בבסיס הרעיון של הקמת Israel Cycling Academy לפני חמש שנים, עמד הרעיון מעולם הספורט התחרותי: “מאלופים לאלפים”. רעיון שאומר שההצלחה של הכוכבים בספורט (האלופים) תוביל להצלחתו בציבור (האלפים). האם זה עובד? האם זה מספיק?
האקדמי היא נדבך חשוב אבל לבדה, היא לא יכולה להיות הפתרון לקידום הענף בישראל. נדרשים לשם כך עוד כמה היבטים שהיא לא יכולה לפתור וזה גם לא תפקידה.
מאת: גיא חלמיש
המודל האליטיסטי לקידום הספורט
האליטיזם הוא תפיסה שאומרת שהמציאות נקבעת על ידי מעטים. שכבה קטנה של אלה שקובעים באמת ונהנים באמת. זה המקור הפילוסופי לרעיון הספורטיבי “מאלופים לאלפים”. כשדיברתי איתו על זה, אמר לי הכוכב הבינ”ל המוביל של האקדמי, דן מרטין שבאנגליה זה המודל שעבד באמצעות Sky והניצחונות שלה בטור והאלופים הביאו אותו להכנס לספורט כילד. אכן, אבל היתה גם השקעה בתוכנית לאומית של הממשלה הבריטית בקידום האופניים, גם בהיבט התחבורה העירונית, בלי קשר לSky.
הדני ניקי סורנסון, רוכב סקסו בעברו, מנהל ספורטיבי באקדמי (ומאמן אישי של שניים מהישראלים), אמר לי שהוא נכנס לאופניים בזכות ההשראה שקיבל מביארן ריס- שהיה כוכב ענק בדנמרק אחרי שניצח בטור דה פראנס. האם זה יעבוד בישראל?
כולם אוהבים לתת את הדוגמה של הג’ודו ושל השיט בישראל שמוציאים מדליות. אבל זו בדיוק הנקודה- יעל ארד יצרה שינוי בג’ודו כי היתה המובילה העולמית בתחום, ובעיקר אחרי המדליה ההיסטורית. הג’ודו נהנה מסדרת כוכבים בקצה של הקצה- ישראלים מנצחים, לא משתתפים אלא הטופ של הספורט שלהם. גם בשיט היו כמה אלופי עולם, אבל רק מדלית הזהב הראשונה לישראל של גל פרידמן יצרה תהודה משמעותית בציבור הרחב.
לפי העבר הישראלי לצד הדוגמאות האלה שנתנו לי מאמן ורוכב האקדמי שהם כוכבי אופניים גדולים בעצמם, אני חושש שצריך ניצחון בטור דה פראנס כדי לשבור את סף האדישות הציבורית הישראלית. רק מנצח ישראלי בטור דה פראנס יהפוך להיות כוכב מדיה ואורח בראיונות טלוויזיה, מרצה מבוקש ודמות להערצה. להשתתף זה לא מספיק (ועוד לא התחלנו לדבר על כריזמה ספציפית, שרמתה משתנה מספורטאי לספורטאי, והיא מאוד משפיעה).
גיא שגיב וגיא ניב כבר השתתפו בג’ירו ד’איטליה אצלנו בבית- עם הכי הרבה חשיפה שאי פעם נגיע אליה. אבל כדי לשנות ספורט צריך את זה כל שבוע, לאורך זמן – כמו בנינג’ה ישראל שהטיס את ספורט הטיפוס, מילא את הקירות בישראל עד אפס מקום וכעת נוצר כספורט בפני עצמו (אגב, אנחנו עוסקים בטיפוס ב Outpanel.co.il וכושר זה ב fitpanel.co.i). כדי להשפיע צריך פריים טיים אמיתי וזה מושג עם זהב אולימפי, עם אליפות עולם, עם ניצחון ישראלי היסטורי במרוץ אופניים חשוב. כזה שלא צריך להטוטי מילים ויחסי ציבור כדי להאדירו.
תזכורת: האקדמי פועלת כבר 5 שנים
אני לא טוען לרגע שמשהו לא בסדר בפעילות של הקבוצה, בהתנהלות שלה, או בעצם קיומה. ההפך – אני אוהב את האקדמי ותומך בה בכל מאודי. הדיון הוא חשוב ואסטרטגי והוא מעבר לאקדמי: כדי לפתח את הענף צריך דברים נוספים, וחייבים להבין את זה ולשנות משהו במוד הפעולה כדי להצליח.
הרי כבר יש אקדמי 5 שנים כקבוצה בינ”ל, שפועלת כבר 5 שנים בעולם! כבר השתתפו רוכבים ישראלים בגראנד טור פעמיים! כבר היה הג’ירו בישראל לפני שנתיים והוציאו עליו סכום אדיר, בלתי נתפס כמעט. האם הרגשתם ב5 השנים האלה מהפכה בענף האופניים הישראלי? צריך להבין שיש מגבלות מובנות למודל הזה.
לצערי הרב, הרף לייצור השפעה משמעותית הוא מאוד גבוה: ניצחון של ישראלי בטור דה פראנס… ולא, זה לא יקרה.
גם אם יהיה ניצחון משמעותי לאקדמי, אני לא רואה את זה משפיע על הקרקע בישראל יותר מדי. אם דן מרטין או אנדרי גרייפל ינצחו איזה סטייג’ זה ישנה משהו למישהו מחוץ לענף האופניים בחיפה? בן הרמנס כבר ניצח את טור יוטה, אז מה? זה השפיע במשהו על הנער בגבעת שמואל לצאת מהמחשב ולהצטרף לקבוצת אופניים? אה, רגע, לא בטוח שיש בכלל קבוצת אופניים תחרותית לנערים בגבעת שמואל. וזו נקודת מפתח ראשונה:
האקדמי נותנת דרפטינג לענף – אבל צריך משהו מאחוריה לאסוף אותו (צילום: נעה ארנון, סייקלינג אקדמי)
אמצעי הייצור הראשון של ענף האופניים: הקבוצה
כדי להבין את המציאות צריך להבין את אמצעי הייצור בחברה (כן, מרקס…). בראייה הזו כדי לסייע לענף האופניים באמת, צריך להבין את המבנה הכלכלי של אמצעי הייצור של הענף: קבוצות ואירועים. מהסיבה הזו בדיוק השקתי את לוח קבוצות האופניים ואני מעביר למאמנים לידים ממתעניינים (חינם, מתנה ממני ומבייקפאנל לענף לקוראים ולמאמנים). לכן אני משקיע אחת לחודש זמן רב בעדכון לוח תחרויות האופניים בבייקפאנל – כדי שהתחרויות יקבלו תמיכה. אבל אני מגלה שהרבה מהפניות אינן רלבנטיות- פשוט אין לי קבוצה רלבנטית לשדך לפונה באיזור שלו, וגם אין מספיק אירועים עממיים מצליחים.
כל עוד לפרנס משפחות בצורה סבירה מקבוצת אופניים תחרותית זה קרוב לבלתי אפשרי בישראל (יש כמות מאוד קטנה של אנשים בכל הארץ שמצליחים בכך) אזי לא יקום ענף חזק בישראל. כל עוד יש בישראל רק 3-5 מועדונים תחרותיים גדולים באמת שמצליחים, וגם הם נשענים על המסטרס ולא על הנוער, זה לא ישתנה. כשיהיו 20-30 מועדונים גדולים ותחרותיים, אחד לכל עיר בישראל, בכל אחד 100-200 מתאמנים (או יותר), והם יהיו רווחיים, אז אולי יהיה פה ענף אופניים משגשג. וגם אז נתקע עם גיוס צבאי בדיוק כשהם יהיו אמורים לעבור לקב’ המקצוענית.
היום ההקצאה באיגוד ובענף מייצרת פירמידה צרה, שבה רוב הכסף הולך ל 2-3 קבוצות השפיץ הגדולות, הן מקבלות את רוב התמיכה התקציבית (מהמדינה ומפילנטרופיה) כי להן יש כבר את הרוכבים המובילים והכי הרבה מהם. כלומר, התגמול הוא Counter Productive כי הוא מחזק את המעטים והחזקים. במקום להתמקד במי שכבר הביאו תוצאות, והוא חזק ומבוסס, תגמול שבונה ענף צריך להתמקד במי שמביא צמיחה – כלומר אין לו רוכבים מובילים רבים היום, אבל מראה את השינוי המשמעותי ביותר לכיוון הזה.
אגב, איגוד האופניים, מסורתית השקיע לא מעט (אפשר לאמר יותר מדי ובאופן הפסדי, אבל זה סיפור לכתבה אחרת) בהכשרת מאמנים וביצירת קבוצות מתוך התפיסה שהמאמנים הם המפתח ליצירת קבוצות והצלחת הענף. אבל מה שקרה הוא שמאחר ונושא היסוד של המודל הכלכלי של הקבוצה לא טופל כמו שצריך רבים עשו קורסי מאמנים ומעטים מאוד הפכו להיות בעלי קבוצות לאחר מכן. וגם אלה שכן הפכו גילו את המציאות הקשה שזה פשוט לא תופס מים מבחינה כלכלית בד”כ.
אמצעי הייצור השני של ענף האופניים: התחרות
ללא תחרויות משגשגות ואטרקטיביות, בכמות גדולה, לא יהיה ענף משגשג. רק שלהפיק תחרויות אופניים בישראל זה עסק גרוע- בואו נודה על האמת, ספונסרים לא מקבלים תועלת רבה מתמיכה באירועים תחרותיים. גם הרוכבים עצמם מדירים רגליהם וגם התחרויות הכי מגניבות שיש בישראל דועכות.
אפיק ישראל הוא יחיד במינו שהצליח לגייס מפרסמים גדולים, ושימו לב שהם לא ממשיכים לשנה שנייה בד”כ ואי אפשר שלא לשאול מדוע על כך- האם התאכזבו מהתמורה להשקעתם? לעומת זאת בסובב ת”א העממי (אלפים רבים) הטורקי נשאר יותר מפעם אחת, בהקפת הכנרת (כנ”ל- עממי רב משתתפים) דור אלון נשארו יותר מפעם אחת. במרתוני הריצה הגדולים (עשרות אלפי אנשים) נשארים המפרסמים. כנראה שבאירועי אופניים תחרותיים החשיפה ל 600 משתתפים ועוד כמה צופים בשידור בשעות שאנשים ישנים בבוקר בשבת זה לא מספיק.
צריך למקסם את המודל (הקיים כבר) שישלב בין התחרות העממית רחבת ההיקף לבין התחרות הספורטיבית, כך שבדומה למרתונים הגדולים בריצה, יהיה בהן ערך למפרסמים גדולים. מי שמתקרב למודל הזה הם הגראן פונדו ערבה וירושלים, והקפת הכנרת לאחרונה. כדי שהם יהיו גדולים יותר צריך עממיות אופני הרים בתוכם.
הפיצוח השני בתחום הזה מורכב הרבה יותר: מאחר ואין מקום לעשרות אירועי ענק בישראל, יש אתגר מורכב כיצד לקיים המון תחרויות קטנות שיהיו רווחיות בכל זאת? באמת אין לי תשובה מוחצת כיצד לפתור את האתגר הזה. יתכן שהוא נגזרת של קיומם של אותם מועדונים גדולים של 200+ רוכבים שיכולים לייצר לעצמם + עוד כמה מסביב אירוע שמסתדר בעצמו.
הוולודרום – אמצעי ייצור חדש ושלישי
התובנה שהכל מתחיל בכלכלה, ובאמצעי הייצור היא תובנה שאי אפשר לא להשתמש בה כדי להבין את המציאות. סילבן אדמס- נדבן ענק, יחיד בדורו במוכנות לתרום השקעה אישית גדולה כל כך בענף הקים את הוולודרום בתל אביב, וההשקעה בוולודרום היא בדיוק השקעה באמצעי ייצור קלאסי. לוולודרום יש סיכוי לייצר מסגרת משמעותית שתוביל למדליות. יש לכך כבר תקדים במודל – מרכז הטניס ברמה”ש.
שני דברים שצריך לקחת בחשבון: מרכז הטניס היה אחד מכמה מרכזים בכל הארץ. למקום פיזי יש השפעה רק בסביבתו הקרובה ומכאן הוא מוגבל. הדבר השני- גם בטניס יצאו 2-3 כוכבים, ודומה שזה דעך למרות שלהיות כוכב טניס הרבה יותר רווחי מלהיות רוכב אופניים. גם תשתיות של מליונים לא יכולות להתמודד עם שינויים באופנה וברייטינג.
לסיכום: לא פשוט
כדי שענף האופניים יצליח להתקיים, המודל של האקדמי אינו מספיק. צריך לפצח דברים נוספים. ללא התכנות ל2 סוגי היחידות הכלכליות הבסיסיות של הענף: קבוצת האופניים, ותחרות האופניים, לא יהיה ענף. לכן לצערי המודל האליטיסטי של האקדמי לא יעבוד בפני עצמו, במנותק מהאקוסיסטם שלו. רק אם אמצעי הייצור של הענף- קבוצות האופניים והתחרויות יהיו בעלות שגשוג כלכלי (או תמיכת מדינה / פילנטרופיה) אולי יהיה סיכוי לשנות משהו.
לא פשוט.
מעניין? 16,000 כבר מנויים אצלנו- הרשם לניוזלטר השבועי שלנו, אפשר להפסיקו בכל רגע: