גיא תמרי נדרס בעת שרכב על אופניו בכביש 40. נהגת שכנראה נרדמה סטתה לשוליים והרגה אותו. זה קרה לפני שנה: ב 16.4.2011. גראן פונדו כלל-ישראל מחר הוא על שמו. כשאתם שם, עושים את המרחק האדיר, נהנים וסובלים – תקדישו לו איזה סרפנטינה תלולה באחת העליות.
מעט אחרי מותו כתבתי את הדברים האלה. הנה הם שוב, במלאת שנה למותו:
גיא תמרי היה צריך להיות ברכיבה הזו איתנו. כשהחל להתגבש הרעיון לעשות רכיבת כביש קשה וארוכה, שתחצה כמה שיותר רכסים, ותיקח אותנו למרחק של 190 ק”מ מזיכרון-יעקב אל פסגת החרמון, תוך איסוף גובה מצטבר של 4500 מטרים, היה ברור שגיא צריך להיות ברכיבה הזו איתנו. כשהתקשרתי אליו להציג לו את הרעיון שמעתי את ההתלהבות בקולו: “אני בפנים!” הוא אמר, וההתרגשות והשמחה נשמעה בקולו. תביא את ויקטור, אמרתי, ואולי עוד מישהו אם יהיה לנו מקום ברכב חזרה. ארבעה ימים לפני מועד הרכיבה הוא נהרג באימון על כביש 40. ביטלנו, ואז קבענו מחדש: גיא היה רוצה שנרכב!
גיא היה הרוכב הכי מאושר שהכרתי. הוא כל כך אהב לרכב, וחייך כל הדרך גם כשהרגליים כאבו והלב התחנן להורדת הקצב. לא פלא: מרוכב שטח של סוף שבוע, מעט שמנמן על אופניים כבדים מדי, הוא הפך את גופו בתוך חמש שנים למכונת רכיבה רזה ויעילה ולאחד הרוכבים החזקים ביותר שאני מכיר. הוא אהב את הרכיבה והיא אהבה אותו בחזרה עם תגמול של התקדמות והתחזקות בלתי פוסקת מרגע שהחל לרכב. בתחילה החזיק באופני שטח כבדים למרות שרכב אתם בעיקר בבן שמן ובשבילי 4*4. אז גילה את עולם רכיבת הכביש: את הקלילות והקשיחות של השלדות הדקיקות. גילה את הריגוש שבקבלת תגובה מיידית להשקעת הרוכב בדוושות, והחיבור הישיר והממכר למאמץ, לנשימה ולדופק. בלי תיווך של צמיגים עבים ובולמים מרככים, בלי הסחת דעת של סלעים ופניות בלתי פוסקות: רק תשתית יעילה ורזה המקשרת בין הרוכב לתנועה מהירה קדימה. לא עוד סיבובים טיפוסיים של שעה שעתיים ביער בן שמן, אלא מרתון קטן בכל רכיבה: שעות ארוכות של פידול בלתי פוסק גם בירידות, כיבוש עליות ארוכות ותובעניות, כיסוי מרחבי ארץ מרשימים, ותחושת כשירות פיזית אינסופית.
ההיכרות שלי עם גיא החלה לפני כעשרים שנים בספורט אחר: גלישת רוח. היינו נוסעים ביחד לכינרת, לחיפה ולאגם ברוך בחיפוש אחרי הרוח החזקה. שעות המכונית הארוכות בחיפוש אחרי הרוח התחלפו בשעות מכונית בחיפוש אחרי מסלולים עם עליות ארוכות ותלולות. רכיבתנו המשותפת הראשונה שאני זוכר היתה ב- 2006: רכיבת “אפיק” יפה במיוחד באופני הרים ממרכז מירב בכרמל אל המוחרקה וחזרה תוך הקפת כל הכרמל. אחרי כן המשכנו ביחד לעוד טיולי כביש רבים כגון אל הגלבוע, כוכב הירדן והתבור, ואין ספור פעמים באזור הרי ירושלים. הוא זה שהזמין אותי להצטרף לרוכבי שוהם לנסיעה לאיטליה לאסוף גובה מצטבר בעליות היפות בעולם.
אחרי תקופת הטיולים ורכיבות הכיף גיא קפץ מדרגה ראשונה ברמת הרכיבה שלו. זה קרה כשהוא הצטרף לקבוצת רוכבי שוהם והחל להתאמן הרבה יותר ברצינות עם ויקטור קיטייב והחברים. קפיצת המדרגה השנייה התרחשה כשהוא החל להתאמן עם עודד לתחרות טור דה ישראל בכביש. הדרישות הגבוהות של תחרות שלבים רב יומית קשה הביאה אותם להתאמן כמעט כמו מקצוענים והרכיבה של שניהם הפכה להיות משהו מדהים. אחרי התחרות הזו שבה הגיעו למקום השני, גיא התקבע על קילומטרז’ שבועי של רוכב עלית ועל שישה אימונים בשבוע, והמשיך להתחזק. הוא היה גבר שרירי וגבוה, עם כתפיים רחבות וכוח אדיר בעל מבנה גוף של רוכב קלאסיקות בלגי הרבה יותר מאשר של מטפס צנום, והפך להיות כל כך חזק שזה לא יאומן. תפוקת הוואטים האדירה שלו הביאה אותו להיות מהיר מאוד גם בעליות ארוכות ותלולות. הוא היה מסוג הרוכבים שיכלו לגרום לך לנשור גם במישור ללא שום שינויי קצב מהירים: פשוט הגברה מתמדת של המהירות עד לרמה כזו שגם מי שהתחבא מאחורי גבו הרחב נאלץ לוותר, אבל את העליות והמסלולים האתגריים הוא אהב יותר.
למרות שהתחזק מאוד, על מנת להצליח כרוכב תחרותי נדרשת הבשלה וצבירת נסיון, והפודיומים התעכבו. בעונות התחרויות הראשונות שלו הוא עוד לא ידע לממש את הכח האדיר שצבר, ועוד היו יכולות רכיבה שעליו היה לשפר: התמודדות עם שינויי קצב, טכניקה בקריטריומים, ובמיוחד: חוכמת התחרות והטקטיקה. אחרי כל תחרות היה מתקשר אלי ואני הייתי שומע בצמא את סיפורי הקרב והגבורה. הוא היה מספר לי בפרוטרוט את כל מהלך התחרות, כיצד תפקד, אילו התקפות היו, מי ברח אליהן ומה קרה בסוף ומשחרר תסכול על פספוסי תזמון או מקרים של חוסר מזל. קשה מאוד לשלוט בתחרות אופניים ויש משתנה משמעותי של חוסר ודאות ומזל. הרוכבים המנוסים ביותר יודעים לצמצם את השפעתם של אלה, ולגיא בתחילת דרכו התחרותית עוד לא היה הניסיון הדרוש כדי להביא את עוצמתו כרוכב לידי ביטוי. הייתי מרגיע אותו ומעודד: אל תדאג – יש לך את זה, זה רק עניין של זמן וצבירת עוד ועוד תחרויות וניסיון, וזה אכן מה שקרה: גיא שהמשיך להתחזק, למד לשנות קצבי רכיבה, כיצד ומתי להתקיף מבלי להישרף. עקומת השיפור המשיכה להתקדם יפה והדברים החלו להסתדר וליפול למקום. מקום שני שם, מקום שלישי פה, ואז המקום הראשון בפעם הראשונה. בתקופה האחרונה לפני מותו כמעט ולא היתה תחרות שהוא סיים ללא פודיום במאסטרס פרו.
אני, על מנת להעריך ולאהוב את גיא תמרי, לא הייתי זקוק לאישור הפודיומים או לרכוש את ההערכה אליו דרך איזה עלייה שהיה מראה לי בה את הגו, משום שגיא היה חבר מהסוג הנדיר הזה שלא מאכזב אף פעם. אם קבענו בשעה בלתי אפשרית באיזה צומת קפואה יכולתי להשאיר את הטלפון הנייד בבית – כי לא היה סיכוי שישלח איזה מסרון ביטול בדקה ה-90. כל מי שרכב אתו יכול לזכור מקרים בהם הוא עמד לצד חברים, סייע להם, או עודד אותם. עבורו “מילה” שנותן אדם לחברו היא דבר שאין להפר, וכך הוא נהג בעצמו: תמיד ישר ואמין בצורה מוחלטת. אדם שאפשר להישען עליו ולבטוח בו במאת האחוזים, עבור חבריו, וכמובן שעבור משפחתו.
אחת הסיבות לאהבה שקיבל מכולם עוד בחייו היא העובדה שהיה מהטיפוסים האלה שיוצרים קשר מהיר עם כל אחד בסביבתם. אדם חם ואוהב אדם שלא מהסס לקשקש ולצחוק עם שכן אקראי בתור, רוכב מזדמן שפגש בדרך או חבורת מתחרים בעלי אינטרס משותף זמני עד קרוב לזמן הסיום. עם חיוך רחב ומזמין, כמעט אף פעם לא סגור ומופנם אלא כזה שמתייחס, מתקשר, יוצר קשר עין וזורק מילה אופטימית גם לאנשים שאינו מכיר. איש עדין נפש, טוב לב, ואהוב.
גיא תמרי, חבר יקר ואהוב. נתגעגע אליך עד מאוד.
כתב: גיא חלמיש
