מורזין 2014 החלק הגשום
>> לחלק הראשון של הכתבה: איך נראית חופשת Downhill? גדי טנא, מורזין…
מי שמגיע למורזין ורוצה לרכב עם שמוליק עדיף שידע מראש שזה מפרק את הגוף ובעיקר את הידיים. שנינו רוכבים חזקים ועקשנים אבל גם לגוף שלנו ובעיקר לשלי יש נקודת שבירה.
בשנה שעברה היינו חבורה של שישה רוכבים שהתנהלה בהנאה גדולה עם הרבה הפסקות לתיקונים, שתיה וסתם מנוחה. השנה ידעתי שנרכב הרבה מאוד כי שנינו לא צריכים מנוחה ושנינו גרידיים בצורה קיצונית. חיזקתי את פלג הגוף העליון בשכיבות שמיכה ומתח ולחצתי קפיץ יד בכל רגע פנוי. בעבודה אני לוחץ ומועך כתפיים ברכיים וירכיים כך שהיה נראה שהתכוננתי יפה. זה לא הכין אותי לזה שאחרי שהרכבנו את האופניים ויצאנו לחצי יום רכיבה, הספקנו לעשות תוך שלוש שעות תשעה ראנים…
גם בימים הבאים לא הורדנו הספקים וזה התבטא בכאבים חזקים בשרירי האמות, שגרמו לי לעצור מדי פעם באמצע הראן להתאוששות. אז איך אפשר למנוע את זה? יתכן ועל ידי הכנה גופנית טובה עוד יותר.
ההמלצות להכנה גופנית לפני חופשת דאון היל אינטנסיבית:
- הרבה רכיבה בעמידה בעליה, במישור וכמובן בירידה כדי להרגיל את פלג הגוף התחתון לעבודה תחת לחץ גבוה. סינגל ניו זילנד בחורשן או השחור בקנדה יכולים לתת תרגול טוב לעבודה ממושכת בעמידה.
- כמה שיותר פאמפטרק לתרגול פמפום ובעיקר תרגול ברמים. עדיף לראות קודם הרבה סרטונים ולא מזיק לקחת איזו הדרכה, למשל אצל יפתח סהר. זה מחזק את הגב, את הידיים ובעיקר מרגיל את הגוף לכניסה נכונה ויציאה נכונה מברם
- חיזוק הגף העליון שעובד הרבה פחות ברכיבת אול מאונטיין על ידי פושאפס, מתח, קפיצי יד ואולי הנשק האולטימטיבי – עבודה עם קונגו או פטיש אוויר. שבוע עבודה בכביש ותוכלו לעשות עשרה ראנים רצופים בשאבאן, המסלול הרשמי לריסוק שרירי ועצמות האמות. ברצינות, כל מכשיר ויברציה אגרסיבי יעזור.
- עבודה נגד התנגדות גבוהה כמו גומיות חזקות או משקולות יד כבדות עשויים לעשות לעזור ויפה שעה אחת קודם.
- ריסון הדחף לרכב עוד ועוד עשוי גם הוא לעזור אבל במקרה שלנו זה אבוד…
בתמונה אפשר לראות לאן מכוון המבט של הרוכב בתוך הברם
מנהלות: אז איך הגענו למורזין?
אנחנו בחרנו תאריך וקנינו כרטיסי טיסה מראש. בתאריך שקנינו טיסה באלעל עלתה רק ארבעים דולר יותר מבאיזי ג’ט והבחירה הייתה ברורה. טיסת אלעל נוחתת מוקדם. הגעה מוקדמת לז’נבה תאפשר לנו עוד חצי יום רכיבה…
קנינו את ההעברות, את כרטיס הרכבלים ואת המלון מניר חברי הטוב מקלאב ג’ירף. מלון ספורטינג היה ברמה גבוהה מאוד אך מעט רחוק מהמרכז. אם לא היה כל כך הרבה גשם אני לא מאמין שזה היה מפריע. ביום האחרון כשהעדפנו לא לרכב, בעל המלון פרדריק הקפיץ אותי ברכב שלו בחינם לטולון, 45 דקות נסיעה ממורזין כדי שאוכל לעשות ראפטינג.
אציין שכאשר אתה האורח היחיד במלון וגם דובר צרפתית זה די עוזר לפתח קשרים אישיים… אשתו נדז’ היא בלונדינית מעט קשוחה אבל אחרי כמה ימים אפשר היה לזהות שגם היא נחמדה ועוזרת בכל מה שאפשר.
הרכבת האופניים הייתה מהירה מאוד – הכנו מראש בתוך הארגז סכין יפני לחיתוך הסלוטייפ, קאטר לחיתוך האזיקונים, סט אלנים נפרדים לעבודה נוחה ומשאבת רגל. חצי שעה ושני זוגות האופניים היו מוכנים. אם אורזים את הגלגלים בפצפצים ומצקינטייפ יש לשים לב לא לחתוך את הצמיג כשמורידים את הציפוי הזה… מי שלא מאמין שזה יכול לקרות, שישאל את יוסי…
גם לי וגם לשמוליק היו תיקים מוכנים מבד עם חיזוקים לקירות מקרטון. דניאל עייש מסללום יודע לתפור תיק כזה למי שרוצה ואפשר גם לקנות קרטון נוקשה של yamaton הישראלים. זו הפעם הראשונה שהשתמשתי בתיק מוכן וזה שדרוג יפה לקרטון האופניים המאולתר.
על האופניים
בשנה שעברה רכבתי על מונדרקר שכורים מאינטר-ספורט שעשו את העבודה מצויין חוץ מזה שהמערכות מעט התפרקו לי – הברקסים יצאו מכיוון, המעביר האחורי התפרק מהטלטולים ארבע פעמים ועוד. מכיוון שהשנה התאפשרו לנו 11 ימי רכיבה, היה ברור שעדיף לקנות זוג משומש מאשר לשכור. כך יצא שהשנה רכבתי על אופני סנטה קרוז V10 שקניתי מהאילתי המהולל יונתן ברדלי.
מבחינה מכנית ברור שאופני דאון היל שונים לגמרי מאופני הAM שלנו. הם מסיביים יותר, זוית הראש שטוחה יותר, הגלגלים שלהם עדיין 26″ וכבדים הרבה יותר והבולמים ארוכי מהלך ועבים יותר.
למשל:
- האופניים שוקלים כ-20 קילו.
- זוית הראש היא 65 מעלות.
- רוחב החישוק כ-3 ס”מ. כל שפיץ, מלמיליאן.
- לבולם הקדמי מהלך של 200 מ”מ ועובי הזרועות 40 מ”מ. באופן מפתיע אין לו פיית ניפוח כי הוא עובד על קפיץ. קפיץ?! כן, יש דברים כאלה. קונים קפיץ בעובי שמתאים למשקל הרוכב.
- גם הבולם האחורי בעל מהלך ארוך מאוד והוא משכך לפי מבנה השילדה. משמעות השם V10 היא שיש שם עשרה אינץ’ מהלך אבל תכלס יש כנראה קצת יותר מ-200 מ”מ.
- כמובן שאין לאופניים מעביר קדמי אלא בש-גארד עצבני ומוליך שרשרת שיודע להיתקע, מיינד יו, אוליב המכונאי של אלאן שעבד על זה שעה…
- הקסטה (לא צריך להגיד קלטת, נכון?) האחורית היא קסטת כביש קטנה וקלה והמעביר עם זרוע קצרה בהתאם כדי להגביר את השרידות בזמן נפילה.
- הברקסים גם הם אימתניים – אני נהנתי מסיינט של שימאנו שאכלו רפידות כל יומיים שלושה.
- פדלים – שטוחים רבותי. לא כאלו מפלסטיק עם מחזיר אור אלא מפלצות עם הרבה שיניים שפחד אלוהים לרכוב איתן בלי מגיני שוקיים. אני התחלתי עם קליטים ושימאנו 647 אבל בגלל הבוץ הרבה פעמים לא הצלחתי להתחבר וזה לא היה נעים בכלל. אחרי שלושה ימים נפל לי קליט והחלפתי לפדלים שטוחים. בקפיצה הראשונה זה היה קצת מפחיד אבל בסך הכל הרבה יותר טוב ובשורשים נותן הרבה ביטחון. אני מצביע בעד גם למי שהיה רגיל לקליטים כמוני.
ציוד ספייר
יש די הרבה דברים שכדאי להביא מהארץ כדי למנוע אובדן שעות וימי רכיבה וכדי למנוע הוצאות מופלגות.
- בשנה שעברה שמרה החבורה שלנו על חיילות גבוהה ונשאה איתה בגאון כלי טכני בודד וחשוב – מולטי-טול. רק שהוא היה אצל תום בלבד. בירידה לכיוון שאטל עשיתי החלקת צד קטנה על הצד הימני ועיקמתי את האוזן. בגלל שתום היה עשרות מטרים לפני והמשיך למטה, אני דחפתי את האופניים הקלילים שלי במעלה הסינגל חזרה לתחנה העליונה חצי שעה (לא יכולתי להפוך את האופניים לחסרי שרשרת, יעני צ’יינלס) מאז רשמתי לפני – מולטי-טול אישי כולל פותחן חוליות שרשרת.
- בצד השני של ההר בדרך חזרה ללינדריי היה לי פאנצ’ר די בהתחלה. הלכתי את כל הירידה, אולי 400 מטר גובה, ברגל עם המשקולת. כשהגענו למטה לבחור בתחנת התיקון לא היו פנימיות. “ככה זה בצרפת”, הוא אמר, “הספקים זונות”. “צפרדעים” הוסיף. אחרי שעתיים הגיע מישהו (ספק) עם פנימיות וניצלתי. מאז רשמתי לפני – פנימית, מדבקות ומשאבה.
- באחד הימים תומר דיווח לפתע שאין לו בולם אחורי. נפח את שמנו, המסכן. הוא חזר בזהירות מאבוריאז למורזין (זה המון, למי שתוהה) וגילה שאין בולם אחורי במידה שלו במורזין. הוא לא התעצל ונסע לג’ף המומחה מלה-ז’ה. גם זה לא עזר והוא חיכה שתגיע בערב המישלוחה במונית כדי שירכיבו לו את הבולם החדש. מאז רשמתי לעצמי בולם אחורי ספייר. לא בתיק גב, בחדר.
- אוזן? ברור. עלי. או על פילו…
- מעביר אחורי משומש במצב סביר? ברור.
- ברקסים? שנוי במחלוקת, הפעם לא הבאנו.
- ובתוך מה שמים את כל הציוד הזה? בתוך פאוץ’ רומני, כמובן, שיא הסטייל המוכר לאדם.
ומה לא כדאי להביא?
- רפידות ברקס זולות מאוד בצרפת. קנו והביאו לארץ…
- צמיגים במורזין די זולים ומתאימים לתנאים המקומיים.
מיגון
עוד כשרכבתי על אופנוע כבד לפני עשרים ומשהו שנים נהגתי להגיד: “עדיף לשחוק על הכביש עור של פרה מתה מאשר את העור שלי” ורכבתי עם מעיל לארט ששקל ששה קילו.
אני שמתי על עצמי כל בוקר את הרשימה הבאה:
- חליפת לחץ או בשמה המקוצר חלפ”צ, שכוללת מגיני מרפקים, כתפיים, חזה, צביצב לחוליות עמוד השדרה ורשת סקסית שמחזיקה את כולם ביחד.
- טייטס מרופד להגנת עצם הזנב והחלק העליון של עצמות הירכיים.
- מגיני ברכיים ושוק מלאים.
- קסדה מלאה (יעני פול פייס).
- גוגלס = משקפי סקי שקופים או בהירים מאוד.
- כפפות עם מיגונים לגב כף היד.
- נעליים מגושמות, למשל 5/10.
- לא שמתי מגן צוואר כי טיפלתי בכמה אנשים שהוא שבר להם את עצם הבריח בזמן נפילה. מצד שני הרבה פעמים שוברים קלביקולה בנפילה מאופניים אז קשה לשפוט. זה מגן די פופולרי.
הרכיבה בגשם
בתחילת היום החמישי היה ברור שהשמיים ואנחנו זה לא.
בדיעבד היינו בתחילתו של רצף גשם אינסופי שעדיף היה לרכב ככל האפשר בהתחלה שלו, לפני שהבוץ הופך, אחרי מספר ימים, לעמוק מאוד.
בשלב הראשון היה בוץ שטחי או כמו שאבנר הגדיר אותו, בוץ רטוב ומיימי. זהו בוץ שמתאים מאוד לצמיגי בוץ שהם המתנה הגדולה של הטכנולוגיה לאדם.
השיניים ארוכות והמרווחים בינהן גדולים וכך הבוץ עף והצמיג מוכן להמשך
אחיזה. בתמונה מאדסקרים של מאקסיס. אני התקנתי קדמי בלבד והייתי מרוצה. שמוליק התקין קדמי ואחורי. עלות כל צמיג כ50 יורו.
הדבר החשוב ביותר ברכיבה בבוץ הוא להישאר יבש. כשלא רטוב לא קר ואז יש קסם מיוחד ברכיבה בתנאים הקיצוניים שהאלפים יכולים לספק לנו.
חליפת סערה שני חלקים או חלק אחד היא המצרך הבסיסי.
לזה מוסיפים ערדליים משקית ניילון מהודקת במצקינטייפ – טריק גדול מהחיים שסיפק לי ניר בעודנו אוכלים פיצה בפיצרייה גרועה במיוחד.
לפעמים השביל כל כך בוצי שנראה שהצמיג עדיין יחליק, אבל האחיזה כל כך טובה שנראה שכל עוד אתה לא טובע או מחליק על סלע או שורש, הגלגל ימשיך להתגלגל ולאחוז טוב.
בחירת מסלולים:
כאשר מזג האוויר מושלם, נראה לי שכדאי לעשות יום אחד קרוב ויום אחד רחוק לסירוגין. המעבר ממורזין לאבוריאז כלומר למרחב לינדריי, שאטל או לאזורים השוויצריים מצריך דיווש במישור במגמת עלייה במשך כעשרים דקות. זה לא הכי נעים אבל משתלם.
כאשר מזג האויר גרוע, החלק התחתון של שאטל ראוי בהחלט לרכיבה. כך גם מסלול הקניון שבאזור לה-ז’ה. המסלולים פרנץ’ קאפ וסוויס קאפ הם סלעיים למדי ולא יתאימו לרכיבה רטובה. מסלול מונט שרי השחור פוצל לשתי אופציות ושתיהן לא נעימות לרכיבה בתנאי רטיבות. הפלני מחזיק מעמד יפה בגשם עם צמיגי בוץ אבל גם הוא נהיה ביצה טובענית אחרי מספר ימים של גשם שוטף.
מזון:
אנחנו שמרנו אמונים לשלוש מסעדות:
הגריל הקטן, הכוכב והבורגר מול הפלני.
במסעדה הזו, הקרובה למרכז, יש פיצה מושלמת במחיר של פיצריה, מרק בצל שמגדיר מחדש את הביטוי מרק בצל ומנות בשר מושלמות.
במסעדה זו, שקרובה לחנות האופניים של אלאן אפשר לאכול הכל ברמה גבוהה. היא מעט פחות טובה מהכוכב…
אצל היפני מול הפלני מקבלים את זה בעשרה יורו וקצת וזו ארוחת צהריים מושלמת.
תחזוקת האופניים:
אנחנו הצבענו אלאן, ליד תחנת הדלק הקרובה לסופר מורזין. הוא מוכר ציוד במחירים סבירים, אפשר להתמקח אבל הוא לא פראייר. יש לו עוד כמה חנויות בעיר ובלה-ז’ה. המכונאי שלו אוליב עובד מהלב ויש לו יכולות תיקון מעולות, לא רק להחליף לחדש. כמו בכל מקום, מי שגרושניק ויחפש רק שיתקנו לו בחינם ויתנו לו חלקים יהפך לטרדן ויקבל יחס מתאים. מי שיפרגן להם קניות וטיפולים יקבל יחס של מלך – הרכבת רפידות, בלידינג בחינם, מגיני בוץ, ניקוי מיסבים של מוליך שרשרת (חצי שעה עבודה), חוות דעת על רעשים והכל בחיוך. במקביל קנינו שם 4 צמיגים, רפידות, חליפות סערה ופרטי לבוש מכל הבא ליד.
בתמונה אוליב מקלף המון בוץ מהV10
הטיפול שאחרי:
כשחוזרים מחופשה כזו יש הוצאות רבות. אני הכנסתי את האופניים לסללום כפר מלל וקיבלתי חשבון על טיפול עמוק לנאבה האחורית, ניקוי בולם אחורי, ניקוי בולם קדמי, רפידות לשני הברקסים והחלפת הבושינג התחתון של הבולם האחורי שעשה חופש של 2 מ”מ.
לסיכום, מורזין היא גן עדן לרוכבים בשמש ובגשם. גם בגן העדן פחות כיף כשיורד עליך גשם חצי מזמן וארז החקלאי תמיד אומר: “זה לא סתם שכל כך ירוק פה”. ולא, לא אומרים מוראזין כשזה כתוב ככה morzine…
שתהיה לכם חופשה נהדרת, לפחות כמו שלנו.
