שנה שלישית ברציפות זו כבר מסורת. כתבי בייקפאנל, בד”כ תראו אותם בכבישים הלעוסים של מרכז הארץ, מצפינים לחלק היותר נידח של ארצנו ועולים את העליות הכי שוות שיש לאזור להציע. זו חופשה מזן אחר, אוכלים בה מצויין, שותים בה עד לא ידע וכמובן רוכבים את המסלולים הכי יפים שיש.
זה תמיד מתחיל עם רחשי וואטסאפ שלושה חודשים לפני, ברוב המקרים המתניע הוא יואב גריבי. אותה ההודעה המגרה עם התמונות שנראות כאילו נלקחו מרכיבה אירופאית טיפוסית. יומיים בצפון, אוכל מפנק, סוף שבוע של רק טוב. יום שישי מתחילים בחימום המנועים ועולים על הרי המערב ויום שבת מתכנסים לטקס המסורתי של כיף לבובה בהר הגבוה.
איך זה עובד?
הקונספט הכללי הוא פשוט – לתפור מסלול עם עליות, נוף מהמם ונקודות טעימות לעצור בהן. לתוך התבנית הזו אדריכל המסלול יוצק תערובת של כבישי הצפון, אופה אותה ב-˚180 ומוציא אחרי 20 ד’ בתנור. כמו מנה ראשונה טובה, ימי שישי נועדו להעיר את השרירים, לפתוח את הריאות ובעיקר לגרום לנו לרצות עוד. המסלול שנבחר קצר אך איכותי וישלב בתוכו ביקור ביקב לתגמול הרוכב שהשכים קום והצפין. אחרי לילה רווי באלכוהול ובשר איכותי קמים ליום אפי על האוכף, במסלול עליות ברמת הגולן שגולת הכותרת שלו היא טיפוס להר הגבוה בישראל הלו הוא אבו-בובה, החרמון.
התאריך הוא סוף אוקטובר-תחילת נובמבר. מזג האויר כבר יותר קריר, השמש זורחת מאוחר מה שמאפשר יציאה בשעות שלא גורמות לך לבכות כשאתה מכוון שעון מעורר ערב לפני ואפילו יש זמן לפתוח את הבוקר בכיף עם קפה ומאפה. העננים מלווים את מרבית שעות הרכיבה כך שגם כאשר נגיע לשעות החמות בצהריים לא נסיים שפוכים בחום המטורף של עמק החולה.
יום שישי את יודעת
יש בעיר מסיבה, אבל בגליל המערבי יש בעיקר שקט. מספר מושבים השתולים בירוק המטורף של הגליל אשר מחוברים בכביש הצפון הם אנטיתזה מוחלטת לטירוף שקורה במרכז הארץ, עם מכונית שעוברת פעם ב וצפירות של ציפורים במקום של נהגים עצבניים.
המסלול
השנה מסלול הפתיחה נבחר לגליל המערבי. נוף ירוק עז בשילוב עם כבישים שקטים שכוחי אל. פשוט מושלם עבור רכיבת נופש הסיזיפי שלשמה התכנסנו. המסלול קצר, 50 ק”מ אבל כולל בתוכו 1200 מ’ של טיפוס ללא הפסקה החל מהעלייה לאדמית ועד שמגיעים לצומת בירנית. הנופים לצפון מבלבלים ולפעמים קשה לדעת היכן נגמרת הארץ ומתחיל חו”ל, מדרום גבעות הגליל המשובצות במושבים משכנעות אותך שבכלל כן החתמת דרכון בדרך לפה. התזכורת החדה לכך שאנחנו עדיין בארץ היא איכות הכבישים, עם בורות וסדקים שבאים יחד עם המרחק הגיאוגרפי ממשרדי מע”צ. זהו מסלול מקוצר וניתן להאריך ולהגדיל את המספרים האלה עם תוספת של ביקור בחורפיש. אולי בשנה הבאה.
העליה לאדמית
חובה לחתוך מהכביש ולהיכנס לפארק מערת הקשת הסמוך לכביש. מהחניה ישנו סינגל כביש עם סוויצ’בקים עד לתצפית על המערה. עצירה בגדר חובה לכל מי שמגיע לכאן למטרת הטיול. אנו הגענו יחסית מאוחר (9 בבוקר) אך מכיוון שמדובר בסוף שבוע “רגיל” ללא חופשות, המקום היה ריק ממטיילים מה שאפשר לנו לרדת ברכיבה עד לתצפית.
מערת הקשת
קולינריה
את האמת, המסלול נבנה סביב מילר פטיסרי. פטיסרי גלילי במושב גורן איכותי שרץ לנו בפיד כבר כמה חודשים. התחלנו את הבוקר שלנו עם אספרסו וסדרת מאפים מהממים מהמטבח הצרפתי: פחזניות, קרואסונים ו-“פריז ברסט” (Paris–Brest) – פחזניה בצורת דונאט במילוי קרם. המאפה נקרא על שם מירוץ אופניים שיוצא מפריז ומסתיים בברסט וצורתו בעצם מדמה גלגל של אופניים. אחרי התלבטות רבה אם להזמין עוד סיבוב החלטנו להקליק פדלים ולצאת לרכוב. בסיום הרכיבה אפשר לסיים עם חומוס מעולה ממסעדת אל-ליאלי שבכפר ג’יש.
פריז ברסט (Paris–Brest) – פחזניה בצורת דונאט במילוי קרם
אי אפשר לסיים רכיבה בלי הזרמה של אלכוהול בדם בשביל להגדיל את החיוך. התמזל מזלנו (?) ויקב לוריא שבמושב כפר חושן היה סגור למבקרים אז מצאנו את יקב סיפסף החדש עד כדי שאנו הלקוחות הראשונים שטעמו את היין שהוא מכין בעצמו. זו חוויה מסוג אחר, האינטימיות פה עולה על גדות החבית. בעל היקב רק התחיל את דרכו עם פניו אל עבר השוק הרווי של פרי הגפן. יינות צעירים שנמזגו היישר מהחבית, עוד טרם הבשילו למשקה הסופי ונתנו טעימה ליצירה הבאה לבוא.
בואו נישן בצימר
יש מלא אפשרויות להעביר בהן את השינה לקראת הרכיבה הגדולה אל ההר. האזור מלא בצימרים, AIRBNB ומלונות, כל אחד ומה שהוא רגיל אליו. העיקר, זה להזמין מספיק זמן מראש, אחרת תהיו בבעיה למצוא משהו טוב ללילה אחד. לנו יש חוקי ברזל, אצלינו ערב בצימר מלווה בטקס בשרים. מיטב הנתחים שנכנסו לאופנה, עולים לצריבת גיהנום על גחלים לוהטים. בקבוקי יין בוטיק, שוטפים את החך וקינוח של גלידה לסגירת מעגל.
האיטלקיות נחות בצימר
יום שבת – סלפי עם הבובה
אם אתם מחפשים הר אפי לרכיבה, יש לכם רק אופציה אחת בארצנו הקטנטונת ושמה היא ההר הלבן / אבו בובה / שְׂנִיר / שִׂרְיֹן / שִׂיאֹן / גַ’בְּל אַ-שֵיח’ / ג’בל א-ת’לג’ / או בפי העם הר החרמון. ההר הנישא לגובה 2,236 מ’ המלווה אתכם בדרכים החל מראש פינה, הוא בעל העלייה הארוכה ביותר שיש לצפון הארץ להציע (ה-KOM עומד על 1:35 ש’) וגולת הכותרת של הטיולים שלנו. למה? כי זה הר אלפיני, עם עלייה מהממת ומזג אויר אירופאי לחלוטין. הנופים שנשקפים ממנו מטמטמים ביופים וגם הוא לא עמוס במטיילים בתקופה הזו של השנה.
עין קנייא האירופית
מסלול
אין דרך קלה להגיע לרכבל התחתון אבל אנחנו מנסים לשנות ולהפתיע כדי לשמור על הזוגיות הזו רעננה. השנה אדריכל המסלול בחר בטוויסט מרושע במיוחד ובמקום לפנות שמאלה בכביש לכיוון מצודת נמרוד, אנחנו מטפסים דרך עין קנייא. את פנינו מקבלות דרכים חקלאיות סלולות עם קירות אכזריים שמאתגרים אפילו את מקס, שהשיפוע הכי גדול שהוא נתקל בו בפתח תקווה זה רמפת הכניסה לסופר. בואו נגיד שאחרי שיפוע של 19% ה-9% שבעליות לנווה אטיב מרגיש כמו שחרור בעלייה. הדבר היחידי שמאזן את הקירות, הוא בית קפה ומאפה במרכז הכפר מול המזרקה. מה שנקרא בערבית מקומית – פיאצה. אפשר בכיף להשלים קצת אנרגיה אפויה ואספרסו במחיר בדיחה, 6 שקלים.
בעליה לחרמון עם זיווד מלא, כולל איזוטון שבפלסק
מפה הדרך אל הבובה כבר ידועה ועם מעוף דרך מג’דל שמס, עולים להר בכביש של כולם. חשוב מאוד להצטייד בביגוד חם / מגן מרוח ופלאסק מלא באיזוטון ויסקי איכותי, כי בחרמון 10 מעלות פחות ממה שאתם רגילים.
מהבובה אנחנו יורדים חזרה למג’דל וממנה למסעדה כי השעון גרמין מראה שהשעה 11 ועוד לא עצרנו לאכול משהו נורמלי כבר כמה שעות! המסלול לאוכל לוקח אותנו בדרכים חקלאיות סלולות בסביבת ברכת רם אשר מוקפות במטעים עם שאריות של פירות הקיץ, המבשרים את בוא הסתיו ומזג האוויר החורפי שיכה כאן בקרוב. את העצירה אנחנו אוהבים לעשות ב-“ממתקי מסעדה”, שלדעתנו יש להם את הכנאפה הכי טובה בארץ – כתומה, יפה ומתוקה במידה. בשביל לאזן את המתוק אנחנו מצטיידים גם בפיתות עם סומק ולבאנאז’ מהטובות שאכלנו אצל השכנה.
יוג׳ין בירידות חזרה לרכב
כיאה לחברה בריאים ודשנים, המסלול חזרה לרכב שבגן הצפון עובר ממערב ליער אודם ומפנק אותנו בכביש מהיר במגמת ירידה. אנחנו דוהרים במהירויות שמגיעות גם ל-60 קמ”ש. זה כביש מאד כיפי ונורא נחמד לשחק בו משחקי אגו עם בריחות והתקפות עד לצומת וואסט. ממנה ירדנו בירידה ארוכה של יותר מ-10 דקות עד לגונן. משם כל מה שנשאר זה להתגלגל בעמק ברגוע חזרה לרכב. סוג של מישור במגמת עליה, אבל מי סופר. השרירים עייפים ואנחנו מרוצים.
*את המסלול ניתן להאריך כמובן ע”י הרחקת נקודת ההתחלה לטיפוס לחרמון או לחלופין לבצע סיבוב ארוך יותר ברמת הגולן לאחר העפלה לפסגה.
קולינריה אחרי הרכיבה
אנחנו מקווים שסיימתם רעבים את הרכיבה כי יש לא מעט אופציות מומלצות לאכול משהו אם לא ממהרים הביתה. בגן הצפון יש את הדיינר הקלומפוס שמגיש המבורגרים שיושבים בול אחרי הרכיבה ומלווים עם בירה. בצמוד אליה את פאי מאי אם בא לכם משהו תאילנדי חריף. למשהו מקומי תקפצו בפיצת לה לונה בקיבוץ הגושרים או שתלכו לבקר במעדנייה בקיבוץ דפנה להצטיידות לבית בבשר, דגים טריים או סנדוויצ’ים שהם מכינים במקום בדרך למרכז. אם התחלתם יותר קרוב לצומת מחניים תשמחו מאד לעצור במסעדת כביש 90 ולרדת על איזו קציצה בלחמניה מהטובות שניתן למצוא בצפון. קצת אחרי – יש מגוון מסעדות מעולות בכניסה לראש פינה וכמובן את מסעדת אבו סאלח (“לא יעזור לכם בית דין, תמיד נישאר בני דודים”) בצומת כורזים.
הפאנליסטים מבטיחים- נתראה בשנה הבאה
הפעם לא הגזמנו ורכבנו בכיף, סך של 140 קילומטר של כבישים מרהיבים עם 3200 מטר טיפוס מצטבר. צריך לדעת לשמור על הכיף, להשאיר טעם של עוד ובעיקר לחייך. אפילו מקס, רוכב קילומטראז׳ של משוגעים, שינה את מחשבתו על דרך חיים. הוא טען שלא אוהב יין, וגם לא רוכב מתחת ל 100 ק״מ. הבקבוק נשתה ללא עצימת עין (על ידי מקס), וקיפל את אופניו גם אחרי 50. זה מתכון לחופשה בארצנו הקטנה, גם לאוהבי מספרים עם גביעים כתומים וגם לרוכבים פשוטים האוהבים את החיים.
מאת: יואב גריבי, יוג׳ין לויט
צילום: מקס ביכובסקי, יוג׳ין לויט
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך
