אני רוכב שטח כבר המון שנים. נכנסתי באופן רציני לתחום האופניים כשהייתי סטודנט בטכניון בשנות ה – 90 של המאה הקודמת. בלי להכנס יותר מדי להיסטוריה, במשך שנים ארוכות רכבתי על אופני הרים ברמת אגרסיביות משתנה – החל מאופני קרוס קאנטרי ריג׳יד ועד אופני פרירייד עם מזלג 180 מ״מ.
עם השנים, נכנסתי יותר ויותר לרכיבות אפיק ומרתון. האירוע המכונן שהכניס אותי חזק לז׳אנר היה מסע עם חברים מהחרמון לאילת בשישה ימים בשנת 2009. עד אותו יום רכיבה ממוצעת שלנו היתה מסתיימת אחרי 20 ק״מ בסינגלים של מרכז מיר״ב, בן שמן או קנדה. במסע לאילת רכבנו כל יום כ- 120 ק״מ. שברנו שיאים. פרצנו גבולות. נכנסנו לטריטוריה לא מסומנת.
כתב: אורי ניצן
צילום: אורי ניצן וחברים לרכיבה
רוכבים לאורך הירדן בדרך לאילת
אחרי המסע לאילת הדברים לא חזרו לקדמותם
רכיבות שטח ארוכות הפכו לדבר שבשגרה והתחתי לפזול לכיוונים חדשים, חיפשתי להתייעל, להשתפר.
בתור רוכב שטח מסוקס, אופני כביש תמיד נראו לי, איך נאמר, רכרוכיים משהו. מה גם, שהאישה הטילה וטו מוחלט על רכיבה בכבישי ישראל המסוכנים. חיפשתי את חווית הכביש – רק בשטח. אופניים שיהיו מהירים וזורמים בשבילי עפר ודרכים צדדיות ומשובשות, שיאפשרו רכיבות אימון טובות בימי אמצע השבוע העמוסים. ניסיתי לאלתר עם הניינר שלי ולהפוך אותם לסוג של מכונת שבילים מהירה. הרכבתי עליהם צמיגי סייקלו ומזלג קשיח ויצאתי למרחבי השרון. החוויה היתה, איך לאמר בעדינות, לא חיובית. משהו בתנוחה לא התחבר, הכידון השטוח והפרונט הגבוה לא אפשרו תנוחה כבישונית אמיתית, ומרווח הבוץ הנדיב של הניינר נראה מוגזם עם צמיגי קרוס דקיקים.
2010 – אופני הגראבל הראשונים שלי
פניתי להתייעצות עם עודד דנון, האיש והאגדה, שהיה מחלוצי הגראבל בארץ, ואחרי שיטוטים רבים באתרי אופניים הוחלט על הזמנת אופני גראבל מיצרן בריטי קטן שנקרא Genesis Bikes. אז עדיין לא קראו לזה גראבל, אבל הכיוון היה דומה – אופני פלדה עם גיאומטריית כביש. פחות רייסרים מסייקלוקרוס קלאסי, יותר ארוכים ונוחים, ומקבלים צמיגים רחבים יותר. הזמנתי את האופניים מאתר בריטי עם הרבה חשש (ב- 2010 זה עדיין לא היה כל כך מקובל) אבל די מהר קיבלתי הודעה משמחת מהדואר שהאופניים הגיעו לארץ. שילמתי מע״מ ועמלות שקר והבאתי את הארגז המיוחל הביתה.
האופניים היו בסיסיים למדי, אבל עשו את העבודה. כידון כביש עם דרופ קטן, גרופסט שימאנו Tiagra עם 9 הילוכים, קראנק קומפאקט 34/50, מעצורי דיסק מכאניים ושני בקבוקים בתוך השילדה. נותר רק לטפל בגלגלים. האופניים הגיעו עם גלגלים מאוד כבדים ולא טיובלס. טיובלס זה מאסט באופני גראבל מאחר ואחת מתופעות הלוואי של נפח האויר הקטן בצמיג היא סנייק בייט מכל אבן קטנה בשביל. אז לקחתי זוג גלגלי ״29 מאופני ההרים שלי שמתאימים לטיובלס, הרכבתי צמיגי קרוס טיובלס ברוחב 33, הזרקתי חומר ויאללה לשטח.
אופני ה Genesis סיפקו פתרון טוב לרכיבות נפח שמשלבות שבילים לבנים, כבישים חקלאיים, שבילי אופניים ואפילו קצת סינגלים מדי פעם. בהתחלה יצאתי איתם למרחבי השרון הקרובים לביתי – לכבישים הקטנים שמחברים בין המושבים, לאורך פסי הרכבת ונחל אלכסנדר. עם הזמן הרחבתי את המעטפת. הגעתי איתם מהבית לחדרה, פרדס חנה ואפילו לקיסריה. המעטפת התרחבה.
באותה תקופה אופני גראבל היו די חריגים בנוף האופניים הישראלי ונוצרה מעין קליקה קטנה של רוכבים שרכבה וטיילה יחד. זיו ״בייק וויי״ ענפי לקח את זה צעד אחד קדימה וארגן לנו טיולים חד יומיים ודו-יומיים כשהלוגיסטיקה והסיוע במקרה של תקלות (מי אמר מעביר אחורי שבור ולא קיבל?) באחריותו. מלאכת תכנון המסלול הוטלה על לימור שני שתפר מסלולים מגוונים, זורמים ובעיקר מפרקים.
על רקע התבור באחד מטיולי הגראבל המיתולוגיים של בייק וויי
מתמכר לחדות, אוהב את המהירות – מתחבר לכביש…
הטיולים עם חבורת הגראבל היו ההיילייט של השנה. הם התקיימו בעיקר בעונת החורף ולקחו אותי למקומות הכי יפים בארץ. השילוב של אופני כביש מהירים עם יכולות שטח סבירות מייצר חוויה ייחודית ומהנה מאוד. בסה״כ יצאתי לרכיבות גראבל ארוכות 4-5 פעמים בשנה, את רוב זמני ביליתי באזור הבית משוהם בדרום ועד חדרה בצפון. עם הזמן האימונים הפכו יותר ויותר ממוקדים. ביליתי יותר זמן בראש ציפור באימונים עם רוכבי הכביש, ואפילו עשיתי מנוי לאוזון 11 המיתולוגי. הייתי מגיע לאוזון עם אופני הגראבל שלי, מחליף גלגל אחורי ועולה לאימון כירורגי על טריינר (לא לפני שניב ליבנר, שהיה מאמן באוזון, היה נוזף בי על זה שהאופניים שלי מלוכלכים או שהשרשרת לא משומנת כנדרש. הוא כנראה היה רגיל יותר לאופני הנג״ש המפונפנים של לקוחות האוזון ה״רגילים״).
מי שמכיר את סגנון הרכיבה בראש ציפור יודע שהדרישות מהרוכב ומהאופניים גבוהות. רכבות של רוכבים שנעות במהירויות גבוהות, סיבובים חדים שדורשים בלימה חזקה בכניסה ותאוצה מהירה ביציאה ממנו, ותחרותיות סמויה וגלויה בין הרוכבים. אופני הגראבל הכבדים שלי לא כל כך התאימו למתארים האלה, הרגשתי כבד ואיטי, ולא עבר זמן רב עד שהחלטתי לרכוש אופני כביש יעודיים.
רכישת אופני הכביש אמנם פתרה את בעיית ראש ציפור ואוזון 11, אבל הציגה בעיות חדשות, בראשן בעיית מקום במחסן האופניים. גם אם מתעלמים מבעיית המקום, זוג אופניים נוסף יעודי לרכיבת כביש דרש כמה התאמות נוספות כגון רכישת נעלי רכיבה לכביש, חליפת רכיבה צמודה וסטייליסטית (או כמה), קסדת כביש (יותר מדי פעמים צחקו על המצחיה בקסדת השטח שלי), וכמובן תחזוקה שוטפת של זוג אופניים נוסף.
נותן בראש בראש-ציפור. צילום: רוני כהן
ואז הגיעו השדרוגים… ואיחוד הזוגות לאחד שעושה הכל
אופני הכביש שרכשתי היו בסיסיים למדי. אמנם מקרבון, אבל בסיסיים ודי מהר הרגשתי צורך לשדרג. אז דבר ראשון שודרגו הגלגלים, ואז הבלמים, ואז האוכף וכן הלאה. די מהר הבנתי שאני ״תקוע״ עם שני זוגות אופניים די בסיסיים – אופני כביש בסיסיים ואופני גראבל בסיסיים. גם תופסים לי מקום במחסן, גם עולים כפול לתחזק וגם כל הזמן מדגדג לי לשדרג משהו.
החלטתי לאחד כוחות. מכרתי את שני הזוגות ובמיטב כספי רכשתי אופני סייקלוקרוס ברמה גבוהה. לא קצה, אבל בהחלט רמה טובה. לאחר מכירת אופני הכביש והגרבל הוספתי כ – 4000 ש״ח וקניתי אופני סייקלוקרוס מקרבון עם מערכת אולטגרה חשמלית ובלמי דיסק הידראולים. ללא ספק אופניים ראויים שנתנו הרגשה טובה וללא צורך לשדרג כלום. עוד 3000 ש״ח עבור סט גלגלי כביש עם מעצורי דיסק והייתי מוכן לכל משימה.
בדרך לקיסריה
חשוב לציין שהיצע אופני הגראבל/סייקלו לא רחב כמו באופני כביש. ישנו שיפור בתקופה האחרונה, אבל עדיין אין את המבחר העצום שיש באופני כביש – לא מבחינת דגמים ולא מבחינת מידות. בחיפושי פניתי לכמה רשתות גדולות ומובילות והתעניינתי באופני סייקלו מהקטלוג שלהם. ברוב המקרים יצאתי מהחנות בידיים ריקות וללא תשובה.
מילה לגבי מעצורי דיסק. בעולם הכביש כבר שנים מתקיים דיון סוער לגבי מעבר למעצורי דיסק. בגראבל הדיון בכלל לא קיים ואין בכלל ספק שמעצורי דיסק עדיפים בהרבה והם הסטנדרט בז׳אנר. במקרים הבודדים בהם הייתי זקוק לכוח עצירה רב ללא איבוד שליטה, מעצורי הדיסק הוכיחו עצמם כיעילים להפליא ואין לי ספק שבעוד כמה שנים גם רוכבי הכביש יבינו שזה הדבר הנכון.
גראן פונדו חרמון
עם האופניים החדשים עשיתי הכל: רכיבות גראבל רב יומיות, תחרויות סייקלוקרוס קצרות וכואבות, גראן פונדו חרמון, אליפות ישראל בכביש ואפילו את מקטע האופניים הארוך בישראמן (שבמהלכו רוכב על נג״ש מדוגם שאל אותי, ספק ברצינות ספק בהומור, אם אלו אופני סייקלו או גראבל). אלו לא האופניים המהירים ביותר בנג״ש של 40 ק״מ או בטיפוס לנס הרים, אבל אפשר לעשות איתם הכל די טוב.
לא הכל ורוד
ישנם גם חסרונות לסטאפ הזה. בכל החלפה בין האיירון קרוס (גלגלי הסייקלו שלי) לאלפא (גלגלי הכביש) היתי צריך לכוון את מיקום הקליפרים ביחס לרוטורים. 5 דקות נוספות, ודי מעצבנות של התעסקות עם האופניים.
בתחילה רכבתי עם פדלים של שטח גם ברכיבות כביש ארוכות. בשלב מסויים החלטתי להשקיע בפדלים ונעליים יעודיים לכביש. כלומר, עוד 5 דקות של החלפת פדלים בין רכיבה לרכיבה.
ואז יש את עניין החדות. ברכיבות כביש מהירות סטייל קריטריום ראש ציפור או אליפות ישראל בבית גוברין יש תחושה די ברורה של עצלות וכבדות לעומת אופני כביש ״אמיתיים״. אפילו כשמדובר על אופני סייקלו ברמה גבוהה, מקרבון איכותי וחלקי קצה, ישנה תחושה שקשה להסבירה במילים. קצת יותר קשה להחזיק פלוטון מהיר, או לגשר על פער קטן שנפתח ברכבת מהירה של רוכבים. בעליות ישנה תחושה של כבדות מסויימת, דיווש בעמידה לא מרגיש כה יעיל. שום דבר קריטי שאי אפשר לחיות איתו, אבל בהחלט תחושה ברורה של עצלות.
ישראמן אילת. צילום: תומר פדר
הכביש החדש? הגראבל הבא?
אמנם הקדמתי את זמני, אבל הטרנד של שימוש באופני גראבל לרכיבת כביש תופס תאוצה בעולם. קנונדייל קוראים לזה New Road, חברת Open קוראת לזה Gravel Plus ואיביס קוראים לזה ורסטיליות.
חברת איביס כבר שנים משווקת את אופני ה Hakkalugi שלהם כאופני all-round ורסטיליות שיכולות לתת בראש גם בכבישים נידחים וגם בסינגלים זורמים, כמו שאפשר לראות בסרט הזה:
חברת Open עם אופני ה – U.P. האקזוטיים שלהם יודעים לקבל צמיגי שטח עד 2.1״ (על חישוקי 650), צמיגי גראבל עד 40 מ״מ או צמיגי כביש עד 28 מ״מ. הם קוראים לזה גראבל פלוס, והם בנויים לפי כל הסטנדרטים הכי מעודכנים בשוק: תומכות אוכף דקיקות לנוחות, תומכות שרשרת קצרצרות לזריזות, ציר 12 אחורי ו – 15 קדמי, BB בסטנדרט 386 EVO הקשיח ואפילו הכנה לתיק ציוד על הצינור העליון. השילדה יודעת לקבל מערכת הנעה של 1X11, 2X11 או Di2 חשמלית כשכל החיווט פנימי כמובן.
קנונדייל, כדרכם, לקחו את זה לכיוון אחר לגמרי עם אופני ה- Slate שלהם. אופניים עם גלגלי 650 ומזלג לפטי בעל מהלך צנוע של 30 מ״מ שמיועדים לרכיבה בכל מקום, או כמו שקנונדייל מגדירים את זה “Any Road. Anywhere “.
בסיום מקטע האופניים בישראמן – זה סייקלו, זה גראבל, לא זה נג״ש. צילום: תומר פדר
לסיכום
אם לא חסר לכם מקום במחסן האופניים והתקציב שעומד לרשותכם הוא בלתי מוגבל אז הכתבה הזאת לא בשבילכם. אבל, אם אתם כמו רוב הרוכבים, מחזיקים אופני שטח בבית ושוקלים הוספת זוג אופניים נוסף לאורווה אז הכתבה הזאת יכולה לחסוך לכם כאב ראש וכסף. מנסיוני, רכיבה על אופני גראבל בשבילי הארץ זו חוויה מהנה ומרחיבת אופקים, אולם, בהשקעה קטנה נוספת (סט גלגלים נוסף) תוכלו להנות גם מרכיבות כביש כהלכתן ובעצם להנות מכל העולמות, כל זה בוויתור קטן על חדות ומשקל.
אפילוג
במהלך כתיבת הפוסט הארוך הזה (כל הכבוד שהגעת עד כאן, אני מעריך את זה מאוד), החלטתי שהגיע הזמן להוסיף זוג אופניים נוסף לאורווה. המטוטלת עברה לצד השני, האצבעות מדגדגות לשדרג וחוק ה n+1 נכנס לפעולה. החלטתי לרכוש אופני כביש – קרבון, קשיח, קליל… שוב!
מסקנת ביניים חד משמעית: אופני כביש זה כיף, חד ומרגש. נראה כמה זמן זה יחזיק 🙂