המסע המתמשך בהרכב משפחתי של אב ובן. ממשיכים בעוד פרק של המסע מהאוקיינוס האטלנטי ועד הים השחור – Eurovelo. והפעם חוצים את צרפת.
בהמשך לפרקים הקודמים, בהם רכבנו באוסטריה, גרמניה ושוויץ, הפעם רכבנו בצרפת. מהחוף האטלנטי ועד לגבול עם שוויץ. לקח לנו 13 ימי רכיבה, 977 קילומטרים, יום אחד של רוח נגדית מטורפת, וכמות לא ידועה של בגטים בארוחות ביניים.
לחצו פה להצטרף לערוץ הווטסאפ של BIKEPANEL!
קבוצה שקטה עם 2-3 הודעות בשבוע ותוכן מעולה:
המסלול
בהזדמנות זו אחזור על שיר ההלל שלי לרשת שבילי האופניים חובקת היבשת – ה-Eurovelo. כל אחד מ-17 המסלולים הינו פרי עבודה מאומצת של אנשים מדהימים שתפרו ביחד מסלולי אופניים מקומיים, רחובות צדדיים ודרכי גישה, כבישים כפריים ושבילי שדה ויער למיניהם למסלולים רציפים באורך של אלפי קילומטר. המסלולים ברובם משולטים, רכיבים בקלות, מתועדים ולרוב מתוחזקים היטב. אי אפשר שלא להתפעל מהמלאכה המדהימה הזו למען הרוכבים. קיימת גם קבוצת פייסבוק פעילה מאוד שמאחדת מטיילי אופניים שרוכבים לאורך המסלולים של הרשת. שימושי מאוד בשביל לברר את המצב העדכני של חלק זה או אחר של מסלול בו אתם מתכוונים לרכוב. כאמור, אני ודניאל הבן, רוכבים בהמשכים על אחד מהמסלולים האלה, בשם Eurovelo 6, הקרוי גם מסלול הנהרות, שכן מה שמייחד אותו הוא שרובו עובר לאורך הנהרות הראשיים של אירופה – ביניהם הריין, הדנובה ושלושה הנהרות הצרפתיים – הלואר (Loire), הסון (Saone) והדו (Doubs).
המסלול מתחיל מכפר השוכן לחופו של האוקיינוס האטלנטי, ושמו – סן-ברבין-לה-פין (Saint-Brevin-Les-Pins). הכפר אינו נגיש בקלות, הרכבת מפריז לא מגיעה אליו, והתכנון שלנו היה להגיע אליו בעזרת מונית מעיירה קצת יותר גדולה בשם סן-נזאר (Saint Nazaire) עד אליה הרכבת כן מגיעה בימים כתיקונם. בסופו של דבר נאלצנו להכניס שינויים של הרגע האחרון בתוכנית זו ולהתחיל לרכוב במקום מהעיר הגדולה נאנט בצרפת, כ-50 קילומטר מזרחה – וזאת בשל שביתת הרכבות, שגרמה לביטולים אקראיים של רכבות. אז לא הצלחנו לטבול את גלגלי האופניים שלנו באוקיינוס – לא נורא, טבלנו אותם בכל זאת (אבל על כך בהמשך).
גן בסגנון יפני בעיר האהט
אזור נאנט עצמו לא הרשים אותנו. אמנם יש תשתית אופניים לא רעה בעיר עם פארק ענק ופראי המשתרע על חלק לא קטן של העיר שדרכו רכבנו, אבל פאתי העיר מלאים באתרי קרוואנים בהוואי שפחות מתאים למסלול תיירותי. בהמשך מתחילה ארץ הטירות, כאן המלכים והאצילים הצרפתיים אהבו לבלות את זמנם בצייד ובהליכות איטיות בגינות רחבות ידיים המטופלות בדיוק כירורגי. הטירות הן רבות מספור באזור זה, ומפרידים ביניהן כרמים ומרעים רבים. בחלק מהכרמים ישנם מרכזי מבקרים, בהם ניתן לקנות מכל טוב תוצרת המקום – יין מקומי במחירים מצחיקים, גבינות ביתיות, ממרחים וכו.
בהמשך הנוף השתנה. הטירות התמעטו ואז נעלמו, אבל הערים ההיסטוריות מימי הביניים המשיכו, והנהר הרדוד ורחב הידיים התחלף בתעלות שייט מרובות. השביל עקב אחרי התעלות באדיקות, כאשר הוא עובר מדי פעם מגדה לגדה, והתעלה ממשיכה, כאשר מדי פעם היא עוברות מעל נהרות מזדמנים על גשרים – חוויה מיוחדת במינה. שבילים אלה לאורך התעלות כנראה שימשו בעבר לגרירת הספינות במעלה הזרם על ידי סוסים.
ממשיכים עוד קצת – והנוף שהיה שטוח ברובו עד כה מתחלף שוב, ולעינינו מתגלה קניון צר שבו זורם נהר גועש בשם הדו. קניון זה מוביל לאזור מוקף כולו הרים, אזור הדו-לשוני, הגובל בגרמניה ובשוויץ, האלזס. בהחלט מסלול מגוון מאוד שיודע לתת אם רק תדעו לבקש. לא רק תוואי השטח השתנה בהדרגה – אפילו מקורות אנרגיה בהם משתמשים באזורים השונים השתנו. כשרכבנו לאורך הלואר, כמעט תמיד הייתה לנו בשדה הראיה תחנת כוח גרעינית (דניאל קורא להן “פיצוחיות”). בהמשך תחנות אלו, הנבנות קרוב לנהרות גדולים, הודות לצורכי הקירור המסיביים שלהם, נעלמו, ואת מקומן תפסו תחנות כוח הידרואלקטריות וגם תחנות רוח הפזורות על הגבעות שמסביב לעמק בו רכבנו.
ראינו גם לא מעט אוספים של פסלים מקוריים המוצבים בטבע. דבר אחד נשאר קבוע במשך כל המסלול: בכל כפר, עיירה ועיר שעברנו ראינו אנדרטאות לזכר חיילים שנפלו בשתי מלחמות העולם.
המגורים
צרפת מקדישה מאמצים רבים לעידוד תיירות האופניים. כחלק ממאמצים אלה, מתקיימת תכנית בשם Accueil Vélo (ברוכים הבאים הרוכבים), שהחלק הכי חשוב שלה – אתר המרכז מגורים הידידותיים לרוכבים. בית מלון או B&B משפחתי או סוג אחר של מגורים שרוצה להצטרף לרשימה חייב לקיים כמה תנאים. המקום חייב להיות קרוב לאחד ממסלולי אופניים חובקי המדינה, חייב להיות במקום אחסון מאובטח לאופניים, ציוד בסיסי לטיפול באופניים כגון משאבה וערכת כלים, ואפשרות לכבס בגדים. ואכן, כל המגורים שמצאנו דרך אתר זה קיימו את התנאים האלה, למעט נושא הכביסה. מאידך, ליד כל סופרמרקט גדול ראינו מכבסה אוטומטית, אז מי שצריך לכבס, לא יתקשה לפתור את הבעיה.
כשבניתי את המסלול, העדפתי לבנות את ימי הרכיבה כך שנלון בערים הגדולות יותר. בדיעבד זה היה מיותר: ישנם מגורים ידידותיים לרוכב כמעט בכל מקום, והמחירים, כמובן, נוחים יותר ככל שמתרחקים מהערים הגדולות. לפעמים שכרנו בתי מלון, לפעמים – B&B. במקרה הראשון הובטחה לנו רמה מסוימת של איכות של המגורים ושל ארוחת הבוקר, במקרה השני השונות הייתה גבוהה יותר, אבל גילינו מגורים מאוד מיוחדים ויצרנו קשרים עם אנשים מעניינים. במקרה אחד הגענו ל-B&B כאשר כל המסעדות בקרבת המקום היו סגורות – אז בעל המקום הסיע אותנו ברכב שלו לעיירה הסמוכה בשביל שנוכל לקנות לנו פיצות. במקרה אחר קיבלנו כמתנת פרידה זוג אופניים קטנים עשויים חוט מתכת, שעכשיו מקשטים את השולחן שלי בעבודה. B&B זה תמיד חוויה, אף אם כי לפעמים חוויה מעורבת.
מסעדה ומעליה חדרים להשכרה
האוכל
נתחיל מהתחלה – ארוחות הבוקר. הצרפתים המציאו את המושג המוזר “ארוחת בוקר קונטיננטלית”, שהוא מופרך ביסודו. הרי הארוחה המדוברת גם לא קונטיננטלית (שכן צרפת שוכנת על אותה היבשת כמו גרמניה, ואין זכר לדמיון בין ארוחות הבוקר של שתי המדינות) וגם לא ממש ארוחת בוקר, אם מניחים שתפקידה היא לתת מנת אנרגיה ותזונה בריאה ליום של עשייה. הארוחה, למי שלא מכיר, מורכבת מאי-אלו מאפים, כגון בגט, קרואסון ופה-או-שוקולה, יוגורט, מבחר ריבות ודבש. משקאות בדמוי מיץ תפוזים ולבחירתו של הסועד תה או קפה. לרוב הכל מוגש בקפידה ובטעם, אבל אם אתם מחפשים גבינות, בשר כלשהו או ירקות חס ושלום, אז נפלתם על המדינה הלא נכונה. פעם אחת המארחים ב-B&B משפחתי קראו את הבעת פנינו והוסיפו כמה פרוסות של גבינה צהובה למבחר הנ”ל, אבל לרוב – סה-טו כמו שהצרפתים אומרים, זה מה יש. כאמור, בחלק מבתי המלון הגישו ארוחת בוקר המוכרת יותר, עם ביצים, נקניקים וגבינות, אבל גם אז הדבר הרגיש כנסיון בחצי קלאץ’ לרצות את הזרים חסרי ההבנה.
אולי זה טוב להתחיל יום של רכיבה בארוחת בוקר קלילה שכזאת, אבל אז יש צורך לתדלק תכופות במהלך הרכיבה. אז נתקלים בבעיה נוספת: כמעט כל המסעדות, בתי הקפה, פטיסרי וברסרי למיניהן בצרפת נסגרות ב-2 בצהריים ולפעמים אף באחת וחצי, ונפתחות מחדש רק באזור 7 בערב. האפשרויות של מי שחפץ בארוחה חמה אחרי השעה שתיים מוגבלות מאוד – למעשה, לשווארמה. אם מדובר בעיר בינונית ומעלה, אפשר גם למצוא מקדונלדס או בורגר קינג. לאחר שהפנמנו את המצב, דאגנו שתמיד יהיה לנו אוכל מהסופר ומים חמים בתרמוס. עשינו הפסקות אוכל ושתייה על שולחנות הפיקניק הפזורים בשפע בקרבת השביל ומסומנים כ-“pique nique area”. בגט טרי, גבינה צרפתית טובה או נקניק, שוקולד איכותי – מה עוד אפשר לבקש?
בערב לרוב יצאנו לאכול בחוץ. שנינו לא כאלה חסידים גדולים של המטבח הצרפתי, אבל יש היצע עשיר של מסעדות מכל קצוות התבל – לפחות בערים הגדולות.
התשתית
חשבתי על הנושא לא מעט במשך שעות רבות של הרכיבה, והגעתי לתובנה שתשתית אופניים מורכבת משני מרכיבים עיקריים: המרכיב הפיזי – והמרכיב המנטלי.
המרכיב הפיזי הוא השבילים המסומנים, הפרדה מהמכוניות, תמרורים ורמזורים ייעודיים.
המרכיב המנטלי – מודעות ואדיבות של משתתפי התנועה, הן הנהגים והן הרוכבים. שמעתי רבות על תשתית האופניים המדהימה שנבנתה בשנים האחרונות בפריז, ואכן ביום האחרון רכבנו בעיר האורות מקצה לקצה והתשתית מדהימה בהחלט. התשתית הפיזית בערים האחרות – פחות מרשימה, ולפעמים אף לוקה בחסר. אבל התשתית המנטלית – מצויינת. רוב רובם של הנהגים מפגינים אדיבות מודגשת כלפי הרוכבים, שומרים על מרחק של מטר וחצי תוך כדי עקיפה ונמנעים כלל מעקיפה אם היא אינה בטוחה לדעתם. לא פעם נפנפתי לנהג שישב לי על הזנב בשביל שיעקוף כבר. למי שרגיל לרכוב בישראל, ההבדל היה בהחלט מורגש. העניין היחיד שגורם לנהגים צרפתיים להתעצבן – זה כשהרוכב בא מולם ברחוב חד כיווני, אפילו כשהעניין מותר לפי השלטים, ראו הוזהרתם.
המסלול מסומן ברובו המוחלט בצורה ברורה – בהתחלה כמסלול “Loire a velo” ובהמשך על ידי סימון ה-Eurovelo: הספרה 6 בתוך דגל האיחוד האירופי. בכל זאת, אני ממליץ לא לסמוך לחלוטין על הסימון, אלא לבדוק את ההכוונה של השלטים בעזרת מחשב ניווט או אפליקציית טלפון. אני אישית משתמש באפליקציית Komoot, אבל יש גם כמה אחרות וטובות.
השפה
באופן לא מפתיע כל כך, הצרפתים מדברים צרפתית. תמיד חשבתי שהעניין הזה – להתעקש שלא לדבר אנגלית, הוא חלק מהיוהרה הפריזאית, ושברגע שמגדל האייפל נעלם מהאופק, כישורי האנגלית משתפרים. לא כך הדבר, אלא בעצם הפוך. היו די מעט אנשים ששלטו באנגלית ברמה טובה ממש, והיו לעומתם לא מעט כאלה שבקושי יכלו להגיד מילה בשפה הבינלאומית. למזלינו, אני זוכר קצת צרפתית מהעבר שלי, אז הסתדרנו. בימינו בעזרת Google Translate גם מי שלא שולט בשפה המקומית, בסופו של דבר יסתדר. תהיו מוכנים שבעל ה-B&B שלכם ירים ידיים בחוסר הבנה, כתשובה לשאלות הכי פשוטות שלכם.
מזג האוויר
בשלב התכנון של הטיול היו לי חששות לגבי מזג האוויר במחצית הראשונה של אפריל. אולי יהיה קר מדי? אולי יהיה גשום? בסופו של דבר מזג האוויר היה מוצלח ביותר. הטמפרטורות נעו בין 4 מעלות בחלק מהבקרים ועד כ-14 מעלות בצהריים בחלק מהמקרים. היה יום אחד של רוח נגדית חזקה. היה יום וחצי של גשם חלש – טפטוף למעשה. שאר הזמן היה פשוט מושלם. היינו מוכנים לכל אפשרות מבחינת הציוד, אבל בסוף לא היה צורך. עם זאת, אני בהחלט ממליץ תמיד לבדוק את מזג האוויר באזור המיועד בחודש שבו אתם מתכננים את הטיול ולארוז הרבה שכבות של בגדים, שניתן להוריד או להוסיף במהירות תוך כדי הרכיבה.
הרכבות
השתמשנו ברכבות גם בשביל להגיע לנקודת ההתחלה וגם בשביל לחזור בסיום המסלול. במהלך כל הטיול היו לא מעט קשיים בשל שביתת הרכבות: לא פעם קיבלתי הודעה שרכבת שעליה בניתי ועבורה היה לי כרטיס, התבטלה. העניין חמור במיוחד כשמנסים להעלות אופניים על הרכבת. הסיבה היא שיש בצרפת שני סוגים של רכבות. הרכבות המקומיות – שמסומנות לרוב על ידי הסימון TER, שם מותר להעלות אופניים חופשי, אבל רק אם יש מקום בשבילן בקרון האופניים, בדומה לשיטה בארץ. לרוב אכן יש מקום וגם אם אין, ככל הנראה אין אכיפה לגבי זה. הסוג השני הוא רכבות מהירות, שמופעלות על ידי מספר חברות שונות ומסומנות על ידי האותיות TGV לרוב. לחלק מהרכבות הללו לא ניתן להעלות אופניים כלל (אלא אם כן האופניים מפורקים ומכוסים, שכן אז הם כבר נחשבים לכבודה ולא אופניים). לאחרות מותר, אבל חייבים להזמין מקום לאופניים במחיר נוסף, ואם לא הזמנתם, בהחלט יכולים להוריד אתכם מהרכבת. כדאי מאוד להקדים ולהזמין את המקומות השמורים די הרבה זמן מראש, שבועיים או יותר, כי יש מעט והם נגמרים מהר. בנוסף, כדאי מאוד להתעדכן לגבי המצב של הרכבת. כאמור, חלק מהרכבות בוטלו בשל השביתה, אבל ייתכנו גם שינויים בשל סיבות אחרות. הדרך הכי פשוטה גם להזמין כרטיסים וגם להישאר מעודכנים, זה להתקין אפליקציה בשם SNCF Connect.
ההרפתקאות
באחד הימים המסלול הביא אותנו לשפת נהר. במקום היה מסלול מכוסה בטון היורד אל קצה המים. הבנתי שמדובר ככל הנראה במעבורת שירות עצמי וחיפשתי שרשרת או חבל. אכן מצאנו שרשרת שקשורה בחוף ויורדת לתוך המים. התחלנו למשוך בה, וראינו שסירה העוגנת בצידו השני של הנהר מתחילה לנוע לקראתינו, תוך שהיא צוברת מומנטום לאט לאט. לאחר כמה דקות של משוך בחבל מאומץ, קיבלנו את הסירה לידינו והתחלנו להעמיס את האופניים.
לאחר העמסה, התחלנו למשוך בשרשרת בצידה השני של הסירה, שהפעם זזה לאט יותר, בשל המשקל שלנו ושל האופניים. מסיבה זו להסחה של הנהר היה יותר זמן לעבוד, ועד שהתקרבנו לגדה השנייה, נגמרה לנו השרשרת. לאחר מאמצים מרובים הצלחנו בכל זאת להתקרב לחוף למרחק של צעד רחב, והתחלנו להוריד את החפצים. היינו כבר מאוד קרובים לסיום מוצלח של החצייה כאשר דניאל מעד ונכנס למים הקרים כמעט עד הברך.
באחד הימים הגענו ל-B&B שמשמש גם כמסעדה משפחתית. המסעדה הייתה כבר סגורה, ולא הייתה שום מסעדה האחרת באזור, אז כשניסינו לברר עם בעל המקום מה האופציות שלנו מבחינת ארוחת הערב, הוא הציע להסיע אותנו למסעדה הקרובה ברכבו. כך עשה: באנו לפיצריה, שאת בעליה הוא מכיר (כמו את שאר האנשים בעיירה, כך נראה), קנינו פיצה וחזרנו איתו ל-B&B. הנסיעה הזאת הייתה אחת המפחידות של חיי: הבן אדם נהג שודים אמיתי בעיירה לא מוארת בעלת רחובות צרים.
ביום הרכיבה האחרון היינו אמורים להגיע לעיר Mulhouse ומשם לקחת רכבת לפריז עם קונקשן בסטרסבורג. רגע לפני שעלינו על האופניים בבוקר הקריר קיבלתי הודעה שהרכבת הראשונה מבוטלת. החלטנו לנסות ולהספיק לרכבת שקודמת לה, ובשביל זה נאלצנו לרכוב כמעט ללא הפסקות את ה-80 ומשהו קילומטר שהפרידו ביננו לבין הרכבת (אבל הגענו בזמן).
האופניים
טסנו עם האופניים שלנו, שני זוגות של אופניי גראבל. כל אחד עם שני תיקים על הסבל האחורי, תיק שלדה ותיק כידון. לי בנוסף היו עוד תיק אוכף גדול ותיק חטיפים קטן על הכידון. ארזנו את האופניים בארגזי קרטון שמצאנו בקרטוניה ליד חנות האופניים השכונתית, תוך שאנחנו מרפדים את האופניים בבגדים מתוך התיקים. שלחנו את האופניים ככבודה, ועל כך שילמנו 55 יורו לכל כיוון לחברת התעופה אגאן. ממליץ להתעדכן בכתבה ייעודית בנושא הטסת אופניים. את הארגזים השארנו בבית מלון בפריז והם חיכו לנו שם שבועיים עד החזרה.
השבועיים
זאת הייתה הפעם הראשונה שעשינו טיול כה ארוך – שבועיים שלמים. כל הטיולים הקודמים שלנו הסתכמו בשבוע בלבד. ולמרות שזה פרק זמן קצר מאוד בהשוואה לטיולים של חודשים ואף שנים עליהם אני קורא הרבה לאחרונה, יש פה שינוי תכליתי מול טיולים של שבוע. הרי בתחילת כל טיול יש תקופת הסתגלות של יומיים-שלושה ובסיום – תקופה של לקראת הסיום של יומיים-שלושה, וזה משאיר יום אחד להרגשה של ניתוק מהמציאות היומיומית. לעומת זאת, בטיול של שבועיים ההרגשה הזאת נמשכת שבוע לפחות. עניין נוסף הוא שבטיול של שבוע אפשר לשרוד עם הרבה בעיות בהכנה – אז מה שלא הבאנו שמן לשרשרת או לא דאגנו למקום לכבס בגדים – הרי אוטוטו חוזרים הביתה. לא כך הדבר בטיולים יותר ארוכים. ונכון שקשה למצוא מקום לטיולים יותר ארוכים בשיגעון היומיומי שלנו, אבל אם אפשר – כדאי, החוויה היא שונה בתכלית – ולטובה.
תכניות להמשך
כהרגלי, אסיים בתוכניות לעתיד. עכשיו כשסיימנו לרכוב מחוף האטלנטי ועד וינה. ממשיכים הלאה, מוינה לבודפשט בירת הונגריה ומשם לבלגרד בירת סרביה. בהמשך – דרך רומניה ובולגריה עד חופי הים השחור.
