העלייה של וואלג’ה

יותם קאופמן ממשיך בסדרת הרכיבה באזור יהודה ושומרון, הפעם על “וואלג’ה” מדרום לירושלים: 

לפני כמה שבועות, ביום קיץ חם מהרגיל באיזור מושב נס-הרים, הבחנתי באיזו דולצ’יניאה רוכבת לפני. באצילות עקפתי אותה תוך כדי בוקר טוב. היא, מצידה, ניצלה את אצילותי ושאלה איך מגיעים לברבהר. ‘רכבי אחרי’, הצעתי, כדי לחסוך במילים. אך עד-מהרה הגיח ממול איזה דון-קיחוטה שהכיר אותה וכנראה התחילו את הטיפוס יחד. טוב, את חלקי עשיתי, אמרתי לעצמי. וממילא אני רוכב על משהו כסוף שדומה יותר לחמור מאשר לרוסיננטה. אבל לא יכולתי לתהות: איך זה שרוכבת בימינו אנו צריכה הסברים כדי להגיע לברבהר?

זה הזכיר לי יום חם אחר, שבו רכבתי בפעם הראשונה באיזור. לא הכרתי אותו בכלל, וניווטתי לפי מפת דרכים כזו שהיו מחלקים בראש השנה בתחנות-דלק. חששתי מעט, כי הכבישים שם היו קרובים לקו הירוק יותר ממה שהייתי רגיל. קרוב לצומת בר-גיורא שמעתי בום חזק מכיוון מעקה הבטיחות. ‘רעש של ירי’, רשמתי ביומני היקר דאז, ורווחתי לעבור את איזור הסכנה ולרדת לעבר בית-שמש, מקום שלפחות את שמו הכרתי בזכות קבוצת כדורגל מליגה ב’ דרום.

לפני אלפי שנים, כשהגעתי לירושלים כדי לגור בה, הגעתי בגלל הקור. אותה צינה שתקפה אותי בבוקרו של אוגוסט הביל אחד על פסגת הר הצופים, היא שהבהירה לי שמבחינה אקלימית, ירושלים היא עיר שאפשר להתבסס בה. אבל עד בוקר אחר, בו ירדתי דרך עין כרם ונחל שורק עם מעיל ניילון דק לכסותי, לא ידעתי עד כמה הקור יכול להיות קר. אאוץ’, כמה שהקור הזה כאב. הייתי צריך את כל העלייה של בר-גיורא כדי להרגיש שוב את האצבעות. והקור הזה המשיך ללוות אותי בכל חורף. עם השנים, השתכללתי. הוספתי שכבות, עיביתי כפפות, וכיסיתי פנים עד לרמת הטליבאן. אבל כל אלה היו שקולים להצבת בטונדות אל מול הטרור, למעיל-רוח אל מול נ”ט, כי הקור נשאר וחדר את כל אלו בבקרים הקרים ביותר. הייתי מייחל אז לתחילתה של העלייה במקום לסופה. היפוך היוצרות.

רכבת ישראל בתחנת בתיר (לשעבר) בנחל רפאים.

בכימיה ישנו מונח שנקרא ‘אנרגית הפעלה’, אותה יש להשקיע כדי להרוויח אנרגיה בסופו של דבר, זה כמו סכום הכניסה בפוקר, או הזינוק הקטן מהמקפצה שטרם הצלילה הארוכה למים. בעולם האופניים, מי שגר בירושלים יודע שכדי לרדת ממנה למישור החוף, צריך ראשית לטפס. פונקציה של ההרים סביב לה, למרות שבשדרות חושבים שלהגיע מהבירה אליהם זו לא בעיה כי ‘הכל ירידות’.

תכל’ס, צודקים החבר’ה משדרות מכיוון שישנה דרך לרדת מירושלים בלי מאמץ אם רק עוקבים אחרי המים. המהנדסים שתכננו את תוואי מסילת הרכבת יפו-ירושלים לפני 150 שנה הבחינו בה, לאורך הנחלים רפאים ושורק. גם הפרות שהפלשתים שילחו עם ארון הקודש בחרו ללכת ירושלימה “דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, בִּמְסִלָּה אַחַת.” אז מסילה היתה תמיד מבית-שמש לירושלים, אבל כביש לא נסלל שם עד היום ונותרנו עם הטיפוסים לבר-גיורא או הסטף כשלבים הכרחיים טרם הירידה הגדולה למישור.

נחל שורק שמתנקז לים התיכון הוא אחד המקומות הקרים ביותר בארץ. גם בשיא הקיץ, אפשר לחוש שם קרירות בבוקר. בחורף, כאמור, העניין הופך לסיוט. לקח לי שנים להבין שישנה אלטרנטיבה, שישנו צד אחר לבר-בהר. עם מעט עזרה מחברים, היא הגיעה בבוקרו של ערב יום-כיפור אחד. רצינו לרכב קצר, ורצינו לרכב לגוש-עציון. והדרך המהירה ביותר מהגוש חזרה הביתה לא עברה דרך בר-גיורא, אלא דרך כביש שנקרא בפי-כל ‘וואלאג’ה’.

על הכביש צריך להודות לשמעון פרס, מכל האנשים. אני לא סגור על הכרונולוגיה המדוייקת, אבל לאחר רצח רבין ולפני עליית נתניהו, מיהר פרס לפנות שש ערים ערביות ולמסור את השליטה בהן לערפאת, בהן העיר בית-לחם. בכך נמנעה הדרך של תושבי גוש-עציון והתנחלות הר-גילה להגיע לביתם מירושלים. הפתרון הידוע בשם ‘כביש המנהרות’ טרם נסלל, והפתרון הזמני היה כביש מסביב לרכס-גילה, שעוקף את בית-לחם ובית-ג’אלא. סלילת הכביש היתה חפוזה ולכן לא נכנסו אליה תקנות-מעצ הקשורות לשיפוע מכסימלי וכו. סללו כמו שסוללים באום-אל-פחם. המסלול אותו אציג הוא קצר. יש שיגידו שהוא בכלל לא מסלול, אבל זה בסדר, התרגלתי. כי למרות המרחק הקצר, יש בו סיפור כפי שהודגם בסיפור סלילתו. הוא נותן בכפית את תמצית התסביך המדיני-דתי שיש בארצנו. בימים כתיקונם, הכביש משמש את תושבי היישוב הר-גילֹה בדרכם לירושלים, ואת תושבי גוש עציון וביתר כאשר כביש המנהרות חסום/פקוק.

יום אחד, במקום לצאת מירושלים כרגיל דרך עין-כרם, יצאנו מאיזור תחנת הרכבת של מלחה ונחל רפאים. הואדי הזה קצר יותר מואדי שורק (4 ק”מ לעומת 8) והרבה יותר ידידותי מבחינת הקור, למרות שהוא ממוקם 100-180 מ’ גבוה ממנו ביחס לפני הים. ושלא תטעו, גם נחל רפאים מקפיא אצבעות בחורף, וגם שם מייחלים לעלייה שתשים קץ לקור. פשוט, הייאוש בה יותר נוח.

עין חניה, הכביש, והרכבת

הרכיבה בנחל רפאים, שלאורך חלקו העירוני (מסילת הרכבת הישנה) נסלל שביל אופניים מעולה, דומה לרכיבה בנחל שורק (שגם בחלקו העליון סביב מאגר בית זית נסלל שביל אופניים). פיתולים עדינים ברובם ושיפוע מתון. בדרך עוברים את עין-יעל וגם מחסום קטן על שמו של העין, שבו נפגש נחל גילֹה עם נחל רפאים. החוייה הריחנית של מתקן הטיהור מנחל שורק נחסכת, ומוחלפת במעיין מים זכים שמפכה מאמצע החורף ועד לעומקם של הקיץ והסתיו, תלוי בכמות הגשמים, ומזמין טבילה משל היינו רוכבי שטח בסינגל-לנד. המעיין (עין-חניה, הסמוך לחורבות יישוב ביזנטי) הוא אחד מרבים באיזור, אבל הצמידות שלו לכביש עושה אותו לנקודת מפגש המונית בימים חמים, ואחד המקומות הבודדים בהם תראו את ערביי ויהודי חבל יהודה מתנהלים יחד בלי שזה יהיה משחק כדורגל ביוזמת מרכז משהו לשלום.

הקיר, מבט משני כיוונים:

הכביש (3755) מלווה את מסילת הרכבת, ונפרד ממנה ומהקו הירוק בפתאומיות מכאיבה. המסילה אמנם ממשיכה בפיתולי נחל רפאים הנעימים עד למפגש עם נחל שורק, בגשר שממנו מתחיל הטיפוס לבר-גיורא, אך הכביש מזנק דוּכ למעלה. ההבדל מהטיפוס של בר-גיורא (או הדרדל’ה של הסטף) ניכר מייד. 300 מ’ בשיפוע 13% שלמראית עין היה מוגדר כ’קיר’ על-ידי רוב עם. זו לא הדרך הדמוקרטית לפתוח בה את הבוקר, אבל זה עובר די מהר עם התמתנות השיפוע. באופן הזה של מדרגות נמשכת העלייה עד לצומת הכניסה לכפר הערבי וואלאג’ה ולהתנחלות הר-גילה. השוליים כאן רחבים מאד לעומת השוליים הלא-קיימים של בר-גיורא. בסך הכל תטפסו 3.5 ק”מ בשיפוע ממוצע שקרוב ל-8%. בבר-גיורא, הטיפוס האנכי זהה אבל ארוך ביותר מקילומטר ומכיל אמבטיה, כך שהשיפוע שם ‘רק’ 6%. אם את העלייה של מעלה מכמש השוויתי לשוט של טקילה בבוקר, אז וואלאג’ה משולה לשלוק קטן של בירה.

ערפל מכסה את בקעות הרי יהודה

אם תביטו ימינה תוך כדי הטיפוס (אחרי הקיר), תוכלו להבחין בבתי הכפר הערבי בתיר. בתיר משמר את השם ‘ביתר’ שהיתה עיר עברית לפחות מאז התקופה הרומית, ושמע נודע כמקום טבח אכזרי שערכו הרומאים בימי המרד של בר-כוכבא. מספרים שהדם שנשפך שם זרם עד לים, כך שהביוב דהיום שזורם בשורק הוא הרע במיעוטו. הכפר משקיף במרחק יריקה על פסי הרכבת לירושלים, ולא ברור איך אין ממנו ‘צרות’ בכיוונן של הרכבות המתנהלות שם באיטיות רבה.

עם גמר הטיפוס נותר עוד כקילומטר רכיבה בין בתים בודדים שמהווים את קצה-קצהּ של העיירה בית-ג’אלא, בהרגשה של כפר ערבי בגליל, אולי בגלל האוכלוסיה הנוצרית ברובה. בתי העיירה משופעים בשלטים המכריזים על מרבאות שיניים. חלקם אף מאוייתים נכון. בחנויות המכולת תוכלו למצוא אלכוהול זול במעט מזה של ישראל, ומיני מתיקה ופחיות שתיה פחות מוכרים. המקום הוא גם מלכודת ערפל, מה שמקנה לו מראה חוץ-לארצי (במיוחד מרחוק).

אחד האיגופים של כביש וואלאג’ה

אז מדוע נקראת העלייה וואלאג’ה אם היא מסתיימת בבית-ג’אלא? משום שהכביש כולו מקיף את הכפר בלי שזה נראה כמעט לעין, וגם משום שהשם וואלאג’ה מחליק יפה בגרון. עד כדי כך שהכפר זוכה לה”א-הידיעה בפי גברים מסויימים שעלו את הַוואלאג’ה, ירדו את הַדָרָג’ה, ועשו מילואים בַּג’יפטליק. הכפר במקור שכן בכלל בגדה הצפונית של נחל רפאים, בחלקו על האדמות דהיום של המושבים אורה ועמינדב וגם יד-קנדי. תושביו גורשו למקומם הנוכחי במלחמת העצמאות. לאחר מלחמת ששת-הימים סופח חלק מהכפר הנוכחי לתחומי ירושלים, ללא תושביו. גם סאגת גדר-ההפרדה לא פסחה על הכפר, וכיום ניתן לראות את בנייתה המואצת-מוקפאת בהיקף העליון של הכפר. ההתנחלות הר-גילה חוצצת בין הכפר לבין בית-ג’אלא ובית-לחם, כך שהוא מבודד מכל הכיוונים וכביש אחד נכנס אליו. היא עדיין לא מושלמת, אז האיזור כולו נחשב ‘פרוץ’ מבחינת שב”חיאדה וכו, אבל הוא שקט יחסית מהבחינה האלימה. כך, בקילומטרים בודדים של כביש, אתם מקבלים את מלחמת 48, וגם של 67, ואת חוק סיפוח ירושלים, הסכם אוסלו והאינתיפאדה שלאחריו וגדר ההפרדה.

האיזור הגבוה סביב הר-גילה, אל-ח’דר, חוסאן.

סיום הרכיבה בפאתי בית-ג’אלא הוא בצומת X שבה יש לפנות ימינה. פנייה ישרה מובילה היישר לשטח A של בית-ג’אלא, ואסורה לפי חוק (יש שלטים גדולים שמזהירים, כך שקשה להכנס בטעות לשם. צומת אחר-כך כבר אין שלטים, אז טעו בזהירות). אז פונים ימינה וממשיכים לרכב לאורך קו פרשת המים הארצי, בין בתים ומפעלים במגמת ירידה עד למפגש עם כביש 60 במחסום המנהרות. קטע הכביש הזה עובר מעל למנהרה הארוכה של כביש 60 (‘המנהרות’), ומוביל גם לכפר אל-ח’דר. נדמה לי שכוכב המג”ב הראל מויאל מזכיר אותו בשיר ‘אמצע הלילה בכפר’.

סמטאות בית ג’אלא

בצומת עם כביש 60 לא מתאפשרת הפנייה שמאלה (דרומה) למכוניות, אלא רק ימינה לירושלים. אז כדי להמשיך את היציאה אל המישורים, יש לחצות בזהירות את כביש 60 בניגוד לכיוון התנועה לפני המחסום. מי שמקפיד על קלה כבחמורה, יכול לעבור את המחסום כאילו הוא חוזר לירושלים, ומייד לאחר מכן לפרסס דרומה ולהמשיך על כביש 60 לאורך חומת-הגנה שנבנתה כנגד ידויי אבנים מהכפר אל-ח’דר. הרכיבה על כביש 60 קצרה אף יותר מהמשפט הזה, ומסתיימת במפגש עם כביש 375 בצומת חוסאן בו כביש 60 ממשיך לגוש עציון וחברון, וכביש 375 לכיוון ביתר-עילית, צור הדסה, ועמק האלה.

מעבר חוסאן, שיא הגובה

ירידה לחוסאן בזמן פינוי שדה מוקשים (אמיתי)

עוקף חוסאן בצל המסגד

ביציאה מהצומת ישנו טיפוס קצרצר לשיא גובה של 900 מ’ שמרגיש כמו מעבר הרים. משיא הטיפוס נמשכת ירידה מהירה בסיבוב רחב בכביש שנסלל כדי לעקוף את הכפר חוסאן (שהוא שטח B, ולא A כמו שאומרים השלטים של הצבא). בירידה הזו אפשר להגיע לשיאי מהירות, שכן היא בעלת שוליים רחבים, ומסתיימת באופן שאינו מצריך בלימה. חשוב לגלות זהירות נוכח הנטייה של התושבים (יהודים וערבים כאחד) להפוך את הכביש הזה מדו-נתיבי לארבע-נתיבי. עם סיום הירידה נותרו כשני קילומטרים של רכיבה במישור עד למחסום/מעבר ביתר. הכביש עובר בין הכניסות לעיר ביתר-עילית והכפר חוסאן, שנמצאות זו מול זו.

אם קודם תיארתי את ההסטוריה של הכפר וואלאג’ה כתמצית הסכסוך, אז העיר היהודית-חרדית ביתר והכפר הערבי חוסאן מהווים תמצית אחרת. ערבים מחוסאן מהווים כח עבודה משמעותי בביתר. מנגד, תושבי ביתר עורכים קניות (דלק…) בחוסאן. זה בשעות היום. בלילה עוקף חוסאן נהיה זירת בקתבים ואבנים מוכרת, שתושבי חוסאן מקיימים ברוב ימות השנה (וללא קשר לגל הנוכחי).

פועלים מחוסאן בדרך לביתר, בזמן הרמדאן (פשוט, אין שקיות ללאנצ’)

מפגש עם רוכבים חברונים

לאחר שתעברו את מחסום ביתר ותגיעו למושב מבוא-ביתר תוכלו להתנחם בכך שיצאתם מאיזור הסכנה. האנדרטה למבצע לולב שהוקמה ביישוב תזכיר לכם שהסכנה לא התחילה כשהשתלטנו על חוסאן ובית-לחם, וכנראה לא תסתיים אם ניסוג משם. הרעידות שתרגישו בשולי הכבישים הצרים כשתחצו לתוך הקו הירוק יחברו אתכם עם סכנות הרכיבה שכבר התרגלתם אליהן.

כפי שהזכרתי, המסלול הוא קצר ומשמש אותנו בסה”כ ליציאה מהעיר וכהכנה לעליות שעוד יבואו, אבל יכול גם לגוון לרוכבים שבאים מחוץ לעיר את מסלולי ההרים של ירושלים. אפשר להסתכל עליו בתור ‘מַחְבָּר’, אותה פיסת אינסטלציה שמהווה זוית בין שני צינורות ישרים. ישנם לא-מעטים שרוכבים ליד-קנדי ומשם יורדים חזרה לאיזור הנוחות של צומת כרם שממנו באו. ישנם גם כאלו שפוגעים במחסום ביתר מכיוון צור-הדסה, רק כדי להנתז חזרה כמו כדור סקווש. גם גוש-עציון נכלל ברשימת הצינורות שניתן לחבר. כדי להגיע, תצטרכו רק לחצות מחסום, שמצטמצם למילה במילון בלבד, ומתבטל מעצמו לאחר שעוברים לצידו השני.

מאת: יותם קאופמן