המסע לתחרות איירונמן התחיל בפגישה עם המאמן בה חשבתי שהוא לא ריאלי. היא נמשכה במסע אימונים קשה עם השכמות בשעות מוזרות והקרבות רבות, עד שנחתנו בעיירה מנומנמת בה התקיימה התחרות בפינלנד.
ישבתי לי בשקט מול דן קוני המאמן, הוא היה מרוכז במסך, עובר ממקום למקום, מחשב חישובים, מעדכן נתונים, ואחרי שתיקה ארוכה אמר לי “אין בעיה, אתה לגמרי שם, תעשה מה שאני אומר לך ואתה בפנים”. חשבתי לעצמי “הוא הוזה… איירונמן בפחות מ-12 שעות?! אין מצב”
המטרה: איירונמן בסאב 12 שעות
הרגשתי פרפרים בבטן, אחרי שהחלטתי להירשם, בשנית, לתחרות איירונמן במרחק המלא, הפעם בפינלנד אחרי הרבה התלבטויות ומחשבות. פתאום זה מתחיל להרגיש אמיתי. זהו. זה מתחיל… העבודה הקשה מתחילה היום, המסע שלי לאיש הברזל בפינלנד מתחיל היום!
בשלב הזה עוד מחייך… דגן יוצא מהמים (צילום :דנית זילברבוש)
איירונמן – ההכנות
מהר מאוד תוכנית האימונים שלי מתחילה להתמלא. המשמעות היא לפחות 6 אימונים בשבוע כאשר לקראת סוף השבוע האימונים מתארכים וגם מאתגרים יותר שלא לומר ממש קשים. באופן קבוע אני מסיים את רכיבות שבת עם רגליים רועדות ומותש, בקושי מצליח לעלות עם התיקים והאופניים את החצי קומה הבייתה וקורס על הספה. ואז אני נזכר שבתחרות עצמה עוד יש ריצה של 42 ק”מ אחרי הרכיבה ותוהה האם אני בטוח שאני במקום הנכון?
שוב ושוב אני בורח מהמיטה החמה באמצע הלילה, קר בחוץ וחושך, השרירים כואבים באופן קבוע וכמו בקלישאה, ככה גם בחיים, מתחילה אצלי דלקת בשריר המוטיבציה. למזלי יש בקבוצה חברים טובים שדואגים לעודד, לדרבן ולפרגן על הצלחות קטנות. “איזה יופי של אימון היה לך אתמול” , “כל הכבוד על הריצה שעשית בתחילת השבוע”. זה אמנם נראה לא הרבה אבל זה עוזר מאוד והכוח של הקבוצה מתגלה ברגעים האלה. כמובן שמעל לכל יש את המטרה עצמה – להוכיח קודם כל לעצמי ואחרי זה גם למשפחה ולילדים שאני יכול למרות כל הקשיים לעמוד במשימה הקשה הזו ששמתי לעצמי. זה מה שדוחף אותי גם מחר לקום באמצע הלילה ולצאת שוב מהמיטה החמה לאוויר הקר של הלילה.
יומיים לתחרות
אנחנו בשדה התעופה ואני עם פרפרים בבטן. אחרי כל כך הרבה הכנות וכל כך הרבה חששות מביטולים בגלל הקורונה, זה ממש קורה. אז בסוף לא הקורונה ולא שום מחסום עצרו אותנו. נוסעים! המון חששות, המון לחץ, המון ציפיות.
הגענו למקום התחרות, עיירה קטנה ושקטה עם נוף מהמם של מים ויערות. מקום שקט ורגוע. מי שמחפש את ה”אקשן” של תחרויות איירונמן בנוסח ברצלונה, אוסטריה, המבורג וכו’, לא ימצא אותו כאן. הכל מאוד שקט ורגוע. הייתי אומר שזה אפילו טוב ועזר לי להפיג קצת מהלחץ. נקודת הכניסה למים הייתה ממש בצמוד למלון. אזור התחרות עצמו לא גדול בהתאם למספר משתתפים יחסית צנוע. יתכן כי זה בגלל שנת הקורונה או יתכן שזה בגלל שהמקום באמת מרוחק ולא כל כך קל להגיע. האימונים המקדימים באזור התחרות עוברים בצורה מצוינת עם מזג אויר אידיאלי דבר שתורם אף הוא לביטחון העצמי ולהרגשה טובה של מסוגלות , בסך הכל זה לא נראה כל כך גרוע כמו שזה נראה מרחוק.
אזור התחרות והמסלול
השחייה אמורה להיות באגם שהוא בצורה של נהר, פשוט לשון מים רחבה באזור שהרוחב שלו כ-300 מטר בלופ אחד. המים אמנם לא צלולים בכלל, אפשר לומר אפילו עכורים מאוד, אך זה לא כל כך משנה, יש הרבה מצופים צהובים גדולים שעוזרים בניווט בשחייה. שוחים לצד אחד ובדרך חזרה עוברים מתחת לגשר עד לנקודת היציאה מהמים שממוקמת כ-400 מטר מהמלון עצמו.
שטח החלפה לא גדול, שוב , כנראה עקב מספר לא רב של משתתפים, מסודר בצורה מאוד פשוטה כאשר כל משתתף משאיר ליד האופניים את שקיות הציוד של ההחלפה. יש לומר לא ממש מקצועי כמו בתחרויות הגדולות, אבל מעשי ונוח. מסלול הרכיבה מורכב משני סיבובים כאשר הרכיבה עצמה אינה מישורית אפילו לרגע אחד, אומנם העליות לא משמעותיות אך עדיין שווה לציין כי המסלול אינו מישורי בכלל לאורך כל הדרך ויותר בסגנון של “גבעות מתגלגלות”.
מסלול הריצה כמעט כולו על דרך כורכר דחוס מסביב לעירייה הקטנה וברובו מקיף את המגרש גולף המקומי. מסלול שנראה נחמד ונעים לריצה אם כי גם הוא ברובו לא מישורי ויש לקחת זאת בחשבון כאשר מתכננים את הריצה. גולת הכותרת של מסלול הריצה היא מעבר על הגשר מעבר לאגם שבו שוחים ובסופו של הגשר עלייה חדה באזור קו הסיום.
איירונמן פינלנד: שעת השין
נפגשים כולם בקו המים לפני הזינוק למילים אחרונות של המאמן: “אני רוצה שתתנו הכל, תשאירו את הכליה שלכם כאן על השביל, שהמלווים יאספו אותה, שלא ישאר לכם כלום בגוף!” זהו, חיבוק ונשיקה אחרונה מהמלווים וזהו. בום! קופצים למים, מתחילים לשחות. השחייה זה החלק שאני מרגיש בו נוח. לא הכי מהיר אבל לא בלחץ, המצופים קרובים אחד לשני כך שהניווט קל כאמור, מים שקטים ונעימים, טמפרטורה ממש נעימה, המים לא קרים מדי. מידי פעם מרים את הראש לראות איפה אני. לפני ששמתי לב אנחנו כבר במצוף האחרון ומסתובבים לחזור חזרה, מעיף מבט זריז בשעון ורואה שהקצב טוב. מעודד מהחלק הראשון של השחיה, ממשיכים.
מגיע לשער היציאה מהמים, עוד מבט קטן לשעון, זמן טוב, אפילו טוב מהציפיה שלי ויאללה, לרוץ לאופניים. פתאום אני רואה את המלווים ועוברת בי התרגשות, איזה כיף זה לראות פנים מוכרות במהלך התחרות, אולי רק מי שעשה תחרות שכזו מבין עד כמה זה עוזר וכמה אנרגיה זה נותן. יוצא משטח ההחלפה בזריזות ומתחילה הרכיבה. ההתחלה נהדרת, מזג אויר טוב, קצב טוב והכל נראה בסדר גמור.
אחרי כשעה מתחילה רוח פנים חביבה שמתחזקת לאט לאט, ואני כבר מתחיל להבין שזה לא יהיה קל. מוריד את הראש ומתחיל לעבוד חזק. כאן השדים מתחילים לרקוד לי על הכתפיים. “יש רוח, זה לא כמו שהיה באימונים, הקצב לא טוב, אתה לא תגיע בזמן, אתה לא תצליח” . שדון על כתף שמאל אומר.” אל תבלבל את המוח, יש עוד מספיק זמן, הכל בסדר, יש לנו מספיק כוח, קח עוד שלוק מים ותמשיך” עונה לו השדון על כתף ימין. הויכוח הזה ממשיך וממשיך ואז אני נכנס לתמונה ומשתיק אותם. יש לי מטרה ואני אוכיח לעצמי ולכולם שאני יכול. וככה אני ממשיך, שקט, רגוע, פשוט לסובב, תוך כדי שאני זורק מבטים לשעון ובלי יותר מדי דיבורים. השתקתי את השדים שלי לגמרי. אכן הסיבוב השני היה מאתגר יותר וממש קשוח בגלל הרוח אבל גם זה נגמר יחסית מהר ואני כבר מגיע לירידה הקטנה האחרונה לקראת שטח ההחלפה.
בריצה לא קלה מסביב לעיירה
החלפה זריזה ומתחיל לרוץ. מסלול הריצה הוא 4 סיבובים מסביב לעיירה הקטנה הזו כאשר רוב הריצה בשביל כורכר של עליות וירידות כאמור. סיבוב ראשון עובר ממש טוב, קצב מדויק, הרגשה טובה, דופק רגוע, הכל נראה נהדר, אם ימשיך ככה, יהיה ממש טוב ואני אצליח לעמוד ביעד שלי. אבל באיירונמן כמו באיירונמן, אי אפשר שהכל יהיה טוב. סיבוב שני מתחיל גשם רציני, שלא מבייש את נוח והתיבה שלו. מחליט לא להסתכל עכשיו על השעון בכלל אלא רק קדימה ולהמשיך לרוץ. השביל שנראה חביב בריצת ההכנה הפך לשלוליות, הנעליים מלאות בוץ אבל ממשיכים. סיבוב שני מסתיים גם טוב, פוגש את המלווים שנותנים לי המון אנרגיה להמשיך ודוחפים קדימה.
הקפות מהמרתון בגשם. (צילום: עופר לוי)
זהו, סיבוב שלישי. החלק השלישי הוא תמיד הקשה ביותר מבחינה מנטלית ובמיוחד בגשם כזה. זה השלב שבו האנרגיה והאדרנלין מתחילים להיגמר, הכאבים ברגליים מתחילים לתת סימן, אין כוח אפילו להושיט יד ולהוציא את הג’ל מהחגורה. אין כוח לכלום ומצד שני אחרי שמסיימים את הסיבוב הזה יש עוד סיבוב שלם. כל סיבוב זה לא פחות משעה וזה לא קצת, הכל בוץ ולא נוח. כאן חייבים לחשוב חיובי ולעבוד חזק, אני מגביר קצת קצב על מנת להישאר בתמונה ואז זה קורה: התאומים מסרבים לזוז, נתפסים חזק. אני יודע שאסור ללכת, ברגע שמוותרים ומתחילים ללכת זה הסוף וקשה להתאושש מזה אבל אין ברירה, הרגליים כואבות. אני רואה את תחנת ההזנה האחרונה של הסיבוב השלישי ומוריד קצב לקצב הליכה. לא הולך אלא רץ אבל בקצב איטי ביותר, מרגיע נשימה, לוקח כוס מים, כוס קולה וגם כוס של איזוטוני. עוד כמה צעדים איטיים… ואני חושב: עוד 2 ק”מ וסיימתי את הסיבוב השלישי ואחריו האחרון! פתאום האנרגיה חוזרת וזהו, אני עובר את המשבר וחוזר לקצב נורמלי. מתקדם לראת הגשר שכבר עברתי אותו פעמיים וזו אני מסיים את הסיבוב השלישי עם הרגשה ממש טובה לקראת הסיבוב האחרון. הגשם קצת נרגע והריצה הופכת להיות נעימה. מסתכל על השעון ורואה שאני עדיין שומר על קצב סביר. זהו, זה האחרון, מי היה מאמין .. עוד רגע ונגמר .
דגן לוינזון פאנליסט ואיש ברזל (צילום: איירונמן)
קלישאות איירונמן לסיכום
חבר יקר פעם אמר לי שהתמדה נותנת תוצאות מעולות, ואכן כך. קשה לומר שזו רק תחרות או חוייה של יום אחד, זו דרך ארוכה ההתמדה היא המנוע העיקרי, לקום באמצע הלילה פעם אחר פעם ולא לוותר. על מנת להצליח לא מספיק לחלום, צריך גם להזיע, והרבה! התחרות הזו של איש ברזל נערכה לקראת סוף אוגוסט, מה שאומר שהחלק העיקרי של האימונים התבצע בקיץ. ריצות אין סופיות, רכיבות ארוכות בשיא הקיץ הארץ ישראלי. המון ליטרים של זיעה נשפכו על מנת להגיע ליעד.
תאמינו במאמן שלכם וגם בעצמכם. זה משפט מפתח בשבילי בלי קשר לשאלה את מי בחרתם כמאמן. יכול להיות המאמן הכי מקצועי, יכול גם להיות חבר, תוכנית שהורדתם מהרשת, אבל ברגע שהחלטתם תדבקו בתוכנית! ויתורים הם מדרון חלקלק. זה מתחיל עם כמה ק”מ ש”חתכתם” ברכיבה וממשיך באימון שחייה שלא עשיתם כי הוא קצר ובדיוק חזרתם מהעבודה והילדים מחכים בבית והאישה כבר לוחצת. אז תאמינו בעצמכם ואל תוותרו, רק ככה תגיעו למטרות שהצבתם לעצמכם.
