UnPAved: לא סלול, מה לא סלול? כשיש אירוע בשם הזה, כשעתיים נסיעה ממקום מגורי החדש, חייבים לבדוק מקרוב.
המרוץ מגיע בשלוש מידות תחרותיות: “מלא”, “חצי” ובינהם גם ה”מספיק”. ברור שנרשמתי לארוך ביותר ול 120 ק”מ של שכרון חושים גרבליסטי.
מאת: שרון שחר
תמונות: Salsa cycles ,Abe Landes/Firespire, Pete Bakken/Keystone Photo ושרון שחר
ג’ניפר בדרך לתחנת האכלה של GU תמונה באדיבות אייב לנדיס (Abe Landis\ Firespire)
למה גראבל
השנה מסיבות שונות לקחתי הפסקה מנסיעות לתחרויות אופנים אֶפִיוֹת. עבודה חדשה, מעבר חזרה לחוף המזרחי, זה לא תירוץ אלא הזדמנות מצויינת להרפתקאות קצרות של סופ”ש. לדעתי אין דרך טובה יותר להכיר אזור חדש מאשר על שני גלגלים, ואם כבר שני גלגלים אז כבר גראבל ועם הרבה חברים.
למה גראבל? אז כמובן נתחיל בכך שאופני הגראבל שלי ורודים נוצצים וגורמים לי לחייך. אבל יותר ברצינות, גראבל זה מה שקורה כשאופני הכביש פוגשים אופני הרים. זיווג מושלם של שתי אהבות אל אהבה חדשה. אהבה חדשה תמיד יותר מרגשת ומסעירה. קילומטרים על קילומטרים של דרכי עפר מועטות מכוניות ונהגים שמתרכזים בטלפון שלהם במקום בכביש. סוג משטח מאתגר יותר מאספלט אבל עדיין מאפשר רכיבה יחסית מהירה ומרחקים ארוכים יותר מרכיבת הרים. האווירה באירועים נינוחה כמו באירועי ההרים אבל סוג הרכיבה מאפשר לרוכבים מעולם הכביש ללא יכולות טכניות להצטרף, לרכוב בקבוצות. כמובן בירה בסיום, אבל לא רק בסיום. אלו רק חלק מהסיבות שארועי הגראבל בארה”ב ובעולם בצמיחה, ובאזור מגורי החדש/ישן אני יכולה ללא הגזמה להצטרף לאירוע גראבל מאורגן כמעט כל סוף שבוע.
התפאורה של unpaved
“לא סלול” (unpaved) מהווה פרק 2 סדרה שהתחלתי בכתבה על סדונה “סוף העולם שמאלה”. אבל הפעם זה במרכז של מדינת פנסילבניה. הכל מתחיל ונגמר בלואיסברג, עיירת קולג’ קטנה. במונחים אמריקאיים זה מעבר לפינה: 2.5 שעות נסיעה מפילדלפיה, 3 שעות מניו יורק או וושינגטון די סי. בקיצור בר הגעה.
unpaved – מה בתפריט
חצץ או גראבל בפי העם. זה המרכיב העיקרי בתפריט. כמות לא מוגדרת אבל תאכלו הרבה. מסוגים וגדלים שונים, או קטגוריות בפי המומחים. כן מסתבר שברכיבות גראבל בארה”ב במקום לדרג עליות מדרגים את קטעי הגראבל השונים.
ב unpaved יש 4 מסלולים באורכים שונים, שכולם משלבים גראבל משובח. מרחק לכל יכולת ומוטיבציה. החל מ- 48 ק”מ עם 300 מ’, במסלול העממי (מה שנקרא FunPaved), ו-3 מסלולים תחרותיים: ה”חצי” עם 86 ק”מ על 1,000 מטר טיפוס מצטבר (54 מייל), ה”מספיק”, לשאפתנים יותר יש עם 144 ק”מ וכ-1800 מטר טיפוס מצטבר (90 מייל), ו”המלא”, לאמיצים והקשוחים עם 193 ק”מ ו-2,700 מטר (120 מייל). אתר האירוע מסביר ש-30 המייל המפרידים את ה”מלא” מה”מספיק, הם ה”הבדל”. על הנייר ההבדל הוא כ-900 מטר טיפוס. ועל גרף הגבהים זה עוד 4 במפים מפחידים.
נוף. כמות אין סוף. תוספי אפיה ללא חומרים משמרים. מזג אויר. צפון מזרח ארה”ב באמצע חודש אוקטובר משמע רולטה. תבואו מוכנים לכל מצב.
לחצו על התמונה למנוי בטלגרם!
בייקפאנל – בטלגרם- לחצו פה: https://t.me/BIKEPANEL
הוראות הכנה
ה unpaved בנוי על עיקרון פשוט, שהוא מתכון מנצח: שלב א’ – מצא לך איזור אופטימלי לרכיבה. מה זה אופטימלי – שאלה טובה. תמשיכו לקרוא.
שלב ב’ – מצא עיר או עיירה שיתמכו במשימה ויעזרו ליצור חוויה. בשיתוף פעולה של המועצה המקומית של עמק הססקוהנה (Susquehanna River Valley Visitors Bureau) והעיירה לואיסברג, הרחוב הראשי בעיר קושט לכבוד האירוע. שלטים מסבירי פנים “ברוכים הבאים” נתלו על דלתות בתי העסק, משטח האקספו מוקם במרכז העיר וביום שבת חברו להם ביחד גם אמנים מקומיים ליריד מקומי ואקספו. עוד נוספו שטחי הפעלה לילדים ובייביסיטר ביום המירוץ. עד כה נשמע תיאור די רגיל של אירוע הרים או גראבל בארה”ב. אבל טאצ’ מקומי ואישי של מארגני האירוע דייב פרייור (Dave Fryor) ומייק קהן (Mike Kuhn) שאיכשהו היו בכל מקום בכל דקה לענות של שאלות או סתם לדבר ועוד תוספי אפיה מיוחדים עושים את ההבדל. המטרה להפוך אירוע חד יומי לסוף שבוע כייפי לכל המשפחה.
רגעים קטנים של תהילה
כחלק מאירועי סוף השבוע ביום שבת בבוקר טד קינג, סלין ייגר ועוד כמה וכמה אושיות רכיבה וסלבס הובילו רכיבה מקדימה. רכיבת שחרור רגליים קצרה. כ-36 ק”מ של גרבל וכביש. מתאבן לפני הארוחה העיקרית למחרת. ברור שהגענו. אם קראתם את הכתבות הקודמות שלי אתם יודעים כבר שרייסרית אני לא, אבל יש רגעים נדירים שהרייסר וונבי (wannabe) יוצא. זה בדרך כלל כמובן לא במירוץ עצמו. אני מחליטה שאני מחזיקה עם הקבוצה המובילה. כך 36 ק”מ שהיו אמורים להיות רכיבה קלילה, עם עצירות לצלם תמונות לכתבה, הפכו למירוץ עבורי. כן, החזקתי עם הקבוצה המובילה, ואפילו החלפתי מילה או שתיים עם איזה סלב או שניים, שלמען הסדר הטוב עבורם זו כן היתה רכיבה קלילה. אבל שרון דחילק זה לא בא ביום הנכון. די ברור שעל רגע התהילה שלי בעיתוי הלא נכון שילמתי בגדול למחרת.
נו איך יצא?
בוקר יום ראשון, השכמה מוקדמת. המסלול המלא מוזנק ראשון בשעה 7 בבוקר. אני יכולה למנות לפחות 3 סיבות להישאר במיטה החמה ולא להתייצב על קו הזינוק. נתחיל בשעה המוקדמת, חושך בחוץ, ערפל כבד, ואלוהים ישמור מינוס מעלה בחוץ. אמרתי למעלה תתכוננו להכול בקשר למזג האוויר אבל אישית לא ממש הייתי מוכנה. בעודי מצטטת לעצמי את חוק מספר 5, לפחות לא יורד גשם – יצאתי מהמלון לקו הזינוק.
זאת השנה השניה שהאירוע מתקיים ועל קו הזינוק התייצבו 744 רוכבים (מספר מרשים לאירוע צעיר). מתוכם כ-20% נשים – כן ירבו. רוכבים מ-32 מדינות כולל קנדה, איסלנד ונציגת ישראל.
קו הזינוק ממוקם במרכז הספורט החדשני של העיירה שפתח דלתותיו עבורנו. האולם הגדול פתוח, קפה חם מוכן. מזל שאפשר להתחמם עד הזינוק שאגב נדחה מעט בגלל הערפל והחושך. המיקום אסטרטגי כי הוא ממוקם על “שביל” עמק הבפאלו, מה שנקראה Rail Trail, קרי שביל שבעבר עברה בו רכבת אבל הושמש מחדש לאופנים והולכי רגל. שטוח, מהיר, וגראבל חלק (קטגוריה 1 בדירוג המקצועי), ובעיקר השער למיילים רבים של רכיבה אפית.
התחלה ניטרלית של 7 ק”מ אבל מהירה מדי עבורי במינוס מעלה. אני מחזיקה בינתיים עם הקבוצה. משם פניה חדה ואנחנו כאילו בעולם אחר. דרכים צדדיות, בין חוות, שדות עושים את דרכנו לעבר פארק ה”נשר הקרח” (Bald Eagle State Park) המכיל מיילים על מיילים של דרכי עפר מקטגוריות שונות (וגם מסלולי הרים לפי השמועה).
עליות ארוכות, ירידות ארוכות לא פחות, עצים בשלכת, נופים מרהיבים, רוח קרה וחיוכים. אחרי בערך 40 ק”מ עוצרים בתחת האכלה הראשונה. מארגני האירוע מדגישים, זה לא פיד זון, אין לצעוק למתנדבים איזוטון איזוטון, תעצרו, תגידו שלום, תהנו מהתחפושות והכי חשוב מהמדורה והאספרסו, סיידר או שוקו – כולם חמים ומוכנים במקום.
הק”מ ה-80 היא נקודת ההחלטה. אחרי עצירה להתחממות, אם תמשיכו ישר תצאו להקפת ה”הבדל” ואם היה לכם מספיק תפנו שמאלה לכיוון הסיום. טוב לא ממש לסיום כי יש בערך עוד 60 ק”מ משם.
ה”הבדל” מסתמן בדרכי עפר לא מתוחזקות. המקבילה לדרכי הגיפים בארץ. אבנים גדולות, חריצים גדולים ממי הגשמים והשלג, דרכים שחלקן נשטף בשיטפון זה או אחר, ותחנת עזרה טכנית בסוף הירידה העיקרית (לקח שהופק אחרי השנה הקודמת לאור מספר התקרים והתקלות הטכניות במקטע זה). הוא גם מסתכם בהרבה טיפוס מצטבר. ה”הבדל” בהחלט יבחן אתכם פיזית ונפשית. נשמע כיף לא?
מאוד ציפיתי למקטע הזה, אבל כמו שכתבתי קודם על טמטום משלמים. בגלל הרייס של היום הקודם, והעייפות המצטברת ובעיקר הקור, החלטתי להקשיב לעצות החכמים ולהסתפק במספיק. חברתי ג’ניפר שאיתה רכבתי המשיכה להבדל, ודיווחה שכן הוא באמת מצדיק את השם. אני אצטרך לבחון את זה בעצמי בפעם אחרת. (נ.ב. אם תסתכלו טוב בתמונה למעלה משמאל זאת אני ברקע, הפרצוף אומר את הכל). אחרי ה”הבדל” חוברים למסלול הרגיל, לעוד עליות, ירידות, גשרים ומנהרה חשוכה אחת.
ההתלבטות הקשה הבאה מגיעה כ-12 ק”מ לפני הסיום, עם השלט הבא: שמאלה אל מבשלת הבירה המקומית או ימינה אל קו הסיום. כשאתם יודעים ש-12 הק”מ הבאים הם שטוחים ומהירים, מה תבחרו?
קו הסיום, קרי מדידת הזמנים, הרשמי ממוקם בערך 2 ק”מ לפני העיירה. מה שנותן לנו 2 ק”מ של הורדת דופק, לצורך זווית תפיסה אופטימלית של כוס הבירה וה-וופיפאי שיוגש לכם עם חציית קו הסיום. זה הזמן להנות מהאוכל, ההפניג, ההגרלות והחברים החדשים והישנים שהכרתם על אם הדרך.
תוספי אפיה – וופיפאי, וולי וורמס, סיידר חם או בירה קרה
אז אם אתם לא מהאזור זאת ההזדמנות שלכם לטעם וופיפאי (whoopie), ללטף וולי וורמס (wooly worms), וכמובן כמו בכל אירוע שמכבד את עצמו בסתיו ללגום סיידר חם או בירה קרה (או שניהם). השניים הראשונים מיוחדים לאזור ואתם חייבים לנסות.
וופיפאי זה סנדוויץ עוגה המורכב משתי שכבות עוגת/עוגית שוקולד עגולה, או טעם אחר כמו דלעת, ג’ינג’ר וכו’, עם מילוי מתוק ביניהם. גרסת קו הזינוק היתה המסורתית, אבל באקספו של היום הקודם יכולתם למצוא גרסה למבוגרים.
וולי וורמס הם תולעים גדולות פרוותיות שגדלות באזור. לא אנחנו לא במזרח, לא אוכלים אותם, אבל משום מה ילדים אוהבים ללטף אותם. כן באקספו היתה פינת ליטוף.
מנהרת הזמן
בערך בשליש האחרון של המסלול, חולף על פני פלטון רוכבות די מוזר. כובעים כמו של לורה אינגלס מבית קטן בערבה, במקום קסדה. שמלות משובצות שנתפרו בטח באותה תקופה מתנופפות ברוח, ללא כפפות ועם נעלי התעמלות. אבל הן רוכבות בקבוצה, דרפטינג והכל. לרגע התבלבלתי, האם אני הוזה?
אומנם זה לא היום שלי אבל בכל זאת, שדות ההמפ שחלפנו על פניהם היו ללא THC. רכיבה באזור מרכז פנסילבניה היא גם הצצה חטופה לאורח חיים שונה. שהקידמה עמדה בו לפני בערך 200 שנה. עגלות עם סוסים במקום רכבים. חרישת השדות עם סוס ומחרשה. וכביסה תלויה על חבל בחוץ. מי בארה”ב של שנת 2019 תולה כביסה בחוץ? כך בעוד אתם רוכבים תזכו לראות את בני כת האמיש והמננייט. אמנם חלקם כיום יותר ממוסחרים וגם אימצו קצת את הקידמה, אבל עדיין, זאת תהייה רכיבה דרך מנהרת הזמן.
חזרה לעתיד
שאלתי את דייב פרייר מה התוכניות לעתיד. ואכן יש והם עובדים על כמה. המועצה המקומית, שדיווחה שהמירוץ השנה הביא מעל ל-700 אלף דולר הכנסות לכלכלה המקומית, משתפת פעולה בשמחה. דייב סיפר כי יש הרבה פוטנציאל לגדילה בין במרחקים, מספר משתתפים, אולי רב יומי, או שילוב שלהם. הם מקווים שבדצמבר הקרוב יוכלו לצאת בהכרזות. אוקי דייב, נחכה לדצמבר, אבל גם בלי זה אני חוזרת שנה הבאה ולא רק בגלל שיש לי חשבון לסגור עם ה”הבדל”.
הדובדבן שבקצפת unpaved – הצ’ייס של סלסה
הצ’ייס או כפי שגוגל טרנסליט אומר לי “כורסת מרגוע” היא טאץ נוסף של האירוע. ככה זה עובד. סלסה מפרסמת בתחילת השנה רשימת אירועים שבהם יופיע הצ’ייס. המיקום המדויק על המסלול נשמר בסודיות אפילו ממארגני האירוע. העיקרון הוא שהספה תופיעה איפשו לקראת הסוף, כי אם אתם מגיעים לצ’ייס אתם תגיעו לקו הסיום. ב- UnPAved היא מוקמה לקראת סוף העליה הארוכה האחרונה, בנקודת תצפית אסטרטגית. תבואו מוכנים לפוזה מקורית. אם התור לא יותר מידי ארוך יתנו לכם הזדמנות לכמה תמונות. צוות הצילום יצלם, תקבלו טלאי מיוחד עם שם האירוע לאוסף וכמה ימים אחרי תקבלו את התמונה למזכרת. מי לא רוצה תמונה על הצ’ייס באמצע שום מקום. אני מודה שהצ’ייס היתה אחת הסיבות שנרשמתי לאירוע ואני די בטוחה שאני לא היחידה.
אלפים כבר מנויים. הצטרף גם אתה (אפשר להסיר תמיד):