לונדון לא מחכה להם ואיסטנבול עוד רחוקה
הביג בן נתן את האות בדיוק בשמונה בבוקר ליום שבת, וכתשעים רוכבים זינקו מגשר לונדון אל עבר נקודת הסיום באיסטנבול, תוך שהם צריכים לחצות את כל אירופה בדרכים סלולות. אורך המסלול הוא כ 3,200 ק”מ. אין סטייגים, אין רכב ליווי ואין כסף גדול. מה שיש זה הרפתקאה ענקית וחדוות רכיבה. לתחרות קוראים ה TRANSCONTINENTAL Race, והיא מהארוכות שיש.
התחרות מנוהלת כתחרות בסטייג יחיד. מרגע הזינוק השעון מתקתק ללא הפסקה. כל רוכב בוחר כמה זמן לרכוב, כמה קילומטארז לעבור, מתי לעצור ולהצטייד באוכל וכמה זמן לישון.
מה שמייחד את ה TRANSCONTINENTAL הוא שאין מסלול קבוע מראש בו הרוכבים נדרשים לעבור. השנה נקבעו שלושה מעברים לאורך אירופה שחובה לעבור בהם. Café Au Reveil Matin בפאריס, Passo Dello Stelvio באיטליה ו Mount Lovcen במונטנגרו. נקודת הביקורת הראשונה פתוחה עד 36 שעות מתחילת המרוץ, רוכבים שלא עומדים בזמן זה פסולים מלהמשיך. כל רוכב רשאי לבחור את הנתיב בו הוא יחצה את היבשת, העיקר שיסיים בזמן שלא עובר את ה 14 יום.
בכל שנה נקודות הביקורת משתנות, מה שיוצר מסלול שונה בכל שנה. אין השוואות זמנים משנה לשנה, ואין מרדף אחרי שיאי זמנים. בשנה הראשונה לתחרות יצאו כ 34 רוכבים. 21 מהם הצליחו לסיים, כאשר קריסטוף הלגהארט הבלגי סיים ראשון בזמן של 7 ימים, 13 שעות ו 45 דקות. המקום השני הגיע לאחר 26 שעות מהזמן של קריסטוף.
רכיבה קצרה מלונדון…
3,200 קילומטרים. כמה זה ליום – עשיתם כבר את החישוב?
הרוכב האיטי ביותר יידרש לרכוב כל יום כ 220 ק”מ. ראשוני המסיימים ירכבו כ 450 ק”מ ביום, כל יום, למשך כשבוע עם מחסור גדול בשינה. זו השנה השנייה שהתחרות מתקיימת, כאשר על קו הזינוק התייצבו השנה רוכבים מ 16 מדינות שונות, בעיקר מאירופה. רוכב ישראלי עדיין אין לנו כנציג. לכל מי שמדגדג עכשיו בבטן והעיניים בורקות, זה בדיוק הזמן להתחיל להתאמן לקראת שנת 2015.
בתחרות לא תמצאו כיסוי תקשורתי ואלפי מעריצים. אין רכבי ליווי, אין פלאטונים שחוסמים את הרוח. אין שידורים ישירים ואין חולצות מנוקדות. זה לא הטור דה פראנס או גירו דה איטליה. אין בתחרות הזאת כסף גדול או פוליטיקה. כל אחד יכול להתחרות גם בלי בדיקת מאמץ או ביטוח בתוקף. בדיקת דם גם כן לא נדרשת בסיום.
החוקים בתחרות הם פשוטים, זוהי תחרות Bikepacking. כל רוכב מסתדר בכוחות עצמו. אסור לקבל סיוע מהחוץ, אלא אם הוא זמין לכלל הרוכבים. הצטיידות באוכל אפשרית רק בנקודות מכירה לאורך הדרך. עבור כל סיוע יש לשלם בכסף ואין להיעזר במלאכי דרך. אסור לרכוב בקבוצות ולבצע דראפטינג. לכל רוכב יש מכשיר ספוט לוויני, המשדר את המיקום המדוייק שלו כל 10 דקות. ניתן לעקוב אחר הרוכבים בזמן אמת באתר של טרק לידרס.
http://trackleaders.com/transconrace14
מי הם הרוכבים שמתייצבים לתחרות? מהו הרקע הנדרש?
מייקל הל, האיש העומד מאחורי ארגון התחרות ושסיים לפני כחודש תחרות דומה שחצתה את ארה”ב, במקום הראשון אומר: “התחרות מתאימה לרוכבים מרקעים שונים, כל עוד הם בילו זמן משמעותי על האוכף. בשנת 2013 התייצבו לתחרות רוכבי אפיק חזקים, רוכבי עילית וגם רוכבים שרכבו לא יותר מ 160 ק”מ. התכונה שבלטה לרוב בקרב הרוכבים הן היכולות המנטאליות והחוסן הנפשי.”
המניע המרכזי הבוער אצל מרבית הרוכבים היא ההרפתקאה וחדוות הרכיבה למרחקים. מי שיתנסה בקונספט יגלה, מהר מאוד, שהוא מאוד ממכר. מאט ווילקנס, מתמודד בשנת 2013 שסיים במקום השלישי מסביר: “כשיש מרכיב של חוסר וודאות ושאלות בנוגע להיתכנות הסיום, התחרות נוטה למשוך רוכבים שמונעים פחות מאגו ויותר מהרצון בהרפתקאה ותחושת ההישג”.
על הציוד הנדרש
מייקל הל נותן לנו קצת עצות לגבי אופי הציוד: “האופניים המתאימות ביותר לתחרות הן סוג של אופני כביש. עדיף שיהיו כמה שיותר קלילים עם גלגלים במשקל מינימאלי. הייתי משקיע את הכסף בביגוד טוב וחם ושק שינה קל. הציוד ההכרחי הוא מצומצם ואפשר לדחוס את הכל בתיק אוכף קל.”
ככל שהטרנד מתפתח והטכנולוגיה משתפרת, אנחנו רואים בתחרויות אלו אופני סיקלוקרוס מצויידים בבלמי דיסק וגלגלי כביש קלילים עם דינמו משולב בנאבה הקידמית שמספק מקור מתח לפנס ולמכשירי הניווט.
האופניים של מייק הל, זוכה ה TRANS AM השנה
איך מרגישים כשמסיימים תחרות כל כך קשה?
גוליאנה בוהרינג, הרוכבת היחידה לשנת 2013, אשר סיימה במקום התשיעי מספרת על תחושות הסיום:
“אין כמו החוויה של לישון במיטה נוחה לאחר מספר שבועות של מחסור בשינה ונימנום מאחורי שיחים ותחנות אוטובוס. לשבת בצל ולא לעשות כלום למשך שעות לאחר שרכבתי 16 עד 18 שעות ביום תחת השמש החזקה. אין כמו מקלחת חמה לאחר שאספתי את אבק הדרכים. ארוחה טובה במסעדה לאחר שמילאתי את הבטן בסנדוויצים קרים של תחנות דלק. אין דבר יותר טוב מלעשות את כל הדברים השגרתיים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו. מרוץ שכזה מעיר אותנו מתרדמת היום יום ומזכיר לנו ששום דבר שאנחנו עושים הוא לא מובן מאליו. הוא גורם לנו להעריך ולהוקיר את אותם הדברים שהשגרה מעלימה.”
מה עם ארצנו הקטנטונת?
שאלתי את טל קציר, ממייסדי סצנת הרנדונרים הישראלית המתמחה ברכיבות ארוכות – החל בברווטים של 200 ועד ליותר פרוורטיים של מעל לאלף קילומטרים, איך רוכבים ישראלים משתלבים בתחרויות מסוג זה? “יש ישראלים שעשו טורינג וחצו יבשות, או אפילו מסביב לעולם בצורה כלשהי, למשל “ג’ינג’י”… למיטב ידיעתי, יש כ 10 ישראלים (תלוי איך סופרים… יש רוכבים שעשו את זה פעמיים) שרכבו ב PBP (מרוץ אופניים מפאריס לברסט וחזרה, כ 1200 ק”מ).
ומה בנוגע לציוד לרכיבות ארוכות בארץ? “במהלך ברווטים בארץ, ובמיוחד בארוכים, אנחנו לוקחים תיקים מלאים בציוד ואוכל. בעבר גם סחבנו שק’שים וישנו בדרך. לאחרונה נהיינו קצת יותר מפונקים.”
תחרויות אינדורנס כשמן כן הן, דורשות התמדה וכוחות שלוקחים את הרוכבים עד לקצה היכולת. הן ארוכות ועוברות על-פני קילומטרים רבים. מרחקים בסדרי גודל של יבשות. אומנם ישראל נמצאת בתפר של אירופה, אסיה ואפריקה, אולם הבידוד המדיני שלנו והסמיכות למדינות עויינות מסבכות לנו את תוכניות הרכיבה הארוכות. מה שיש לנו לרכוב הוא מהחרמון לאילת. סדר גודל של יום, יומיים תחרות. אז נכפיל את זה הלוך חזור ונקבל 1,200 ק”מ. זאת רכיבה מכובדת שאפשר להתחיל איתה. רוכבים שמתקשים עם רכיבות ארוכות תמיד יכולו להתחיל בברוורט של 200 ק”מ ומשם לבחון מה מתאים להם יותר ומה פחות.
