על KTM נשפכו כבר ערימות של מילים בעיתונות האופניים העברית. מותג אופנועי השטח הפופולרי ביותר בארץ, החל לייבא את קו מוצרי האופניים האוסטרי ובעבודה מאומצת של רועי שבילי מנהל מותג האופניים בישראל הצליח לחדור לשוק המקומי בצורה מעוררת השתאות, עם מודל שיווק והפצה ייחודי לו וגב שיווקי וכלכלי של ד.ל.ב מוטו ספורט (חטיבת הדו גלגלי של יבואן הרכב לובינסקי, להלן פג׳ו, סיטרואן ועוד כמה מותגים ממש לא קטנים).
KTM חזקים בתחום ההרים עם שלדות מרשימות מענף הקרוס קאנטרי והמרתון ועד לענף הדאונהיל, וגם בתחום הכביש מציעים יצירות קרבון מודרניות מהמעלה הראשונה. ה-Canic הוא דגם הסייקלוקרוס הראשון שלהם שיובא לארץ והוא לחלוטין לא שגרתי. בדף ההיסטוריה באתר KTM יש תמונה של אלוף אוסטריה בסייקלוקרוס מ-1971 על אופני קרוס של KTM, אז יש פה איזו מורשת… אגב מורשת, הוא זכה 6 שנים ברציפות באליפות הלאומית על אופני החברה.
שלדת הקרבון של ה-KTM Canic לא משאירה מקום לשיפור או פינטוז… קווים זורמים ויפים, חיווט פנימי שעבור תחרויות סייקלוקרוס הנערכות גם בבוץ, גשם ושלג הוא גם מאוד פרקטי ומקדם סקסיות מהגבוהים
כתב: נמרוד כהן בחנו: נימי, גיאחה תמונות: גיאחה, KTM, ליאור שרר, אורי ניצןבאולם התצוגה
ה-KTM Canic הם אופניים פ#%ין סקסיים! הם נראים טוב, מסוג המכונות שמשדרות מהירות, מקצוענות ואלגנטיות גם כשהן נייחות. העיצוב מאוד נקי עם קווים עגולים וזורמים, סכימת הצבע יפהפייה עם רפרנס ברור לאופנועי השטח הכתומים מאוסטריה והיעדר כבלים חיצוניים משאיר את כל הבמה לקווי השלדה. במהלך המבחן נדירות היו הפעמים שבהם רוכבים בסביבתי לא שחררו הערה חיובית ומעריכה לגבי העיצוב, הצבע וההופעה הכללית. ת׳כלס, אתה מתיישב על האופניים האלו (לא חייבים לרכוב…) ומפלס ה״נראה כמו מקצוען״ שלך עולה פלאים.
* אופני המבחן והצביעה הם של שנת המודל 2015, הצביעה השתנתה קלות בשנת הדגם 2016.
השלדה
ובכן, נחמד מאוד ודי נדיר במחוזותינו לשזוף עיניים בשלדת סייקלוקרוס מודרנית ועתירת פיצ׳רים חדשניים. כמעט כל אספקט של שלדת הקרבון הכתומה של KTM מתקדם מאוד ומציג את הפיתוח הכי חדשני בתעשיית האופניים, בין היתר כי השלדה כמעט וזהה לשלדת הקצה בכביש של החברה – ה-Revelator בגרסת מעצורי הדיסק. הנה כמה מהתכונות הראויות לציון:
חיווט פנימי מלא – זו תכונה לא רק אסתטית או אירודינמית, אלא כזו שעוזרת מאוד בתנאי הרכיבה בהם נערכות תחרויות קרוס בעולם הרחב ורכיבות גראבל (דרכי כורכר) בארץ, כלומר בוץ, שלג, גשם וכולי. ב-Canic זה מיושם ברמה גבוהה שתורמת רבות לאפקט הוויזואלי המרשים של האופנים הבנויים, כי רואים צינורות קרבון אלגנטיים, כמעט ללא חיווט. הצינור ההידראולי של המעצור הקדמי לדוגמא נכנס למזלג בחלקו העליון, ויוצא החוצה בחזרה ממש מעל לקליפר. כך גם במעצור האחורי ובמעבירי ההילוכים. מתוכנן כהלכה, מיושם בשלמות ועם אפס רעשים עמומים בזמן הרכיבה.
הכנה להילוכים חשמליים – כי זה ההווה-עתיד של הסייקלוקרוס, והשלדה הזו ערוכה לקבל כל סטנדרט חדיש שקיים כיום.
תומכות כיסא ללא גשר חיזוק שמחבר ביניהן – פרט למרווח בוץ משופר, זה מאפשר לתומכות עוד גמישות כלומר יותר נוחות. זה גם נראה מעולה.
צינור עליון שטוח בחלקו העליון ועגול (מקומר) בחלקו התחתון – נוח מאוד לנשיאה והכתפה (נדרש במרוצי סייקלוקרוס במעבר מכשולים או טיפוס גרמי מדרגות).
״קופסת קרבון״ סביב הציר המרכזי – יציקה חלולה מסיבית וקשיחה ממנה יוצאות שתי תומכות שרשרת גבוהות וחזקות, להעברת כוח מקסימלית בדיווש והתנגדות לעומסי פיתול כתוצאה מדיווש של רוכבים עתירי וואטים…
מיגוני אלומיניום שתולים בשלדת הקרבון – בצד הפנימי של תומכות השרשרת והמזלג, למניעת פגיעה בקרבון מלהב (רוטור) מעצור הדיסק.
מחברי מעצורי דיסק בסטנדרט החדש Shimano Flat Mount – חיבור ישיר לתומכות השרשרת (מלמטה) ולמזלג, מאפשר התאמה ויישור טובים יותר, מייתר מחברים מגושמים וגדולים וכך חוסך משקל וגרר אירודינאמי. שוב, השלדה הזו ערוכה לקבל כל סטנדרט חדיש שקיים כיום.
שני כלובי בקבוק – מאפשר נשיאת שני בקבוקים לרכיבות אימון/נפח/גראבל ארוכות, ומעלה את ורסטיליות השלדה – הכרחי לארצנו.
צביעת כתום מט עם נגיעות בשחור יפהפייה ברמה גבוהה, גימור מצוין בכל השלדה.
מכלולים נבחרים
מערכת SHIMANO Ultegra 11 מכאנית מלאה, עם קראנק ייעודי לסייקלוקרוס 36/46 שיניים ומעצורי דיסק הידראוליים. הקליפרים הם הדגם העליון של שימאנו, RS785, אבל זהו דגם שטח במקור (XT בצביעה אחרת), ולכן דורש מחבר כדי להתחבר לתושבות ה-Flat Mount החדשניות שבשלדה. אין לזה כל השלכות פרקטיות או פגיעה בביצועים, אבל זה נראה פחות טוב ומינימליסטי וגם ״עולה״ בעוד כמה גרמים מיותרים. חלק מדגמי 2016 כבר מגיעים עם מעצורים בתקן החדש.
האופניים עם הצמיגים המקוריים, דוושות שימאנו 525, שני כלובי בקבוק ופנימיות עם חומר נגד תקרים בצמיגים שקלו 9.1 ק״ג. לאחר מעבר לצמיגי סייקלוקרוס Tubeless Ready של מקסיס ודוושות XTR המשקל גולח ל-8.7 ק״ג.
מחיר הצרכן הרשמי של היצירה הכתומה הוא 17,900 שקלים, ולרגל עונת הסייקלוקרוס/גראבל הבאה עלינו לטובה, תקבלו חולצת KTM מהיבואן (-:
דגם ה-Canic CXA, וה-A בסוף השם זה אלומיניום, מגיע עם מערכות 105, דיסקים מכאניים ומחיר לצרכן 9,999 שקלים.
הרכיבה הראשונה שלי על ה-Canic, רכיבת ה-set up, הייתה מהבית ובחזרה. זו רכיבה חשובה בארסנל של הלקוח הפוטנציאלי, כי אופניים כאלו הם ככל הנראה הכלי הכי ורסטילי שיהיה לו, ויאפשרו לו לצאת לרכיבה בלי לנסוע קודם לכן ברכב. ה-Canic יכולים לכסות ביעילות מפתיעה כמעט כל סוג מסלול ושטח, כמעט בכל מזג אוויר. גם כביש, גם כורכר, גם יערות וסינגלים לא מטורפים, גם שלג ובוץ, הכל הולך, הכל שפיט, סליחה, הכל רכיב.
הרבה מהלקוחות הפוטנציאלים ירכשו אופני קרוס ככלי אימוני, ישתמשו בהם פעם או פעמיים באמצע השבוע לרכיבות בוקר, וברכיבות האלו ישתדלו לא להזיז את הרכב ולא לבלות בפקקים בהלוך או בחזור. זה בהחלט אחד מהיתרונות שאופניים כאלו יכולים לייצר לבעלים המאושרים, ולא משנה היכן הוא גר: מרכז תל אביב, מושב בשרון, קיבוץ בכרמל.
במקרה שלי מדובר על נחל אלכסנדר, מערבה לטיילת הסלולה, לים ומשם לטיילת נתניה, או מזרחה בואכה כביש 6 וסינגלי מצר-מענית. החלפתי את הסטם המקורי באורך 90 מ״מ לאחר באורך 105 מ״מ עקב צפיפות בקוקפיט, כיוונתי לחץ אוויר גבוה למדי כדי לא להסתכן בפנצ׳רים עם הצמיגים שלא בפורמט טיובלס ויאללה, לדווש.
במקטעי אספלט האופניים האלו מרגישים כמו אופני כביש מקצועיים, כלומר מטוס חמקן מתקדם עם יכולת האצה מפחידה והעברת כוח כמעט אבסולוטית. הדבר היחידי שמוריד קלות מתחושת הפורמולה one הוא התנגדות הגלגול של צמיגי הסייקלוקרוס: עבים, משוננים ובלחץ אוויר נמוך מצמיגי כביש. בבית, ישבתי קצת על ההבדלים בין שלדת ה-Canic לשלדת הקצה של KTM בכביש, וגיליתי גאומטריה זהה לחלוטין, למעט תומכות שרשרת ובסיס גלגלים שארוכים ב-Canic בסנטימטר אחד משלדת הכביש המקבילה. זה מסביר את ההרגשה המצוינת בכביש, ויעניין במיוחד קונה פוטנציאלי אה-לה אורי ניצן, שמתכנן על זוג אחד עם שני סטים של גלגלים: אחד עם צמיגי קרוס ואחד עם צמיגי כביש. ה-Canic ירגישו מעולה וטבעי עם גלגלי וצמיגי כביש.
יורדים לנחל אלכסנדר, למקטע הכורכר זרוע הבורות והאבנים, והחוויה הופכת קופצנית משהו. על אף תומכות השרשרת הדקיקות ולמרות מוט כיסא דק בקוטר 27.2 מ״מ, שחלק גדול ממנו נמצא מחוץ לשלדה ומאפשר גמישות, חוויית הרכיבה על האופניים אינה מהחלקות והנעימות שחוויתי בז׳אנר. אלו אופניים תחרותיים וכך הם מרגישים: מהירים, מגיבים מיידית לכל אינפוט דיווש, עצבניים מעט ולא הכי נוחים.
בגבעת הכורכר ״האתגרית״ שבדרך לחוף הים אני מתפתה למספר ניסיונות עלייה מכמה כיוונים. גם פה ״טוהר הגזע״ של האופניים התחרותיים היה בעוכריהם. קומבינציית ההילוכים הקלה ביותר היא גלג״ש 36 מלפנים ו-28 מאחור, וזה לא מספיק לעליות תלולות, טכניות ואיטיות. למזלו של מתחרה או מתחזה סייקלוקרוס, כל תקיעה בעלייה שכזו היא עילה מיידית לתרגולת CX: יורדים מהאופניים, מכתיפים, וטסים מעלה בריצה. זה אחלה לכושר?. חשוב לציין שמסלולי תחרויות סייקלוקרוס לא כוללים מקטעי רכיבה כאלו, ולכן תפרו לאופניים את קומבינציית ההילוכים הזו שנחשבת לקלאסית ומתאימה. אופני גראבל המיועדים לרכיבות בשטח יותר מגוון, מגיעים לעיתים עם גלג״ש 34 מלפנים ו-32 מאחור.
בירידות מגבעת הכורכר האתגרית מתברר לי עוד דבר מהותי, הברקסים ההידראוליים פשוט נועדו לאופני סייקלוקרוס וגראבל. ההבדל בשליטה, בנוחות ובביטחון של הרוכב הוא כה תהומי, שאני פשוט לא רוצה לרכוב יותר בז׳אנר הזה עם מעצורים מכאניים, נקודה, וזו בעיה כי לזוג הפרטי שבבית דיסקים מכאניים… האפשרות לתקל סינגלטרק טכני, תלול ומלא מדרגות כשהידיים שלך למעלה, על ה-hoods, ולא בתוך הדרופים של כידון הכביש, היא שדרוג טכני מהמעלה הראשונה לכל רוכב ובכל שביל.
תחרות קרוס שוהם
מן הסתם חשוב לבחון אופני סייקלוקרוס מקצועיים בתחרות סייקלוקרוס, כי זו כוונת המשורר האוסטרי, אז נרשמתי לאחת. מסלולי סייקלוקרוס הם לרוב מלאכותיים ונערכים בפארק עירוני כלשהו. לא צריך יער או הר עבורן, למרות שגבעה תלולה תעזור. יש בהם ישורות קצרות ומישוריות, חלקן סלולות אספלט, קטעי סלאלום על דשא או עפר שמחייבים היגוי עצבני וזריז, מכשולים שרוב הרוכבים יעברו בנשיאת האופניים ביד או על הכתף (משוכות, גרמי מדרגות), עליות כוח קצרות ועצבניות שמחייבות רגליים חזקות, בריכות חול עמוק או בוץ (שוב מחייב רגליים חזקות) והרבה סיבובים צפופים. האופניים צריכים להיות קלים, בעלי בסיס גלגלים קצר, קשיחים להיגוי מדויק ומהיר ולהצטיינות בהאצות התכופות שמסלול סייקלוקרוס מייצר.
ה-Canic עומדים בכל הדרישות הללו בהצטיינות. הם קשיחים מאוד ומעבירים את כוח הדיווש בצורה מעולה, עובדה שבולטת בכל ספרינט קצר וחזק בעלייה או במישור, על עפר או על אספלט. ההיגוי שלהם מהיר ומיידי, עם זווית ראש קלאסית בענף של 71.5 מעלות, קל לסחוב אותם גם בשל צורת הצינורות הידידותית וגם בשל החיווט הפנימי, והמשקל שלהם מעולה אם כי לא מדהים או דומה למה שמקצוענים רוכבים עליו (אופני קרוס של מקצוען יעלו קרוב ל-40,000 שקלים, המשקל בהתאם).
נהנה מקשיחות ומהירות השלדה בתחרות סייקלוקרוס שוהם המצוינת ( וגם מהתאמת צבעים מושלמת לחליפת ה-l’etape החדשה שלי…) צילום: ליאור שרר
ערב התחרות פירקתי מהאופניים את כלובי הבקבוק לטובת נשיאה קלה על הכתף במידה והמסלול ידרוש זאת והתקנתי זוג צמיגי טיובלס MAXXIS Mud Wrestler TR ברוחב תחרותי של 32 מ״מ. כיוון שלא ידעתי איך הצמיגים החדשים יתפקדו בתחרות ואיך ייראה המסלול, בחרתי ללכת על בטוח עם לחץ אוויר 50 מאחור ומעט פחות מלפנים.
המסלול של תחרות שוהם היה מהיר למדי, לא טכני ונתן יתרון מורגש לאופני סייקלוקרוס ביחס לאופני הרים שחלק מהמשתתפים מתייצבים עמם, בדיוק מה שמסלול טוב צריך לעשות על מנת לייצר קהל לספורט הזה ולקוחות לאופניים כאלו. היו בו ישורות אספלט ארוכות בעלייה מתונה שנתנו יתרון מובהק לאופני כביש וסייקלוקרוס, היו בו מקטעי דשא ארוכים מאוד בירידה ובעלייה שנתנו יתרון לאופני סייקלוקרוס, וגם הרבה סיבובים בהם אופני הסייקלוקרוס לא איבדו הרבה ביחס לאופני ההרים שעל המסלול, אך צברו יתרון על אופני הכביש. היו בו גם שתי משוכות קרובות וגבוהות יחסית, שלא אפשרו לרוכבי ההרים לעבור אותן בבאני הופ, עוד יתרון לאופני סייקלוקרוס קלים ונוחים לנשיאה.
חלק ניכר מהקשיחות הצידית המצוינת הגיע מהגלגלים ומצירי הגלגל המוברגים לשלדה (Through Axles). הצירים בסטנדרט 15 מ״מ מלפנים ו-142 על 12 מ״מ מאחור שאולים מעולם אופני ההרים, ומהנדסי KTM פיתחו עבורם ידיות הברגה פשוטות קלות ואלגנטיות. זה לא מהיר לפירוק או החלפת גלגל כמו הקוויק ריליז הקלאסי והמיושן, אך בתחרויות סייקלוקרוס בין כה וכה לא מפרקים גלגלים לתיקון או החלפה, אלא מחליפים זוג אופניים (המקצוענים לוקחים זוג נקי בתחנת ההחלפה הרשמית, ומשאירים למכונאי זוג מלא בוץ, אותו ישטוף וישמן עד להקפה הבאה. הם מגיעים לתחרויות עם 2-3 זוגות).
גלגלי ה-DT X1700, אותם בחנתי לא מזמן על הטרק פרוקליבר, הם סט לרכיבת אופני הרים תחרותית במשקל 1,690 גרמים ורוחב פנימי של 20 מ״מ. המשקל מעט גבוה לגלגל קרוס תחרותי, אך הרוחב הפנימי מעולה ועוזר לצמיגי טיובלס להתנפח מעט מעבר למידה הרשמית, להגדיל את נפח האוויר בצמיג ולאפשר שימוש בלחצי אוויר נמוכים יותר שמקנים נוחות משופרת. הבנייה המשובחת עם צירי הגלגל היפים והאיכותיים ו-28 שפיצים ישרים בכל גלגל נותנים לגלגלים אינטגריטי מושלם ועמידות גבוהה מאוד, הרבה מעבר למה שמסלול קרוס סטנדרטי יכול לבדוק. ב-KTM הם הגיעו כבר עם סרט האטימה לטיובלס מותקן בפנים, כך שההמרה לטיובלס פשוטה ומהירה מאוד.
האופניים הרגישו יעילים להחריד לאורך כל התחרות, מהירים מאוד ולגמרי באלמנט שלהם על המסלול המהיר. זינוק הוא תמיד חוויה אינטנסיבית, במיוחד בתחרויות קצרות ואינטנסיביות, ולא הייתה לי בעיה להשתלב עם חבורת החוד, בעיקר כי די מהר הגענו לעליית אספלט. בשתי הישורות הארוכות ישבתי על רוכב חזק וצעיר ממועדון CSC שרכב על אופני הרים, וממש הרגשתי איך הוא טוחן עצמו על צמיגים רחבים ורכים, בולם זעזועים קדמי וכידון רחב וגבוה שהופך אותו למפרש אנושי. אני לעומתו רכון נמוך על הדרופים, מדווש על גלגלים וצמיגים צרים וקשיחים ופשוט ״נח״ עליו. הגענו במהירות לפניית 90 מעלות ימינה אל תוך עלייה סלולה, ומעצורי הדיסק המצוינים עלו לנגן. ברקס ממש לפני הסיבוב, השכבה חדה ימינה ועמידה לספרינט קצר כדי שהילד החזק לא יברח. אחרי הפנייה הקשה הזו לא נשארו רוכבי כביש לידינו. בירידות ובסיבובים המהירים בדשא האופניים והצמיגים השרו ביטחון, אך הרגשתי היטב כל בור וחריץ שחבויים להם מתחת לדשא. לקשיחות הזו יש מחיר. רוב תחלואי הדרך מגיעים אל הרוכב, ועל אף משך תחרות קצר של 35 דקות בלבד הרגשתי היטב את הזרועות, כפות הידיים והגב התחתון בסופה. הנמכת לחץ אוויר בצמיגים הייתה משפרת את איכות החיים על האופניים באופן מוחשי, אך לא לוקחים צ׳אנס כזה בתחרות עם צמיגים לא מוכרים שהורכבו יום קודם לכן.עם הכידון של ה-KTM לא כל כך הסתדרתי. ה-reach שלו (המרחק בין הנקודה הקרובה לרוכב בכידון, אל הנקודה הרחוקה ממנו בכידון) ארוך מאוד ביחס למה שנוח לי, וביחס לכל כידון כביש שדגמתי בחיי, ולכן המעבר מהחזקת הכידון במצב האופקי (במנח הדומה לאופני הרים) לאחיזתו על ה-hoods היה קיצוני ולא נוח. כשישבתי עם הידיים על מרכז הכידון הרגשתי מעולה ו״בול״ אך כשפשטתי ידיים לקדמת הכידון הוא הרגיש לי רחוק מדי וחייב אותי להתכופף קדימה מעבר לרצוי, ובמהלך התחרות נדרשתי לשינויי המנח האלו פעמים תכופות. האבחנה הזו קיבלה חיזוק מעוד שני רוכבים שדגמו את ה-KTM. בנוסף, כידון האלומיניום הקשיח עטוף בסרט כידון דקיק של KTM שלא תרם רבות לשיכוך הרעידות שמגיעות מהמסלול.
All in all, בתחום התחרותי האופניים זוכים לציון מצוין, ובתחרות בשוהם זה התבטא בביצועים טובים שהושגו עם הרבה חיוכים והנאה רבה בדרך המיוזעת. ה-Canic הם אופניים תחרותיים מהמעלה הראשונה ומי שיתחרה עליהם יידע שהמגבלה היחידה שתהיה על המסלול תגיע ממנו ומהרגליים שלו ולא מהאופניים. שימו על האופניים האלו גלגלי טובולר קרבון עם צמיגי טובולר לסייקלוקרוס, והם יכולים לעמוד בגאון בקו הזינוק של כל תחרות בינלאומית.
* פסקת שחרור מאחריות – לטעמי לפחות, תחרויות סייקלוקרוס אינן השדה העיקרי בו יש להתרשם מאופניים כאלו בארץ. קשה להצדיק רכישת אופני סייקלוקרוס בישראל, ועוד דגם יוקרתי מקרבון, למטרות תחרותיות גרידא. יש לנו 3-5 תחרויות בשנה, הן קצרות, אורכן בין 30 ל-60 דקות, יש בהן כמאה משתתפים ורובם בכלל על אופני הרים, כך שמן הסתם מי שקונה אופניים כאלו עושה בהם שימוש רחב בהרבה מאשר השתתפות בתחרויות הללו, להלן רכיבות משולבות כביש וגראבל.
גראבל, הדבר עצמו
יום לאחר תחרות הקרוס בשוהם, וחבורת הגראבל של אזור המרכז מתכנסת לרכיבת פתיחת העונה בשעת בוקר מוקדמת בתחנת הדלק עינת. מאז התחרות של אתמול כלובי הבקבוק שבו לשלדה, הוצמד תיק אוכף הורס-סטייל עם פנימית וכלי תיקון ולחץ האוויר עלה ל-60 מאחור וקצת פחות מלפנים. יש לי חברים שמצליחים לרכוב עם לחצים של 40-45 psi וכמעט ולא חוטפים פנצ׳רים, אבל אני בהחלט לא כזה, בטח לא עם צמיגי 32 מ״מ. אני אוהב להשתולל פה ושם, לדהור קצת בירידות, לחטוא בסינגלים פה ושם ואף לקפצץ, ועם צמיגים צרים ורגישים הדרך היחידה לעשות זאת היא לרכוב עם לחץ גבוה. הפרדוקס הוא שאתה עושה את זה כדי ליהנות מהדרך כמה שיותר ולא לעצור לתיקוני תקרים כל חמש דקות, אבל עם לחץ גבוה קשה לעיתים ליהנות מהדרך…
המסלול שרכבנו היה מאוד מגוון והכיל למעשה הכל: מקטעי אספלט, עליות כורכר ארוכות, קירות תלולים של אספלט שבור, סינגל עם אבנים, סלעים וברמים, ישורות כורכר מהירות בהן נתנו בראש כמו פלוטון כביש וכמובן כמה שדות ודרכים מחורצות ומפרקות עצמות.
ה-KTM Canic CXC הציגו חולשות וחוזקות ברורות ולא מפתיעות. הם ללא ספק היו הרייסר שבחבורה שלנו, ובכל מקטע שחייב מאמץ והעברת כוח כמו הקירות סביב מתקן אדם, הובלת הפלוטון בכביש, בריחות ומרדפים, האופניים שיתפו פעולה והגיבו כמו טיל שיוט. לעומת זאת בכל ירידה טכנית או מהירה מאוד, בסינגלים ובשטח משובש באופן כללי, האופניים הרגישו כמו דג מחוץ למים, עם עצבנות ומכות קטנות שעוברות לגוף הרוכב שיצרו קושי יחסי לשליטה. כאמור, לא ניתן להגדיר את השלדה התחרותית כאחת הנוחות שפגשתי עד כה.
כדי שהאופניים ינעמו לרוכב ברכיבות גראבל ארוכות ומאתגרות, יש ללפף ליפוף כפול של סרט הכידון או להתקין סרט כידון עם ג׳ל והכי חשוב, להחליף את הצמיגים המקוריים לצמיגי גראבל רחבים יותר ועמידים יותר, שיוכלו לאפשר רכיבה עם לחץ אוויר נמוך יחסית. זה ישפר מהותית את איכות החיים על ה-Canic. המהדרין אף יחליפו את מוט האוכף המקורי למוט ״חכם״ קרי גמיש ואקטיבי מקרבון,
למי שמתכנן לחטוא ברכיבות כאלו לעיתים תכופות זה לא סיפור גדול, וחלק גדול מהרוכבים בחבורה שלנו עשו בדיוק את זה: קנו אופני סייקלוקרוס תחרותיים ועצבניים (כי זה כיף ומהיר) והתאימו אותם לרכיבות גראבל כמתואר לעיל.
עולים על ה-KTM הכתומים, ומפלס ה״נראה כמו מקצוען״ שלך עולה פלאים. ה-Canic זקוקים לכמה שינויים ושיפורים פשוטים על מנת למצות את פוטנציאל ה-Gravel שטמון בהם. שימו לב ל-reach הארוך של הכידון
מה ניתן לשפר?
למי שירצה למצות את ורסטיליות האופניים האלו, אמליץ להחליף במעמד הקנייה את הקראנק לקראנק קומפקט עם 34-50 שיניים, ולמי שחי באזורים תלולים מאוד להחליף גם קסטה מאחור ל-11-32 (כמדומני מחייב החלפת מעביר אחורי). הצמיגים המקוריים מתקשים להחזיק טיובלס. עם הכידון כאמור לא הסתדרתי בכלל. עניין של ארגונומיקה שלא עובדת עבורי.
מכלולי הבית של KTM מאלומיניום (סטם, כידון, מוט כיסא) נראו והרגישו פשוטים לחלוטין, עם הדפסת KTM לבנה שהתקלפה ברגע שהתחלנו לכוון ולכייל אותם. זו הנקודה היחידה במבחן בה האופניים לא עמדו בשורה אחת עם המותגים המובילים בעולם, להם מותגי בית למכלולים איכותיים ביותר (דוגמת בונטרגר לטרק, ספשלייזד לספשלייזד, סינקרוס לסקוט וכולי). מכלולים אלו בדיוק מגיעים גם על גרסת האלומיניום 105 הזולה יותר.
הצבע או ציפוי השרף השקוף של הקרבון התגלו כעדינים מאוד ונפצעו בקלות. יש לי הרגשה ששלדת ה-Canic רגישה ועדינה בדיוק כמו שלדות הכביש מקרבון של החברה, ולא קיבלה ציפוי ייחודי או שרף חיצוני אחר, המיועד ספציפית לאופני הרים, ומיועד לעמוד במכות של אבנים קטנות המתעופפות לשלדה מהצמיגים.
סיכום
ה-KTM Canic מספקים הצצה למה שנמצא היום בעולם הסייקלוקרוס התחרותי והמודרני ברמה הכי גבוהה שלו. יש פה שלדה כל כך יפה, שפשוט ניתן להציב אותה במקום מאוד מרכזי בסלון, לפתוח בירה, לשבת וליהנות מהנוף. היופי הזה הולך יד ביד עם כל הטכנולוגיה והחידושים שיש לשלדת קרבון מודרנית בכביש או בסייקלוקרוס להציע לכם, והמומחים האוסטרים לא פספסו נקודה אחת. ל-high end ולרייסריות הזו יש מחיר, גם בשקלים וגם באיכות רכיבה קשוחה ולא מפנקת, אבל רוכב שאוהב לעטוף עצמו בציוד קצה ורוצה לרכוב הכי מהר שהוא יכול (ולהיראות ממש טוב בדרך) יכול לעצור את החיפוש שלו. ה-Canic יתנו לו את זה, ובגדול.
נימי (נמרוד כהן) – עז ההרים המקורית. רוכב הרים מ-93 וכביש מ-99. כתב ובחן בכל מגזין, עיתון ואתר כמעט, הגיש וערך את ליגת נביעות בערוץ 5, פינות אופניים בערוץ 10, הפיק ומפיק אירועי רכיבה וספורט שנכנסו לפנתאון הרכיבה בישראל, ממייסדי תחום הדרכות הרכיבה הטכנית בישראל, אוהב את יעל, מדבר, בירה, סטייל וחיים טובים, את הניינר שהוא קיבל בספינסור כאמבסדור, ולא נשאר אף פעם חסר מילים.
כותבים אורחים
באולם התצוגה
האופניים הרגישו יעילים להחריד לאורך כל התחרות, מהירים מאוד ולגמרי באלמנט שלהם על המסלול המהיר. זינוק הוא תמיד חוויה אינטנסיבית, במיוחד בתחרויות קצרות ואינטנסיביות, ולא הייתה לי בעיה להשתלב עם חבורת החוד, בעיקר כי די מהר הגענו לעליית אספלט. בשתי הישורות הארוכות ישבתי על רוכב חזק וצעיר ממועדון CSC שרכב על אופני הרים, וממש הרגשתי איך הוא טוחן עצמו על צמיגים רחבים ורכים, בולם זעזועים קדמי וכידון רחב וגבוה שהופך אותו למפרש אנושי. אני לעומתו רכון נמוך על הדרופים, מדווש על גלגלים וצמיגים צרים וקשיחים ופשוט ״נח״ עליו. הגענו במהירות לפניית 90 מעלות ימינה אל תוך עלייה סלולה, ומעצורי הדיסק המצוינים עלו לנגן. ברקס ממש לפני הסיבוב, השכבה חדה ימינה ועמידה לספרינט קצר כדי שהילד החזק לא יברח. אחרי הפנייה הקשה הזו לא נשארו רוכבי כביש לידינו. בירידות ובסיבובים המהירים בדשא האופניים והצמיגים השרו ביטחון, אך הרגשתי היטב כל בור וחריץ שחבויים להם מתחת לדשא. לקשיחות הזו יש מחיר. רוב תחלואי הדרך מגיעים אל הרוכב, ועל אף משך תחרות קצר של 35 דקות בלבד הרגשתי היטב את הזרועות, כפות הידיים והגב התחתון בסופה. הנמכת לחץ אוויר בצמיגים הייתה משפרת את איכות החיים על האופניים באופן מוחשי, אך לא לוקחים צ׳אנס כזה בתחרות עם צמיגים לא מוכרים שהורכבו יום קודם לכן.
עם הכידון של ה-KTM לא כל כך הסתדרתי. ה-reach שלו (המרחק בין הנקודה הקרובה לרוכב בכידון, אל הנקודה הרחוקה ממנו בכידון) ארוך מאוד ביחס למה שנוח לי, וביחס לכל כידון כביש שדגמתי בחיי, ולכן המעבר מהחזקת הכידון במצב האופקי (במנח הדומה לאופני הרים) לאחיזתו על ה-hoods היה קיצוני ולא נוח. כשישבתי עם הידיים על מרכז הכידון הרגשתי מעולה ו״בול״ אך כשפשטתי ידיים לקדמת הכידון הוא הרגיש לי רחוק מדי וחייב אותי להתכופף קדימה מעבר לרצוי, ובמהלך התחרות נדרשתי לשינויי המנח האלו פעמים תכופות. האבחנה הזו קיבלה חיזוק מעוד שני רוכבים שדגמו את ה-KTM. בנוסף, כידון האלומיניום הקשיח עטוף בסרט כידון דקיק של KTM שלא תרם רבות לשיכוך הרעידות שמגיעות מהמסלול.
