זה קטע כשעיתון כמו הניו יורק טיימס מתחיל לכתוב, ולא מעט אם יורשה לי לומר, על ענייני אופני פיקסי. אחרי הכל זה עיתון עם חוש רחוב בערך כמו של מורה לתושב”ע בפנסיה, הוא מעט מיושן ולרוב די מתנשא. אני מודה שמספיק לי לשמוע את תומס פרידמן פעם בשנה, תודה רבה, וגם זה גבולי.
אבל ב7 שנים האחרונות יצאו כמה כתבות על עלייתו ונפילתו של הפיקסי ככלי התחבורה המועדף על קהילת וויליאמסבורג רבתי שבצפון מערב ברוקלין, שכנתה המלוכלכת של מנהטן. זו התעסקות די גדולה מבחינת העיתון ובעצם בגלל זה, בגלל עצם הכתיבה, כל העניין שווה התייחסות. אם העיתון עם השופר הגדול בעולם מתבחבש בענייני פיקסי’ז אז כנראה כדאי לשאול למה, אם לא רק מסקרנות, אז בוודאי כקטע תרבותי עולמי. יש פה מה להסיק על תרבות אופניים בכל מקום בעולם, על חילופי דורות, על התחדשות עירונית, על מה מוכר ונמכר ובייחוד מה זה אוטנטי ואמיתי. שם ופה ובכלל.
ברוקלין, מרכז העולם
טוב, חשוב לציין שברוקלין נהייתה מרכז העולם ב7 השנים האחרונות בכל מה שקשור להגדרת תרבות חברתית, מחאות חברתיות, שיער על הפנים, זקנים מלאים, שפמים ג’ינסים, ייצור מקומי, עצמי וכל היוצא בכך. למי שמתגורר באזור זה, נכון שאכן נהיה מעט מעיק לשבת במעוזים היפסטריים עד כאב, ולשמוע שיחות על השחזת סכיני גילוח וטיפוח טעם אלטרנטיבי במשחת שיניים אורגנית מאצות, א ב ל, יש פה משהו מאד מהותי בענייני אופניים שחשוב גם לנו כאן בארץ.
בארצות הברית נהייתה מהפכה בעשור האחרון שכולה סובבת האטה, האטה של אוכל, תנועות חברתיות של תעשיה איטית כולל ייצור מקומי, תחבורה איטית וחזרה לעצם מהותו של הזמן הפרטי, האישי של הבנאדם ולא של הMAN (אגב גם בארץ יש את זה כמובן: http://slow.org.il/, ואפילו השחלנו לפה התייחסות לנושא בבייקפאנל). ברוקלין באמצע העניין הזה עם כמה ערים כמו סן פרנסיסקו, בוסטון טקסס וכמובן כמובן כמובן פורטנלנד (אורגן) שמאגפות את התהליך בצורות שונות ואולי פחות משמעותיות. אופניים וספציפית אופני פיקסי חלק מהקטע, האסתטיקה, הקרבה לתרבות רחוב, הפשטות, הסגנון, ההומור העצמי והפוזה הם גם מזה., וזה הולך בערך ככה:
התרבות שהתפתחה דווקא שם בברוקלין, למדה עם השנים להגדיר מה זה נכון מבחינת חכמת רחוב- מה נקרא סטריט קרד. עוד מלפני מלחמת העולם ה2 ברוקלין היתה מקום שקצת כמו ניו ג’רזי השכנה והעוד יותר מלוכלכת, ידע לייצר כבוד מקומי למה שהיא: ערבוב תרבויות פרקטי ומוסר עבודה, מקום מאד דמוקרטי ששאב את זה מתרבות הגירה עולמית. הגשר המטורף ההוא, החופים המלוכלכים, קוני איילנד, שדרות פלאטבוש, פארקים, חרדים, ג’מייקנים, מוזיקה ועוד מוזיקה והמון דמוקרטיה באויר, סובלנות וחוצפה בכמויות, ככה בערך מתגלגל המקום ביומית. יותר מכל מקום אחר בעולם ברוקלין הגדירה את עצמה כמקום בו הכבוד (respect) למקום בו אתה דורך הוא ערך עליון. בכך גם האופניים נכנסות לתמונה: אתה רוכב שם? כדאי שתשדר את זה כי יש לזה משמעות, הרחובות קשים, החורף פאקינג מטורף ובאמת רכיבת קומיוטינג או עיסוק בשליחויות באזור הוא סוג של כבוד- לא קל. בעשור האחרון נהיה שינוי מהותי בעולם האופניים בשכונות ניו יורק סיטי וספציפית בברוקלין, הדמוקרטיזציה שמחייה את המקום חלחל גם לאופניים וכיום הפיקסי עבר מידיהם של יחידים אל כולם, בערך (בהמשך על הבערך)
שכנתה המלוכלכת של מנהטן
נקודת המפנה של 2007
בשביל הכתבה הזו נתחיל ב2007 כי למרות שיש מקום לעשות סקירה הסטורית של ברוקלין, פה זה אופניים, ונשאר בענייני פיקס’ז. 2007 היתה פחות או יותר שנתו האחרונה של הפיקסי כפי שרוכבי אופניים מקומיים הכירו אותו עד אז. ב20 שנה לפני כן רוכבי הארד קור ראו בו כלי נישתי, כלי של אנשי אופניים מנוסים, שליחים ואנשי מסלול. בעצם 2007 היתה פטירתו הראשונה של הפיקסי כי בשנה זו כל הסטודנטים מNYU ומקולומביה התחילו להתעניין באופני שליחים וכל ילד בשנה שניה ללימודי מגדר בניו יורק רצה לרכוב על ביאנקי פיסטה. כמה שנים לפני זה היו כמה נסיונות של חברות האופניים הגדולות להוציא אופני מסלול לרוכב הממוצע. זה נתן חלון לתרבות הזו ובייחד עם כמה סרטים מגניבים על שליחים יצאה תרבות הפיקסי מבועת האופניים אל הקהל הרחב., ואז הוציא הניו יורק טיימס את “Unstopable”, של ג’קו וואילנד (שהוא די אגדה בפני עצמו ושווה לקרוא ממנו עוד הרבה בעיקר בענייני סקייטבורדים). כמו כל דבר שקורה בניו יורק, יום או חודשיים אחרי כן בייקסנוב הגיב וכך היה גם פה.
ג’קו נתן תמונה די נכונה של סצנת הפיקסי ובייחוד אני אוהב את הדגש שנתן לימי שנות העשרה של המאה הקודמת בהם רכיבה על מסלול במדיסון סקוור גרדן היו פחות או יותר הספורט הלאומי. זה נכון, המסלול במדיסון סקוור גרדן ייצר אגדות אופניים מטורפות בשנים האלו ומייג’ור טיילור שנהיה אחד מהספורטאים השחורים הראשונים שעלו לכותרות ביחד עם ג’ו לואיס המתאגרף וכמה אחרים בענפי ספורט אחרים (בעיקר בייסבול) .אנשים כמוהו מהתקופה הזו הביאו שינוי לעולם האופניים האמריקאי שמחזיקות עד היום, בכל מקרה סקירה יפה וממצה של ג’קו.
למרות שמתחילת שנות ה2000 אולי מ2003 עד 2005 חברות האופניים מיינסטרימיות ייצרו פיקסים, השינוי הגדול ב2007 כשנכתבה הכתבה ההיא, הוא שאופני פיקסי נהיו קטע אופנתי, המוני, מנת יומם של כולם, למרות שהשורשים המקומיים שלהם היו במרוצי מסלול מקומיים., מהפכה מבפנים החוצה, מקבוצת הסוד אל הכלל. הם הפכו גם כללי לשינוי חברתי בברוקלין עבור רוכבים ולא-רוכבים, כמו בעניין של מייג’ור טיילור רק שעכשיו עם תהודה חברתית מהותית. בנקודה זו: לא אשכח את בחירות 2008 כשנבחר הנשיא אובמה יצאנו חבורה לרכיבה 5 דקות אחרי הוודע התוצאות ברחובות ברוקלין וכל הרחוב נדמה כי יצא למסיבת אופניים בשדרות פלאטבוש, רובם על פיקסים בצעקות והיי פייבים, כל הגילאים בכל הצבעים, בירות ובלאגן.הפיקסי נהיה נגיש לקהל רחב יותר והתערבב בעשיה חברתית. בעניין זה, למרות שיש עוד הרבה להגיד על הקשר בין אופניים, אסתטיקה אומנות ופוליטיקה זה בפעם אחרת.
בכל מקרה. 2007 היתה השנה שבה אופני פיקסי הפכו מעניין של רוכבי אופניים בלבד לכלי בידיהם של סטודנטים, פירסומאים, היפסטרים ושאר האוכלוסיה. פחות או יותר כמו שהסנוב אמר, כרגיל נביא הזעם של ענייני האופניים, נאמן לעניינו וצדק. מבחינת רוכבי האופניים המקומיים בזה נגמר עידן הפיקסי פחות או יותר.
ברוקלין, לא מרכז העולם
אותם רוכבי אופניים מקומיים כמובן טעו, אולי מ2 סיבות עיקריות: הראשונה שבהן היא שניו יורק היא לא מרכז העולם וללא ספק עניין הפיקסי כמו עניין הגרפיטי עשה הגירה די מזמן מניו יורק לאירופה, וליפן, ולסין, ובעצם כמעט לכל מקום. בנושא הזה אולי טוב יהיה להזכיר את התופעה של בריחת התרבות בגלובל מניו יורק ודיון ה”חלונות השבורים” המעט לעוס אך מאד רלוונטי כאן, או בקיצור: אחרי ג’וליאני לא טוב להיות בשולי החברה. הסיבה השניה והיותר חשובה היא שפיקסים בידיהם של אנשים שהם לא הארד קור אופניים מחייה את הז’אנר ולא צריך להיות שליח עם בירה בכיס הג’ינס כדי לרכוב עליהם, באמת אפשר בלי הפוזה. אז כשיצאה הכתבה הזו של הטיימס לפני כחצי שנה התגובות לא אחרו לבוא, ובצדק.שווה גם להסתכל בתמונות. כרגיל הטיימס מתנשא נורא והבדלי הדורות פה פשוט מביכים כפי שאפשר לראות פה במעט התגובות לעניין.
היפסטרים או לא זה ממש לא מעניין, יש פה שינוי מהותי בתרבות חברתית עולמית שדי במרכזה חבר’ה כאלה בוויליאמסבורג. האופניים במרכז העניין זה נכון אבל אם מוציאים את האופניים והשפמים והמה שלא, יש פה כיוון חברתי אוטנטי (לרוב) ומתאים מאד לסביבה ובטח שלא מתאים ללעוג לו שוב בטיימס, לפחות לא בכזה חוסר סגנון.
אז הפיקסי גלובלי, והפיקסי הישראלי בפריחה מאוחרת יפיפיה, למרות שדי הוחלט אוניברסלית שוב ש2013 הוא המוות הסופי (שוב) של הפיקסי (הלונדוני לפחות). אני נורא אוהב את הכתבה הזו והחבר’ה בחנות פיטזרוביה שמרואיינים שם הם חברים טובים וצודקים בהנחה שימכרו פחות פיקסים ב2014 אבל השאלה היא מה קורה בכל מקום אחר. התשובה היא כרגיל שמרכזי העולם משתנים, והפיקסי היפני, הסיני, הסינגפורי המלאזי ואולי אולי המזרח תיכוני הופכים להיות יותר מעניינים. וזו הפעם האחרונה שאני מפנה לטיימס ופה בעצם מוכיח הטיימס שהוא מדווח על חדשות של אתמול- או יותר נכון חדשות של שנתיים אחורה. העולם משתנה ומרכז העולם האורבני לא יהיה בניו יורק, נראה לי שזו עובדה.
בעיני זה מתאים ונכון, בעיקר לאחרים…
טוב אז אני מסיים עם נימה אישית. למרות שחייתי שנים בברוקלין על אופנים ורכבתי כל יום את 40 הדקות מביתי למנהטן וחזרה על אופניים שונות, מעט מאד מהזמן היה על פיקסי. למעט כמה חודשים על אופני מסלול של FELT כשתכננתי קצת לרכוב של המסלול בקסינה (מסלול די מדהים, קהילתי וחובבני בקווינס ניו יורק, נבנה למשחקי PANAM לפני כמה עשורים ושרוע ככליפת בטון מדהימה ללוחמי סופ”שים מקומיים- אולי עילה לכתבה בפני עצמה), היו לי ביאנקי ס”ס והיו אופני הרים שונות אבל לרוב רכבתי על סייקלוקרוס של רד ליין או על אופני ראלי שנת 72 שהיו ממש נחמדות עם האב ישן של Sturmy Archer מקורי 3 הילוכים ושאר מתנות ב75$ משוק האיכרים של פרוספקט פארק, (מומלץ לרוץ לשם וראות מה יש בימי שבת בבוקר)
בכל מקרה, אם שואלים אותי איזה אופניים הכי מתאימות לקומיוטינג, למרות החיבה האמיתית שלי לפיקסים אני עדיין רוכב על דברים אחרים. פיקסי מדהים בקור מטורף של העיר- 0 תקלות, וכשליח מאד מומלץ, אך ביישומים אחרים הפרקטיקה מנצחת (רק הפרקטיקה- לא הכיף או הסטייל או הוייב או כל השאר). את העשור שעשיתי בבוסטון וניו יורק עשיתי לרוב על אופני סייקלוקרוס על כבישים משובשים ואם שואלים אותי, זה הכלי המתאים לקומיוטר אם הסטייל לא מפריע לך ואני אישית לא מבין בסטייל.
קצת יותר מותאמים לרכיבה עירונית מעשית…
יותר מזה, בעניין רכיבה עירונית פרקטית בעיר כמו תל אביב אני מודה שאישית נשגב ממני למה לרכוב על כל אופניים שהם לא beach cruiser שכן תל אביב היא קיץ נצחי ושטוח ואין סיבה פרקטית לפיקסי. א ב ל, וזה אבל גדול: בדיוק כאן השינוי המהותי של כלי הרכב הזה עם השנים: מכלי רכב שנועד להיות שיא הפרקטיקה נהיה מוצר מדף עם איכויות שונות, סטייל וכיף ווייב ועל כן לעולם לא ימות כפי שמספידים אותו כל 3 שנים. אולי כמו ג’ינס שפעם היה אך ורק לכורי פחם במאה הקודמת ועכשיו מקודם על תחתים של בחורות. או כמו המיני מיינור שנבנתה לנצח בתחרויות ראלי שהם היום חיית מחמד יקרה מדי על כבישים אורבניים.
עכשיו אני לא אומר שרכיבה על פיקסי הם תוצר צרכני מעוות כמו ג’ינס (כן כן זה נכון ג’ינס הוא מוצר מעוות, וגם סניקרס ואייפונים ושלל חיות שיווק מידיהם של צבא עבדים אסייתי) לא, למעשה לאופני פיקסי יש קטע שלם משל עצמם ויש שיכניסו את עניין זן הרכיבה לפה ואת עניין המיחזור המופלא של כל אופניים באשר הם לפיקסי, בכל מקרה הפיקסי כאן להשאר וההספד הבא שלהם לא רלוונטי, הוא לא רלוונטי לא בגלל שהוא לא מעניין – ההספד עצמו אומר משהו על התרבות המקומית אבל הוא ללא ספק מוטעה, הפיקסי יגדל, בייחוד אצלנו בארץ.
בפרק הבא: על דברים מעניינים שקורים בארצנו.
