לא כל יום יוצא לי לרכב עם עיניים מכוסות על אוכף אחורי של אופני טנדם כביש. מועדון רכיבה “כן ולא” של המרכז הישראלי לכלבי נחייה פתח בפני דלת ונתן אפשרות של הצצה נדירה לעולם הספורט של אנשים בעלי לקויות ראייה. לקחתי חלק במסע מעורר השראה של יומיים עם הקבוצה בדרום.
בצד השני של האור
בישראל היום חיים כ- 27.000 אנשים בעלי לקות ראייה. לעומת כמות האוכלוסייה הכללית, מדובר במספר מאוד קטן. בתור מי שעד עכשיו לא ממש היה חשוף לעולם הזה, לא הקדשתי לו הרבה מחשבה. בזכות היותי פאנליסט קיבלתי אפשרות להכיר את אלה שבשבילם לראות זו פריווילגיה.
מצטרפים אלינו ואז ממשיכים בקריאה:
בזכות ההתפתחות הטכנולוגית בשני העשורים האחרונים, ישנם לא מעט עזרים המאפשרים לקרב בין עולם העיוורים לזה של אנשים רואים: טלפונים חכמים עם אפליקציות שמקריאות הודעות וטקסט מאפשרות תפעול קולי שלא מצריך ראייה והופכים את עולם התקשורת להרבה יותר זמין.
אבל רוב תחומי הספורט היחידני אינם זמינים עבור מי שלא יכול לראות, מה שמצמצם משמעותית את אפשרויות העיסוק בספורט ללא סיוע של עוד אנשים. התנהלות יום-יומית אפשרית לחלק מהעיוורים בעזרת כלבי נחייה, אבל תנועה חופשית במרחב, שלרובנו היא מובנת מאליה, לא תמיד אפשרית עבור בעלי עיוורון. רכיבה על אופניים, הליכה או ריצה ללא סיוע אנושי הופכים לבלתי אפשריים.
כאן באים לעזרה ארגונים של אנשים טובי לב ובעלי ממון המנגישים את עולם הספורט למי שעבורו הוא לא מובן מאליו. מספר עמותות המתקיימות לרוב מתרומות של ארגונים גדולים, נדבנים מחו”ל, או אנשי עסקים מקומיים, רוכשות ציוד ואביזרים למרכזי פעילויות לעיוורים בישראל. המרכז הישראלי לכלבי נחייה בבית עובד הוא אחד מארגוני הגג האלה. דני הופרט האחראי על קבוצת כביש בקבוצת “כן ולא”, הזמין אותי להצטרף למסע של יומיים רכיבה בדרום עם הקבוצה ולהכיר אותה מקרוב.
לרכב עם עיניים עצומות לרווחה
על מנת לרכב על טנדם עם רוכב עיוור, חייבים לעבור תהליך הכשרת קפטן – רוכב קדמי בטנדם. השלב הראשון בתהליך הזה הוא רכיבה על אוכף אחורי עם קפטן מוסמך מקדימה, כשאני עם עיניים מכוסות. לא מדובר בסתם לעצום עיניים ולהציץ מדי פעם כשרוצים, אלא לרכב כמה עשרות קילומטרים עם כיסוי עיניים כשכל הקשר ביני לבין העולם החיצוני הוא הקפטן היושב מקדימה.
תחושות ראשונות משתלטות מהדיווש הראשון: פחד וחוסר שליטה. הכידון מאחור הוא קבוע ולא זז. אין אפשרות להתכונן לסיבוב, מכשול או כל דבר אחר שעלול לבוא וכל מה שנשאר לעשות הוא לסמוך בעיניים עצומות (תרתי משמע) על הקפטן. התקשורת בין הקפטן לסטוקר (כך נקרא הרוכב מאחור) היא קריטית והיא המפתח להצלחה ולרכיבה בטוחה. ההחלטה הראשונה שהייתי חייב לקבל מיד הייתה פשוט לשחרר ולהירגע.
ברכיבה כסטוקר בטנדם, אין טעם להילחץ או להתנגד, כי זה רק יקשה על שני הרוכבים. בחלוף כמה קילומטרים מתחילים להתרגל לרוח בפנים ללא יכולת לראות וקבלת כל העדכונים על המתרחש דרך התקשורת עם הקפטן. ללא ספק, מדובר בחוויה מכוננת בפני עצמה שמלמדת כל אחד על היכולת שלו לא להיות בשליטה על המצב, לשחרר ולסמוך בצורה טוטאלית (עיוורת!) על מישהו אחר. זו מבחינתי הייתה אבן בסיס בהבנה של מה שמרגיש מי שרוכב על האוכף האחורי ולא רואה.
מסע בעקבות הטילים
מסע של יומיים של רכיבת טנדמים בדרום שבו הוזמנתי להשתתף, נדחה בעבר בגלל קורונה. מבצע “מגן החומות” ששיתק את כל הארץ לאחרונה, דחה את המסע שוב. בסופו של דבר, כשהמסע יצא לפועל, הוא הפך בעל כורחו למסע בעקבות הטילים בכל יישובי “חוטף עזה” – כל אותם הישובים הסובלים כבר כמה שנים מהפגזות בעוצמות משתנות והפכו לשדה קרב של ממש למשך כל 11 ימי המבצע האחרון.
מבחינה לוגיסטית, ארגון מסע טנדמים בכלל ורכיבה עם עיוורים בפרט, הוא ממש מבצע צבאי שדורש הרבה עבודת הכנה ותכנון מראש. נתחיל מזה שחייבים מספר זוגות טנדם חליפיים, במידה ויהיו תקלות שלא יתופעלו בשטח (כלומר, בכביש). מנשא טנדמים הוא נגרר מיוחד עם מתקני עגינה ל-10 זוגות טנדמים. שני רכבי ליווי מאבטחים את שיירת הרוכבים עם אספקת מים, אוכל וחובש. בנוסף כל קפטן בטנדם מצויד במכשיר קשר שדרכו מעדכנים המובילים על סכנות, הפרעות, עצירות מתוכננות, תקלות ופניות.
כל הרוכבים מחולקים לצוותים של קפטן וסטוקר ויש קפטנים שאחראים גם לאיסוף של הסטוקרים מהבית. בסופו של דבר, רכיבה היא רק קצה הקרחון של העבודה המשותפת.
כך, מוקדם בבוקר יום חמישי, נפגשנו כולנו בחצר ביתו של מנהל הקבוצה דני הופרט במושב ניר ח”ן. למרות שעברתי הכשרת קפטן, מטעמים ביטוחיים לא יכולתי להיות קפטן של רוכב עיוור וצוותתי לעוד קפטן מהמניין שנרכב שנינו על טנדם. לאחר העמסת כל הציוד על שני רכבי ליווי עם נגרר וכיוונים לאופניים, כל השיירה יצאה לדרך.
יומן המסע
בתור מי שעולה עם האופניים על הכביש רק בשביל לעבור להמשך הסינגל בצידו השני, הכל היה לי חדש. רכיבת כביש בכללי היא דבר מאוד לא אינטימי. אתה חולק את החוויה עם מאות נהגי מכוניות ולא כולם שמחים לראות אותך לצידם. מי שלא מצליח לנטרל את תחושת הפחד מלהידרס ע”י רכב חולף כנראה ימצא את עצמו מסובב פדלים על טריינר בבית מול טלוויזיה.
המסלול שדני רקח עבור הקבוצה עבר תחילה דרך כביש קריית גת – אשקלון ואחריו, דרך צומת יד מרדכי, למושב נתיב העשרה. בתים בדרום הישוב היפה והמטופח הזה, נמצאים בטווח ירי ישיר מצפון רצועת עזה. צורך בסיסי בחופש תנועה וביטחון הביא להקמת “קיר השלום” על גדר הישוב – קיר בטון משוריין בגובה של כ- 10 מטרים ועליו מודבקים אריחי קרמיקה צורתיים עם ביטויי “שלום” בכל מיני שפות. מחזה הזוי שמדגיש עד כמה המצב כאן עדין ונפיץ.
לאחר חזרה לצומת יד מרדכי, פנינו לכיוון שדרות וכל הישובים שאת שמותיהם ראינו בכל אזעקת צבע אדום בדרום. שלטים ל- אור הנר, ניר עם, שדרות, המפלסים, סעד, עלומים, קיבוץ בארי ועוד חלפו על פנינו בדרך לצאלים – התחנה הסופית של היום הראשון למסע שלנו. כמו פטריות אחרי הגשם, צצו להם הרבה בטונדות מיגון בכל תחנת אוטובוס וכניסות ליישובים שיש בהם טרמפיאדות. על מנת להנעים כמה שיותר את המראה הלא סימפטי של המיגוניות, גוייסו אמני ציור על הקירות וכולן קושטו ביצירות שונות עם רקע כחול. הזוי כבר אמרנו? כמה עצירות להחלפת פנצ’רים, מילוי מים ונישנושים לאורך הדרך סיכמו יום של 100 ק”מ רכיבה. בזכות זה ששותפי לטנדם היה גם רוכב רואה, יכולנו להתחלף בהובלה ותפקיד הקפטן לאורך הדרך. זה אפשר לחוות את הרכיבה גם בתור סטוקר וגם בתור קפטן.
מנוחה בצאלים
אחרי יום מאוד חם, גדוש חוויות ורכיבה, הגענו לאורחן בקיבוץ צאלים. כאן יצא לי להכיר יותר מקרוב את הסטוקרים של הקבוצה. התמקמנו בחדרים ובכל אחד מהם היה לפחות אדם אחד לא רואה. התמזל מזלי לחלוק חדר עם חיים (שושה) – אחד מזקני שבט הסטוקרים, בן 72 שאיבד את מאור עיניו בגלל מחלה גנטית נדירה בגיל 50. שושה הוא עיוור ב- 100% ולא יכול אפילו להבדיל בין חושך לאור. למרות גילו, הוא אחד הסטוקרים החזקים של הקבוצה ואישיות מאוד מעניינת. למרות המגבלה הבריאותית שיש לו, הוא ממש לא מרגיש את עצמו מוגבל בשום צורה. חוץ מרכיבת כביש בקבוצה, הוא גם רוכב על טנדם שטח, גם רץ כביש במסגרת אחרת (עם ספורטאי מלווה) וגם חותר בקייק (!). לא כל בן אדם רואה בגילו יכול ומסוגל לעשות את כל אלה, שלא לדבר על אדם עיוור. שושה שיתף אותי על תהליך התעוורות הדרגתי שחווה, על יציאה לפנסיה רפואית מתעשייה אווירית, על שנים של דיכאון בעקבות התעוורות ועוד. יש לו סיפורים מעוררי השראה על מסעות שהוא עשה, על הישגיו בספורט וגם על התקופה שבה הוא עבד בתעשיה אווירית בעודו בן אדם רואה.
בתור מי שהתלווה בפעם הראשונה לעיוור נדהמתי כמה קשה ותלותית יכולה להיות התנהלות יום-יומית שלו, במיוחד במקום שהוא לא מכיר. החל מדברים פשוטים של הגעה ממקום למקום, הליכה למקלחת/שירותים, הכנת אוכל/שתיה, התמצאות בתוך חלל וכו’. דברים שלבן אדם רואה נשמעים לגמרי טריוויאליים פתאום הופכים לבלתי אפשריים. אין שום דבר שמובן מאליו ומי שמלווה אדם עיוור חייב להיות מודע לכך. כמו גם ברכיבה משותפת, כשהקפטן “מדובב” את המציאות שהוא רואה, גם מחוץ לאוכף, כשקפטן מוביל את העיוור ממקום למקום, חייבים “לדובב” את המציאות שאנחנו רואים: מעבר ממדרכה לדשא, מדרגה, פניה, מכשול וכו’. מצד שני, לקויי ראייה מפתחים חושים אחרים שלפעמים עוזרים קצת לפצות על היעדר חוש הראיה. זיכרון לשמות, מספרים, זיכרון תחושתי, שמיעה וכו’ – כל אלה מנסים להשלים במקצת את החסר שלא ממש ניתן להשלמה.
לא יודע מי מהקוראים ניסה פעם לאכול ארוחה שלמה עם עיניים מכוסות, אבל זאת החוויה שיכולה להשלים את תמונת החיים של מי שלא רואה.
היום השני למסע
הכבישים ביום שישי בבוקר היו הרבה יותר רגועים והיה הרבה יותר דיווש רציף ופחות הפסקות. ישובי הדרום שעברנו דרכם חזרה לניר חן פגשו אותנו בנמנום אופייני לבוקר יום שישי. לאחר מנוחה טובה בצאלים התחלנו את היום רעננים ובכוחות מחודשים. למרות שעל פניו שני מדוושים אמורים לתת מספיק כוח לזוג גלגלים דקיקים של אופני טנדם, גיליתי שטיפוס עם טנדם הוא משימה בכלל לא פשוטה. כמה רוכבים מלווים על סינגלים (אופניים רגילים לרוכב בודד) עקפו אותנו כאילו היינו עומדים במקום.
ביום השני גיליתי את חשיבות עבודת צוות על הטנדם. דוושות של הקפטן מסתובבות יחד עם אלה של הסטוקר ושני הרוכבים חייבים לדווש כשמדוושים. במידה וצריך לתת “פוש” בעליה, חייבים שיתוף פעולה של שניהם על מנת לא לעצור באמצע, אחרת אחד עובד קשה בלי שהשני מודע לכך.
70 ק”מ של דרך חזרה עברו להם די מהר וכך מצאנו את עצמנו נכנסים לניר חן עוד לפני הצהריים. בבית אצל דני הופרט חיכתה לנו ארוחה ביתית מאוד מושקעת וטעימה שלא הייתה מביישת קייטרינג מפואר – פרי עבודתה של אשתו וכך הסתיים לו מסע מרתק של קבוצת כן ולא.
סיכום מסע
מבחינתי, המסע עם הקבוצה היה מסוג האירועים שייקח להם עוד זמן רב לשקוע אצלי בזכרון. חוויה מאוד עוצמתית ומעוררת השראה של שיתוף פעולה בין ספורטאים ומפגש בין כמה עולמות שלא הכרתי. נדהמתי לגלות שהקפטנים בקבוצה לא רואים את עצמם כמתנדבים העוזרים לאנשים לקויי ראייה, אלא כספורטאים בדיוק כמוהם וכשותפים מלאים שמשלימים אחד את השני. דווקא הספורטאים העיוורים הם אלה שנותנים את הכוח, את ההשראה ואת הרצון לכולם. היה תענוג לפגוש אנשים שנתינה וטוב לב הם אורך חייהם. שיתוף פעולה ושוויון הזדמנויות, לצערי, הפך לאחרונה מצרך נדיר בחיינו וכאן קיבלתי אותו בשפע מדבק.
מעוניינים לתמוך או להצטרף לקבוצה? כנסו ללוח הקבוצות של בייקפאנל
