסים שבוחרים להשתין על העץ הסמוך, רוכבים השותים קולה במהירות ושוטפים עם המשקה את מעברי האף ובשלל סתימות וכתרים עם הגשת כדור מלח לפיות של פרצופים מיוזעים. מחיר כבד בעבור הציפייה לפנק את הבעל שיפקוד רק לרגע את הפידינג זון (עיין ערך משפחת אלדד גבעת חיים). מעבר להם עקב עומס החום היו את אנשי המטריות שהוצבו בין לבין, עם אספקת מים מעבר למצופה.
יאיר מולאי ודני גרביים הצליחו לספק זוג שרכבו עם חולצות זבאביר, הבירה הביתית שמולאי מייצר. פרט לכך הם הגיעו להתנדב לצוות ההפקה ולנקות את המסלולים, מה שנקרא תומכי לחימה. יאיר מתאר זאת כיום אפיק משלו לרדת ולעלות לרכב כל כך הרבה פעמים.
היה מפתיע למצוא את דני גרביים בין כל הפצועים והמיובשים זקוק לתפרים לאחר שניסה להזיז תלתלית בשביל מעל ראש הנקרה והיא תקפה אותו. זה היה מתבקש להיזכר בחבר חייל במלחמת לבנון שהלך לחרבן, נפל לבור ושבר את הרגל. בבית החולים הפך לאטרקציה כשניגשו אליו כל העיתונאים לשמוע על סיפור הפציעה ההרואי שלו בקרב.
butt call
למרות שלקחתי פלאפון לא הצלחתי לתאם מפגש בדרך עם המשפחה. כשסימסתי עוד25 ואחר כך עוד 10 הם הסיקו שמדובר בדקות ולא במספר הקילומטרים. אחר כך כששלחתי מיקום בזמן אמת בשבילים הרחבים נראה להם שאני מגביר את הקצב כדי לפגוש אותם מהר ולעומת זאת דוחה את הפגישה כשביליתי ברכיבה סחור סחור בסינגלים.
מעבר ליתרונות של ניסיונות לתיאום מפגש לרכיבה, לטלפון בכיס האחורי יש חיסרון אחד גדול, מסתבר שיש לכך מונח מקצועי: butt call – בת קול, צלצול תחת, לחיצה בטעות על כפתור ה send תוך כדי רכיבה כשהפלאפון נמצא בכיס האחורי. גם לי זה קרה ובגדול: מייל לכל משתמשי המערכת כ-250 במספר, עכשיו לך תסביר שלא התכוונת, הרב גבי הוא לא גנב ושאין לכך שום קשר לבחירות.
על הפרעות קשב
תדריכים לא מעניינים אותנו. ממש לא מעניין מי מהזרים יחלקו את המקומות הראשונים, אין סיכוי שיקראו לנו לפודיום, גם לא בתור הרוכבים המקומיים הכי מהירים, אנחנו לא קוראים את האותיות הקטנות. לא הבאנו משקפיים ואפילו זמן ההגעה המוערך לפידינג זון בראש הנקרה אחרי 25 ק”מ ( 09:30 למרכז הפלוטון) לא הדליקו לי נורה ? אדומה. הזינוק מסתבר נקבע לשעה מאוחר יותר, שמונה בבוקר וארוחת בוקר נדחתה לשש וכך בחמש וחצי בבוקר שבת במלון אקוודוקט,חונך את ארוחת הבוקר לבדי, מניח לתומי שהרייסרים התבגרו והחליטו לקחת את הזמן עד שכולם מגיעים ומעמידים אותי על הטעות, לפחות תור לקפה לא היה.
שהרבני – אגדה חיה בחדר אוכל ריק
ביקורי משפחות
בשילוב עם העובדה שהוא היום האחרון, יום שבת מעורר מוטיבציה בקרב הרוכבים. מאמני כדורגל ממליצים על לינה בנפרד לפני משחק, רוכבי אופניים חובבנים מסתבר לא כל כך מקפידים וכך יוצא לי לבלות את הלילה האחרון במיטת נוער לצד הפרטנר שלי ובת זוגו. זוג יונים במיטה הזוגית שמחכים ובודקים כל רגע אם הילד נרדם והילד מסרב להחזיק את הנר, עושה דווקא, עירני מתמיד, מעלה פוסטים לפייסבוק ומסתובב מצד לצד…
בתמונה לא קשורה לסיטואציה המתוארת, טובה ( טרנסאלפ 2010) נותנת נשיקת עידוד לארז בעלה ( טרנסאלפ 2012)
הטיימינג של האפיק יצא מושלם, יום ראשון הוא ערב ראש השנה, לא קורה הרבה פעמים בשנה שיום שבת מגיע לפני יום שישי. אסיים בתקווה שהזיכרון שלי יהיה טוב יותר מזיכרון של אישה של אחרי לידה ואם לא אז ניפגש בשנה הבאה.
אנחנו בטלגרם- הצטרפו אלינו וקבלו עדכונים על כתבות: https://t.me/BIKEPANEL