נסיבות החיים הביאו אותי לבלות תקופה לא קצרה בפריז. באמת שאין תלונות, אבל בכל זאת חשבתי לעצמי, מה אני אעשה בלי רכיבות, הרי ידוע שאופניים זה החיים ומשמר השפיות שלי. פריז באופניים? אז כן וכן! וככה זה היה.
כ 5000 רוכבים כבר הצטרפו – לחצו פה לבייקפאנל בווצאפ:
אן אידלגו – ראש עיר סביבתית
בשנת 2014 נבחרה לראשונה אישה לראשות עיריית פריז. אן אידלגו, שנולדה בספרד בכלל, למשפחה סוציאליסטית שברחה לצרפת. היא נבחרה מטעם המפלגה הסוציאליסטית, וחשבה על העתיד כבר ב 2016 כשהפעילה תוכנית שנקראת “פריז נושמת” לבניית עיר אקולוגית יותר. נסגרו כבישים, הכבישים לאורך נהר הסיין הפכו למסלולי הליכה, ריצה ורכיבה ומקומות חניה בוטלו בכל העיר. המרחבים הציבוריים גדלו מאד. בתמונה, כך נראית עיר שאוהבת את רוכבי האופניים שלה:
שני מסלולים רחבי ידיים לאופניים ובצד משהו קטן למכוניות
פריז היתה זקוקה לשינוי תחבורתי
זו עיר צפופה ופקוקה וההזדמנות הגיעה בזמן הקורונה. ראש העיר ניצלה את הסגרים ליצירת מאות ק”מ של מסלולי אופניים ייעודיים ומופרדים. היא ביטלה מקומות חניה לטובת מסלולי אופניים, וקידמה סימון מסלולי אופניים על כבישים. בנוסף, אסרה על שימוש במנועי דיזל בעיר מה שפגע בעיקר בנהגי מוניות. כמובן שכל זה הקים עליה את הנהגים, אבל תרם לסביבה ולבריאות רוכבי האופניים כמו שלא עשה אף ראש עיר בעיר גדולה דומה. נהג המונית שהסיע אותי משדה התעופה דיבר 20 דקות רצופות בלי לנשום בצרפתית שוטפת על כמה קשה בעיר לבעלי מכונית. לפחות אני חושבת שזה מה שהוא אמר.
ב 2019, בחיים אחרים, פגשתי את אן אידלגו בבניין העיריה בפריז. מעבר לכך שהיא נחמדה ומחייכת המון בתור מישהי שמנהלת עיר סבוכה, היא סיפרה על המלחמות עם התושבים ועל כמה היא נחושה להפוך את פריז למקום קל ומזמין יותר למחיה ותיירות, תוך שימור המורשת התרבותית. יחד עם תחבורה ציבורית משובחת, שמסתבר שיכולה לפעול שבעה ימים בשבוע, נראה שהיא בכיוון הנכון. ב 2020 היא נבחרה בפעם השניה.
רק בפריז מצלמים סרט תקופתי ולידו השלט החביב עלי – אין כניסה פרט לרוכבי אופניים
המקום אליו מגיעים אוהבי הרכיבה Le Peloton Cafe
בבית קפה קטן בין העיריה לנהר, התמקמו שני חברים, כריסטיאן האמריקאי ופול הניו זילנדי. לפני כמה חודשים גיאחה ביקר בעיר עם הבת שלו ועשה סיור אופניים מומלץ מבית הקפה. למרבה המזל, הדירה ששכרתי ממוקמת כ 200 מטר מהחנות, ובבוקר הראשון בעיר התייצבתי שם.
פלטון קפה באזור המארה
מסתבר שזהו מקום המפגש של מה שנראה כמו כל האמריקאים בפריז, ואליהם מתקבצים גם אנגלים, ספרדים, אוסטרלים. בקיצור, סוג של בית הקפה של ריק מהסרט קזבלנקה, מינוס המלחמה. מקום שבו אתה מתקבל באהבה באנגלית, בסבלנות אם יש לך שאלות ארכניות על אופניים או על כל דבר, והכי חשוב – אפשר לשכור אופניים ויש קבוצת רכיבה!
סיורי אופניים
למה לנסוע במטרו מתחת לאדמה אם אפשר לרכב מעליה? אמר בתבונתו גיאחה וצדק מאד – עשיתי איתם סיור אחד, באמת שזו לא ממש רכיבה (8 ק”מ שלמים), אבל זה מאוד נעים. המדריך מסביר יפה ובסבלנות והאופניים הראויים לשם אופני נגמ”ש, נכבדים ונוחים לרכיבה איטית בעיר – עוד ידובר בהם. אבל לא בשביל זה התכנסנו, זו סתם המלצה על הדרך. אם אתם משפחה, או חבורת אנשים שיודעים אפילו קצת לרכב ברמות שונות, זו דרך נעימה לבלות בוקר או אחה”צ. אפשר להצטרף לקבוצה, להזמין סיור פרטי, או להצטרף לסיור שבו מסיעים אתכם לארמון ורסאי ושם עושים סיור אופניים. אני העדפתי לרכב לורסאי בעצמי.
קבוצה חברתית ורכיבות בצרפתית
כל שבת בבוקר, מתכנסת ליד החנות קבוצת אנשים לרכיבה משותפת שהמסלול שלה מפורסם מבעוד מועד. אנשים כמוני שלא באו מצוידים באופניים, יכולים לשכור אופניים סבירים לגמרי (כדאי להזמין מראש באתר החנות). יוצאים מפריז ברכיבה ודי מהר מוצאים את עצמנו בכפרים, הדרכים שקטות ויפות ותמיד יש מישהו שיודע את הדרך ואפשר לרכוב אחריו.
הקבוצות מחולקות לפי רמות – קבוצה מהירה בקצב של כ30 קמ”ש (ביני לבין עצמי כיניתי אותם החיות). אני רכבתי בקבוצה החברתית… ולמרות שעשיתי מאמצים גדולים לפגר וללכת לאיבוד – תמיד חיכו לי בסבלנות רבה. היו שבתות בהן רכבתי בצרפתית, כלומר כמעט לא היה אף דובר אנגלית, אבל לרוב, עיקר הקבוצה היא דוברי אנגלית. אחרי שנים של רכיבה בארה”ב באנגלית, הרגשתי מאד בנוח.
רכיבה ראשונה – משארטר לפריז
כבר בשבת הראשונה רכבנו לתחנת רכבת, עלינו עם האופניים לרכבת – ונסענו לשרטר. משם רכבנו 100 קמ חזרה. כיוון שמזג האוויר היה נהדר כל פריז היתה ברחובות. חמישה עשר הק”מ האחרונים היו רכיבת מכשולים די מפחידה בין ילדים רצים, עגלות, רוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים וסתם אנשים שלא יודעים לקרוא ומתעקשים ללכת על מסלול האופניים. אה, וגם קצת מכוניות.
השבועות הבאים- משהו קרה לצלזיוסים
בעלי החנות הנחמדים שמרו זוג אופניים על שמי, מכוון ומוכן שחיכה לי שאבוא לרכב, אבל המעלות חשבו אחרת – כל יום היה קר יותר ממשנהו, ובשבת הבאה, יצאתי לרכיבה ב 4 (!) מעלות. יש לי ציוד לרכיבה בקור, אבל הוא ישן בבטחה בארון בחיפה. לבשתי את כל מה שהבאתי, שתי גופיות תרמיות, שני זוגות גרביים, טייטס ריצה ועליהם מכנסי רכיבה, אבל במשך כל הרכיבה לא הצלחתי להתחמם. אני באמת לא זוכרת הרבה מאותו יום. המשכתי לרכב בימים הקרים כל עוד לא ירד גשם, אבל זה בהחלט היה מאתגר.
קניות וסידורים עם אופניים
בחזרה לאופני הנגמ”ש – בהעדר יכולת לרכב רכיבות ארוכות, שכרתי כמעט כל יום אופניים עירוניים מהסוג של הסיורים ואיתם הסתובבתי בעיר. העיר באמת מסבירת פנים לרוכבים – במקום ללכת ק”מ ארוכים ברגל ולחזור במטרו, או סתם להתעייף, רוכבים ועוצרים מתי שרוצים וקושרים את האופניים במקומות מסומנים.
למדתי לעשות את קניות האוכל עם האופניים וגם שעד שאין לך בגט בסלסלה – את לא פריזאית אמיתית. והמהדרין יאמרו שיש להפגין הבעת פנים לא מרוצה ולהתלונן על משהו. אני חושבת שאני יכולה כבר לעבור כמקומית לפי הצעקות שאני צועקת על כל מי שחותך אותי בכל מיני גרסאות של צרפתית שכנראה רק אני מבינה.
מעל 15,000 כבר נרשמו לפאנלים ומקבלים פעם בשבוע תוכן מעולה- הצטרפו גם לניוזלטר:
המאפיה המופלאה הזו זכתה במקום ראשון בתחרות הבגטים לפני שבוע
רכיבה לפונטנבלו
בשבת האחרונה רכבתי שוב עם הקבוצה ולשמחתי מזג האויר היה יותר ידידותי – 85 ק”מ מביאים אותך לטירה של פונטנבלו, העיר שידועה גם בזכות INSEAD, בית הספר למנהל עסקים.
היציאה מפריז – פעם זה היה כביש
מישהו אמר בבוקר משהו על זה שאחד הרוכבים יארח אותנו לצהריים בבית שלו ואז נחזור ברכבת – הוא שכח להגיד שלבית הזה מובילה עליה שלא מביישת את העיקולים בטיפוס לסטלביו, ואז רכיבה בכביש לא סלול שהוא למעשה שדה בוץ, אבל שרדתי את כל זה רק כדי לגלות שארוחת הצהריים היא פאייה ספרדית מלאה שרצים וכל מיני דברים לא מזוהים, ואני בכלל צמחונית. מזל שהצרפתים מגישים למנה אחרונה לחם וגבינות.
הגענו לשאטו פונטנבלו
חבל שלא יכולתי לשתות מהיין שזרם שם כמים, כי חששתי שלא אצליח לרדת חזרה את הירידה התלולה לכיוון הרכבת. החיות חזרו ברכיבה, כי מה זה 170 ק”מ בין חברים. בקבוצה שלי היו אוסטרלי, אנגליה, סינגפורי, יפני, סרבי, שני לוקסמבורגים וישראלית אחת. ליתר ביטחון חזרתי על הרכיבה שוב יום למחרת, בלי הטיפוס לבית של המארח, ובקצב קצת יותר שפוי.
לסיכום – לא לשכוח נעלי רכיבה! העיר באמת מאירה פנים לרוכבי אופניים מכל הסוגים, ורק צריך לזכור להביא בגדים חמים והכל מסתדר.
שיחזרו כבר, גם בפריז מחכים
מאת: רות בונה
צילומים: חברים מהרכיבה Junichi Sugiura, Michael Bleby ורות.
רות רוכבת על אופני כביש, מדברת על אופניים, חולמת על אופניים, קוראת על אופניים, מדברת איתם ולפעמים האופניים עונים. עובדת בחברת תוכנה אם אין רכיבה. נולדה וגרה בחיפה, למעט גיחות למגורים (ורכיבות) בארצות הברית.