המקצוענים מגלחים בגלל שזה הגיוני עבורם: נוח יותר ואפקטיבי יותר במסז’ הכמעט יומי שהם עוברים, מפחית חומרת שפשופים בהתרסקויות, ומשפר החלמה בכך שזה מקל על ניקוי ומפחית זיהומים. הם גם סוג של שלטי פרסומת לספונסרים שלהם ומצטלמים לקטלוגים וכתבות. אבל למה לחובבן הטיפוסי לגלח?
פרסום חוזר של כתבה נהדרת שעשינו לפני כעשור, הפעם כמיני סדרה שלא נס ליחה: (התחילו עם החלק ראשון)
לציון שנה של מחויבות מוגברת לרכיבה
הראל נחמני, הוא ללא ספק רוכב חובב למרות שאופניים הם העיסוק שלו – האיש שהביא את תחרויות הגראן פונדו לישראל והוציא עשרות, אולי מאות רוכבים למחנות אימונים ואירועי רכיבה בחו”ל אינו מגלח. יש לאמר אינו מגלח למרות היותו עוסק בתחום. מדוע? “לדעתי זה עניין של סטייל, לא ממש קשור לצורך אמיתי, אבל באופן כללי לאנשים שמתאמנים למטרה מסוימת או נמצאים בקבוצה מסודרת, יש נטייה לגלח. אני מתכנן לעשות ב- 2015 את 3ALPS, כלומר את הטור טראנס אלפ, טראנס אלפ שטח וטראנס אלפ ריצה בשנה אחת, וללוות את זה בקמפיין לחברתי להעלאת המודעות ל- ALS. מאחר ואהיה שותף לקמפיין מתוקשר, אני מניח שגם אגלח ואעשה עוד כמה דברים שאני לא עושה היום: עבודה מסודרת עם דיאטנית, מסאז’ים וטיפולים, תרגילי קרוספיט וחדר כושר וכו’.”
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד:
גם נמרוד כהן (נימי), משייך את זה לאירוע מטרה. אם תעיפו מבט ברגליו השריריות תגלו שהן שעירות בד”כ, ולא בפלומה בלונדינית עדינה דווקא. “עד היום התגלחתי במשך שתי תקופות: לפני ההשתתפות במרתון הקיים אפיק דרום אפריקה ב-2006 ולפני אליפות הארץ בקרוס קאנטרי ב-2007. מאז התחריתי רק באירועי דאונהיל/אול מאונטן או באירועי סבולת לא רשמיים, לא ממש אירועים תומכי גילוח.
לאחרונה שבתי לגלח כי פתחתי בתוכנית אימונים רצינית לקראת פרויקט ה-B.C.Bike Race, בו אני וחברי נשתתף ביולי 2014. חלק מהתוכנית כולל דברים שלא עשיתי מחיי או הרבה שנים כמו אימוני משקולות, פיזיותרפיה, עיסויים וכולי. הגילוח הראשון היה בטיפול אוסתיאופטי, על מנת לאפשר שימוש מיטבי בטייפינג סביב הברכיים. אבל כנראה שבהמשך הייתי מגלח בלי קשר. בעיני גילוח = רצינות רצינית… אז מחד רק מי שרוכב באופן רציני אמור לגלח, מאידך, אם כבר לקחתי את הצעד המחייב וגילחתי, אז אני אמור לגבות את זה, לא לעגל פינות באימונים וביעדים, וזה עוד משהו שיעזור לי לצאת מהמיטה ומהפוך השכם בבוקר יום סגריר”.
עומרי זרח מתגעגע: “היום כשאני כבר לא מגלח אני בהחלט יכול להעיד שזה חסר לי. אין על התחושה של לרכב עם רגליים מגולחות! זה מבליט את השרירים, אתה מרגיש כמו מקצוען (גם אם אתה לא), יוצר מחוייבות רצינית יותר לרכיבה. זה מקים אותך מהר יותר מהמיטה בבוקר כשבחוץ קר וגשום, יוצר מעין ברית בינך לבין הרכיבה. זה סוג של עוד צעד שאתה עושה לטובת האהבה הזו.”
בד”כ כאשר עוברים את היעד, חוזרים לשגרה, ולשערות. רועי מעריך שיפסיק לגלח רק יפסיק לרכוב על אופניים: “אני אוהב את ההרגשה ולא נראה לי שאוותר במהרה עליה”.
זה יעשה אותי מהיר יותר?
לכאורה לא. אבל מתברר שדווקא כן!
מאחר ואנחנו לא הולכים להפסיד או לנצח ב Track במהירויות של 60+ קמ”ש אווירודינמיות היא לא העניין, אבל אנחנו בני אדם, ויותר מכך (או פחות) גברים, כלומר אורגניזמים הניתנים למניפולציה והשפעה פשוטה ביותר. עד כדי כך שיתכן שגילוח יוסיף לנו יותר וואטים ממגוון של שיטות מדעיות לשיפור תפוקת הכוח באימונים כירורגים ייחודיים, כי הפסיכולוגיה שלנו היא כלי רב עוצמה ורב השפעה. לפי כל התגובות הגילוח דווקא יוסיף לכם מהירות אבל השפעתו היא בעיקר התנהגותית – מוטיבציונית. אתם תצאו ליותר אימונים, תתאמצו יותר ליד רוכבים שעירים כדי להוכיח שאתם ראויים לגילוח שלכם, ובסופו של דבר יש מצב, שגילוח של עשירית גרם השערות שלכם מהרגליים תשפר אתכם בעליה הרבה יותר מאשר 200 הגרם שתורידו מהציוד שלכם בהשקעה כספית ניכרת.
נמרוד כהן (נימי): “ההשפעה הפסיכולוגית מורגשת. גם בגלל המשוואה שהוזכרה לעיל (גילוח = רצינות רצינית), אבל גם בגלל שהגילוח מבליט מאוד את כל המבנה הפיזיולוגי של הרגל: שרירים, גידים, בליטות וכולי, במיוחד כשהרגל עובדת ואם היא שרירית… אתה רוכב עם הפנים מטה, נגד הרוח, בעלייה קשה, ורואה את הבוכנות פועמות, המכונה עובדת. אם זה נראה טוב ובמקביל אתה גם מתאמן ומתחזק ומרגיש טוב – זה עוזר לחוסן המנטלי ולהרגשה החיובית. זה גם קצת אימתני בהשפעתו על הסביבה אם יש לך קוואדס או תאומים כמו של נועם סטרשנוב נגיד.”
אתם תצאו ליותר אימונים, תתאמצו יותר ליד רוכבים שעירים כדי להוכיח שאתם ראויים לגילוח שלכם
גם רועי מרגיש השפעה דומה: “ההשפעה שיש לגילוח היא פסיכולוגית, כאשר אני על האופניים מגולח, מסודר ולבוש בבגדי הקבוצה שלי, אני משדר לעצמי “אתה בענינים”, יש משהו במחויבות הפנימית שלי למול האופניים קשר לרכיבה-בתקופות של כושר טוב ועומס אימונים. אני מגולח כמעט תמיד, אבל בתקופות שהאופניים ואני לא מצליחים להפגש באופן סדיר (בעיקר בתקופות מבחנים), אז הרגליים לא מסודרות.”
הפעם הראשונה – בחיפוש אחר טקסי שייכות
בתוך קבוצות רכיבת הכביש והטריאתלון הלחץ קיים ומורגש. שעיר שיגיע לקבוצת גלוחים יחוש זאת מייד. זה יכול לבוא בקריאות ישירות, בהומור או בעקיצות קטנות, אבל בסוף, בקבוצות היותר רציניות – הלחץ קיים ואפקטיבי.
צביקה עינב עשה תואר אמריקאי יוקרתי באוניברסיטת מישיגן הקפואה – מדובר גם באחת מהמעצמות המובילות של ספורט המכללות עם קבוצת הפוטבול הטובה בהיסטוריה, אחת מקבוצות הכדורסל הטובות ביבשת, נבחרת השחיה הטובה בעולם (על מייקל פלפס שמעתם?) ובין השאר, קבוצת אופני כביש לא פראיירית בכלל. הוא מספר:
“אני לא אשכח את אותו בוקר מקפיא במרוץ באינדיאנה שהופעתי בגאווה עם מכנס קצר לצד כל ילדי המיד-ווסט שרגילים לקור המקפיא וכבר השילו את המכנס הארוך שבוע או שבועיים לפני. מה שהלך אותו בוקר היה הרבה מעבר להגנבת מבטים. לא רק שהייתי הרוכב היחיד הלא מגולח, אני חושב שרבים מהרוכבים חזו לראשונה בחייהם ברגלי קוף אמיתיות לצידם על קו הזינוק. אין מה לעשות… על אף היותי אשכנזי לפלף במושגים ים תיכוניים, אלוהים שבירך אותי בפלג גוף עליון חלק למדי, ‘פיצה’ אותי על כך בסוודר מכובד באזור הרגליים. לא דבר חריג במחוזותינו אבל בהשוואה לילדי המיד-ווסט, שרבים מהם הם יוצאי מדינות סקנדינביות, גרמניה ובנות דודותיהן, מדובר בהחלט במחזה חריג. אני חושב שכמה רוכבים כמעט נחנקו תוך כדי בליעת הג’ל האחרון שלפני המרוץ. כמובן שאני התלוצצתי שאפשר לחשוב שאנחנו מקצועניים אבל את המבטים שספגתי כתגובה להערה אשמור לעצמי. החברה שם רציניים. הארד קור אמיתיים. גילוח רגלים הוא עניין ברור ובסיסי.
כנסו לבייקפאנל בווצאפ:
כחצי שעה לאחר המרוץ שהיה אגב די בינוני מבחינתי (עוד מרוץ קריטריום מטורף בו סתם נדבקתי לאחורי הדבוקה המובילה) לפתע ניגשים אלי קפטן ומאמן הקבוצה ומבקשים שאצטרף אליהם לאחד מרכבי הוואן של הקבוצה. אני מודה שלרגע נבהלתי שמא אני עומד בפני נזיפה על זה שניסיתי לעלות קלאס מהר מידי, שאני פסיבי מידי במרוצי הקריטיריום או משהו דומה. בכלל, כזר היחיד בקבוצה וכנראה מהיחידים בסביבה, שלא לדבר על עצם היותי ישראלי, ובנוסף היותי הרוכב המבוגר בקבוצה וכנראה מהמבוגרים בכל ליגת המכללות, אמרתי לעצמי שהנה באה השיחה של “תשמע חביבי, פה זה לילדים רעבים ורציניים… אנחנו לא צריכים גמלאים פה בקבוצה שלנו, ועוד כאלה מהמידל איסט”. כשהתישבנו הם ממש הסתכלו זה על זה במבוכה, כאילו ממש מתחננים אחד לשני “הפעם קח את זה אתה”… בשלב הזה כבר באמת ידעתי שאני בחוץ. ואז נפלה הפצצה. ” תגיד צביקה, יש סיבה לזה שאתה לא מגלח רגליים? משהו רפואי? זה לא טוב בשבילך, אתה יודע. ושלא לדבר על מה שזה מקרין לחברים בקבוצה ואיך שאנחנו נראים בפני אחרים”. בעודי מתאושש מהשוק עניתי להם בציניות ישראלית אופנית “אתם צוחקים עלי, נכון?”. “לא” היתה התשובה בפליאה וברצינות תהומית. “אתם רציניים? אתם מבקשים ממני שאתחיל לגלח רגליים?”. “סוג של” היתה התשובה. “ואתם לא צוחקים, נכון?” “לא”. מפה כבר הבנתם…
האמת, שהיה מביך למדי לשני הצדדים. ואני מודה שבאמת הרגשתי קצת ליצן כשכולם סביבי היו חלקים כמו בלרינות, עם הורידים וכל הלוק הנלווה. מאותו היום אכן לא הופעתי יותר למרוצים לא מגולח גם באותה עונה וגם בעונה שלאחריה בה אגב המשכתי להתקדם בדרוג ואף הקבוצה שלנו העפילה לאליפות ארה”ב, כאחת מ-16 הקבוצות המובילות בליגה (מתוך למעלה מ-1000).”
או שאתה מגלח או שאתה בחוץ! נבחרת האופניים של אונ’ מישיגן. צביקה בשורה שנייה חמישי מימין.
רועי קאפח מספר ש”הרעיון וההחלטה לגלח את הרגליים היה חברתי בעיקרו, מאז גיל 21, עת עבדתי בחנות אופניים המיתולוגית “סינגל טרק” שבקיבוץ בית אורן, לצידי בחנות עבדו אושיות אופניים כמו גל צחור, האחים צ’פרק ועוד. בתקופה זו הסקתי שרוכבים שרואים את דרך החיים שלהם דרך כידון מגלחים רגליים ובעצם ככה הם מסמנים את עצמם-אני רציתי לסמל עצמי כחלק מהסצנה והתחלתי לגלח רגליים מאז אותה התקופה”.
לחץ חיצוני ישיר הוא דווקא לא הרגיש. אבל בגיל 21, צעיר ומגבש את עצמו, הספיקה נוכחותם של האחרים המשפיעים והסטייל שלהם אליו כדי לייצר את ההשפעה. “את הגילוח עשיתי על דעת עצמי מרצוני, אפילו ההורים קיבלו את זה יחסית מהר בלי הרבה ביקורת.” מצד שני, אין ספק שלחץ מהמגולחים על המתולתלים קיים גם קיים.
רועי מספר על תקופת בלגיה שלו: “יש לי סיפור מצחיק משנת 2006, הייתי עם קבוצת CCC בבלגיה בסבב תחרויות, על המסלול הבלגי אפילו הכלבים בקהל מגלחים רגליים, אל המחנה הגיע רוכב שלצורך העניין נקרא לו דני, דני לא היה מגולח וכאשר הוא זינק לתחרויות, תלתלי רגליו משכו הרבה עניין מצד הבלגים. אחרי כמה ימים, אנחנו כל הרוכבים במחנה עשינו עליו לחץ חברתי שיגלח את רגליו, אחרי שוחד של תבנית פיצה אישית, הוא הסכים. כמה דמעות ירדו לדני הצעיר אחרי הגילוח…הוא הרגיש כל כך רע עם עצמו שהתחרטתי ששכנענו אותו לכך.”
נימי: “גילחתי בפעם הראשונה בחיי בעת צילומי פרק לפינת האופניים בתוכנית 10g לערוץ 10 ב-2003. ברכיבה ובחיי היומיום ההרגשה ברגליים הייתה נפלאה. מרגישים יותר: יותר רוח, יותר חרקים…, יותר מגע. השערות, במיוחד במקרה שלי (בחור שעיר משהו) מהוות מגננה על הרגל ואיתן מרגישים פחות. המוזרות היא גם בגלל התגובות מבחוץ, במיוחד מצד חברים קרובים, גבריים, שלא לומר הומופובים קמעא, וגם בגלל שפתאום כל הצלקות והשקעים נחשפים (לצד השרירים) – אתה ממש רואה את כל סיפור הדרך וההיסטוריה של הרגליים שלך – ואצלי זו היסטוריה של אלימות לא הכי יפה” (נימי הוא פריריידר בעברו ופיתח תחביב צד של ריסוק חלקי גוף בטבע. הבהרת מערכת).
עומרי זרח, גילח רגליים שש שנים בערך. בשלוש שנים האחרונות הוא כבר לא מגלח אבל מתגעגע לתחושה של רגליים מגולחות. הוא מספר על ההתחלה שלו ומאושש את אחת הסיבות המובילות לכך שמקצוענים מגלחים: “לפני שהתחלתי לגלח הייתי ממתנגדי המנהג מכל הסיבות רגילות (התעסקות מיותרת, פאקין גייז, למה? וכד’). באחת מרכיבות הכביש הראשונות שלי עפתי מהאופניים במהירות גבוהה ונמרחתי בצורה רצינית על הכביש- בגדים קרועים, קסדה מרוסקת והמון המון דם… בעקבות החוויה ובעת הטיפול בפצעים הבנתי “על בשרי” את המשמעות של השיער (המכובד במקרה שלי…) שמושך את העור בהחלקה על הכביש ואח”כ בתהליך הזיהום של הפצע. החלטתי לחכות שהפצעים יגלידו ולתת לגילוח צ’אנס והאמת שהתמכרתי!
גם הקזחים, קבוצת הרכיבה הפרטית של נימי, לא מגיבה טוב במיוחד לגבר החדש: “אצלנו בחבורה, ״הקזחים״, הלחץ הוא הפוך. מי שמגלח לוקח את עצמו ברצינות מדי, ומהווה מטרה מיידית ברורה וגדולה לחיצי הביקורת והירידות של כל השאר. אם הגעת מגולח פתאום לרכיבה, כדאי שתהיה הכי חזק בחבורה…”
רוני כהן דיגמן ל BIKEPANEL את ה”קיט הזוהר” ברגליים שריריות ומגולחות במיוחד
זה בכל זאת הפיך, אז אולי לא כדאי להתרגש מזה כל כך?
אתמול שאלתי את הבת שלי מה דעתה, אם כדאי לי להוריד את השיער מהרגליים, והיא מייד אמרה לי “מה פתאום – אתה תראה כמו בת!”. זה אולי מסביר הכל – עד כמה בסיסי ותשתיתי הפחד מגילוח הרגליים ומה עומד מאחוריו, כאשר ילדה בת חמש וחמישה חודשים בלבד, והיא כבר מסמנת את המסר המטריד, שמרחיק את כל מי שמתלבט (אלא אם כן מה שהיא אמרה הוא האפקט שהמגלח רצה להשיג מלכתחילה).
לגלח? “מה פתאום – אתה תראה כמו בת!”. זה אולי מסביר הכל – עד כמה בסיסי ותשתיתי הפחד מגילוח הרגליים ומה עומד מאחוריו
יש רוכבים שנדבקו לכך וכבר אינם מסוגלים לראות את עצמם שעירים. בשביל אלו השיער הופך להיות משהו לא אסתטי, שלילי. מצד שני אולי הפחד מגילוח שאני חווה בעצמי, הוא גם משהו בלתי סביר? האם דם שערותי יזעק אלי מרצפת האמבטיה ויכבד עווני מנשוא, לו אגלח? הקושי הזה מצביע בברור שיש פה משהו חבוי ועמוק יותר: הטקס הזה מחייב חצייה של קו משמעותי בתפישה העצמית, בשיוך החברתי, וגם במוכנות של הרוכב לסבול את הגיחוכים וההסתלבטויות עליו בסביבה שאינה הארד-קור רוכבת. הומופוביה? למה זה כל כך קשה לרבים? אחד הרוכבים המגלחים שדיברתי איתם לפני הכנת הכתבה הזו אמר לי חצי בצחוק, חצי ברצינות: “יש דברים שאני מסרב לדבר עליהם”… ממש טאבו חברתי.
בהתאם התגובה הנגדית של המגלחים: הם יהיו קולניים לפחות כמו אלה שאינם ויגערו במי שלא מגלח בסביבתם, במיוחד אם הוא תופס מעצמו רוכב. כן, חוסר הבטחון הזה קיים אצל שתי הקבוצות, וכולם מחפשים חיזוק להחלטתם ופתרון לדיסוננס הקוגניטיבי שלהם – מי שמנסה מדי פעם, או ניסה, ממליץ בחום לגלח.
לשאלה האם תמליץ לגלח עונה נימי: “ברור שכן… לגלח זו אחת מצורות הביטוי והזיהוי של החלק ההארדקוריסטי של שבט הרוכבים. מדי פעם אנו החובבנים, יוצאים מכורסת ה״וואנאביס״ הנוחה, ובודקים איך זה מרגיש באמת להיות בהארדקור: נרשמים לאיזו תחרות ארוכה ומפרכת בחו״ל, מחליטים להשתתף ב-HLC המטורף, מתאמנים עם בן-זוג לאפיק ישראל וכולי. בדרך אנו קונים אופניים וציוד כמו מקצוען, מנסים לאכול כמו מקצוען, אז למה לא ללכת גם עם זה עד הסוף? מי שלא ניסה שלא ישפוט… “
אולי הצורה הבריאה והנכונה להסתכל על זה היא שבסה”כ מדובר בשיער ובסה”כ זה גדל אח”כ. הדיעות והתגובות לדבר הזה חורגות בהרבה ממה שהיתם מצפים בפעולה שהנה הפיכה כמעט לחלוטין בתוך כמה שבועות.
