בטיסה חזרה מהמסע בקירגיזסטן (אחרי שהפסקתי אותו כי לא היה לי אוויר והתקשיתי לתפקד בגבהים של 4000 מטר ומעלה), קניתי בהיסח הדעת פעמון אופניים עם דגל ארה”ב מודפס עליו שקרץ לי מאיזו חנות מזכרות, ונזרע הזרע – שאז עוד לא ידעתי לפענח אותו כי הייתי מותש מסריח ומדוכדך ורק רציתי לחזור כבר הביתה – ומסע טורינג אופניים חדש החל עוד בטרם נולד…
מאת: קובי אשל
אהוי קפיטן, יבשת חדשה באופק!
וכראוי לסאגה, נתחיל עם פתיח פומפוזי
אני חושב שמסע הוא עצם ההשתנות, המטמורפוזה. הוא מתחיל במקום מסוים וברגע ידוע, ומסתיים במקום אחר לגמרי, ובזמן שונה. הוא משפיע עליך ונחרט בך, ומאיר לך איזו דרך לא נודעת. במהלכו אתה אוסף שק של חוויות ותובנות חדשות, וגם כמה צלקות, ומשתנה ונהיה לאחר. היעד של המסע הוא רק סמן, נקודת קצה לשאוף אליה, אולי הפרס שבסוף הדרך, אבל התווך הזה שבין המוצא ליעד, המרחב הגיאוגראפי, הכרונולוגי, הנפשי והמנטלי שבין הנקודות התחלה/סיום הוא מקום ההתרחשות של הדרמה הזו, שאת תוצאותיה אף פעם אין לשער. מהרגע שנפלה ההחלטה – המסע החל. איסוף האינפורמציה, תכנון המסלול, ההצטיידות, ובעיקר ההתכוונות הנפשית, הם כולם צעדים בדרך.
קובי יכתוב אצלנו יומן מסע כל שבוע-שבועיים. למעקב שוטף הכנס אימייל וקבל את עידכוני בייקפאנל:
אף פעם לא הייתי באמריקה. לא יודע – לא יצא. וזה לא שלא היו הזדמנויות, אבל תמיד מקום אחר משך אותי איכשהו יותר. וזה מוזר, כי ארצות הברית תמיד מאוד סקרנה אותי: היא מנהיגת העולם החופשי, השוטר של העולם, המעצמה שהערבים קוראים לה “השטן הגדול”, איפה שיש את מפלי הניאגרה ועצי הסקויה, והאיימיש והמורמונס והנייטיב-אמריקנס וכל הבאז-וורדס האלו, אבל היא בעיקר ערש הדמוקרטיה, חופש הביטוי, חופש הפרט, הזכות לקניין, חופש התנועה וחופש הדת. זו האימפריה האולטימטיבית שאנחנו כולנו, בכל פינה על פני הכדור, נתינים שלה בלי שנרגיש. והאימפריה הזו כובשת את הכול לו-דווקא בטנקים מטוסים או טילים, או על ידי קלגסים ומחסומים (אם כי גם את זה היא יודעת יופי יופי), אלא באמצעות התרבות שלה – תרבות הצריכה וכוח הכסף הגדול. סמל האימפריה הזו והסוכן המובהק ביותר שלה הוא בקבוק הקוקה קולה. אתה פוגש אותו בכל פינה בעולם – בסמטאות השוק של עיר אקזוטית, בבקתה בעבי הג’ונגל, במכולת נידחת בעולם השלישי ובאלף הפיצוציות שלאורך רחוב אלנבי. ולמרות שזה רעל מזוקק, כשאתה מזיע ומותש הוא משיב נפש ומחייה מתים. אתה לוגם, ואתה יודע שהדוד סם כאן כדי לנחם אותך, שאתה נתין בשטח כבוש, ועם כל לגימה אתה משלם לו מס גולגולת, סנט ועוד סנט. וחוץ מזה, איך אפשר להעביר חיים בלי לראות את ניו יורק?
אז הפעם עושה רושם שיותר משאני מחפש הרים צוקים וקניונים אני אולי חוקר תרבות. תרבות לבנה, תרבות שחורה, תרבות קאונטרי, ג’ז, בלוז, וכמובן רוקנרול-אלביס-ממפיס, ואלף הקהילות השונות והמשונות. בקיצור, אני אהיה באמריקה ואמריקה תהיה בי, ושאלוהים יעזור לכולנו.
(פגשתי אותה ליד רידינג. היא הבחינה באופניי הטורינג שלי ואותתה לי. היא מדנמרק. שאלה איך מגיעים לגולן הייטס, לוויתי אותה עד יקום)
נו, באמת יופי של פתיח
אבל תכלס די שברתי את הראש באיזה מסלול לבחור, כי התברר שיש אלף. כשעשיתי ‘סייקל אמריקה’ בגוגל בכל מיני ווריאציות, תמיד הראשון שעלה זה “RUOTE 66”, שזה מסלול טורינג אופניים חוצה אמריקה רשמי – על הכביש ההיסטורי המפורסם שמחבר את שיקאגו ולוס אנג’לס. זה המסלול המפורסם שמככב באלף סרטים, עם כל הדיינרים, המוטלים, הדוג’ים והשברולטים, והעיירות הנטושות של פעם. מורשת אמריקאית שכזו. מתברר שכיום נבנתה במקומו אוטוסטראדה למכוניות, והוא הוכרז שביל אופניים.
באמת נשמע משעשע הסיקסטי סיקס הזה, כמעט כבר הלכתי עליו, אבל מכמה בלוגים שקראתי הבנתי שיש במסלול הזה איזה 1500 ק”מ מישוריים לחלוטין של שדות תירס מאופק לאופק, ועוד 1000 ק”מ של מדבר מונוטוני בלי כלום. אז נאלצתי להיכנס לחיפוש קצת יותר רציני, וכשמחפשים ברצינות מתחילים למצוא דברים: גיליתי את אתר הבלוגים האדיר של הטוררים https://www.crazyguyonabike.com/ , שיש בו אלפי בלוגים מכל המסלולים שבעולם בצורה מסודרת ומתויגת, ואת https://www.adventurecycling.org/ – אתר ותיק עם עשרות מסלולים חוצי אמריקה, ושקעתי בהם לשבועות (כדאי גם לכם!). אט אט הבנתי שאין סיכוי לכסות את ארצות הברית במסע אחד של שלושה חודשים ואצטרך כמה וכמה מסעות כדי לגלות את אמריקה, ועכשיו אני בעצם רק בוחר מי יהיה הראשון. ‘גם מסע מסביב לעולם מתחיל בצעד אחד קטן’ שלפתי איזו קלישאה מהשרוול ונאנחתי, אני כנראה עומד בפני טרילוגיה, לא פחות.
קשה.
אבל יש עוד זמן, ניחמתי את עצמי.
צעדים ראשונים
והזמן אכן הזדחל לאיטו כמו שרק הוא יודע, ומצאתי את עצמי מתמקד בחוף המערבי. המסלול נקרא PACIFIC COAST, שזה 3500 קילומטרים של חוף מצוקי ברובו, כך למדתי, מסלול מגוון ודי פופולרי עם טבע פראי של צוקים ויערות, ועם לווייתנים, אריות ים, דובים, ואוקיאנוס אוקיאנוס אוקיאנוס, לאורך כל ה 3500, ותמיד מצד ימין. אה כן, וגם כמה מהערים המודרניות והמפותחות בעולם. וואו! אמרתי לעצמי, זה מסלול!! הפעם כבר ממש התאהבתי. הזמנתי סט מפות בלי להסס ורשמתי הוצאה ראשונה מהתקציב, עוד בטרם הוחלט מהו.
ושוב חלף הזמן, והמפות בשעה טובה הגיעו, וככל שהתעמקתי בהן ובמסלול המדוקדק, עם ההסברים ונקודות העניין המסומנות, ושעות הפתיחה שלהן וציון מרחק הסטייה מהמסלול עד אליהן, הבנתי שאני מסתכל פה על מסלול תיירות שחוק וממוסחר, פאק! ובואו נזכור מי אני, כן? שכל אירופה, 5000 קילומטר, רק ניסיתי לחמוק ממסלולי התיירות. ממש התמחיתי בזה. במסלולי התיירות כל האטרקציות הן מלכודות תיירים משמימות שכל מה שתראה שם מלאכותי, והכול עולה 30% יותר. לא, אני לא הולך ליפול לשיט זה! אני לוקח טיסה, נוחת, ואני מוצא את הדרך שלי לבד, עם חוש הכיוון שלי, וחוש הריח וחוש הדמיון, וזה לוקח לאן שזה לוקח. אני זה אני, אין מה לעשות. על פי אזורי מזג האוויר ומשטר הרוחות ביבשת ראיתי שאני צריך להתחיל בפינה הצפון מערבית ולזרום דרומה ו/או מזרחה כדי להיות רוב הזמן עם רוח גב ולהתקדם יחד עם האביב, אז הזמנתי כרטיס לפרוטלנד עם חזור מניו יורק כעבור שלושה חודשים. בום, יש מסע.
פתאום הזמן העביר מהלך ונתן גז, התאריך המיועד התחיל להתקרב בריצה והתרגשות תת קרקעית התחילה לחלחל לי. צללתי לגל של עניינים טכניים, שטפתי את האופניים נוצץ, עשיתי טיפול לבולם, שמתי רפידות חדשות והתחלתי למתקן את הסבלים והכל תוך שאני מפיק את כל התובנות והלקחים מהמסע הקודם. ניערתי אבק מהתיקים והיססתי שעות איזה קומבינציה של סוללות ומטענים אני לוקח. במקביל התחלתי לעשות רכיבות עם מטען מלא כדי להתחיל להרגיל את השרירים, הורדתי מפות וסידרתי את האפליקציות על הסמארטפון כמו חיילים. כל הסידורים והפינות שעוד צריך לסגור בארץ לפני שאני יוצא נעמדו בתור – אחרי הכול אני עוזב לשלושה חודשים והעולם צריך להתארגן על עצמו להמשיך בלעדיי. שיהיה לו בהצלחה.
האופניים והציוד
אני רוכב על אופני זנב קשיח “סלסה אל מריאצ’י” עם שלדת כרומולי, בולם פוקס פלוט 100 מ”מ, אבזור ברמת SLX ומערכת הילוכים 3X10, עליהם מורכבים צמיגים שוולבה מרטון מונדיאל הייעודיים לטורינג, סבל אחורי RECKTIME וסבל קדמי TUBUS. האופניים עם כל המתקנים שוקלים 15.6 ק”ג.
בצד הציוד יש לי ארבעה תיקי צד ותיק כידון חסיני גשם בנפח כולל של 75 ליטר, כולם של ORTLIEB, ציוד שינה שכולל אוהל, סק”ש, מזרון מתנפח וכרית מתנפחת, מטבח הכולל גזייה, סיר מחבת וספל טיטניום, צלחת פלסטיק וסכום, מחלקת הביגוד כוללת סט רכיבה קצר, סט רכיבה ארוך, סט פאבים (ג’ינס וטישרט), מעיל פוך, ומעיל גשם וערדליים. מחלקת החשמל כוללת מטען סולארי, סוללת USB בנפח 5000MA, פנס אחורי נטען, ראש פנס קדמי 600 לומינס שעובד על USB ומגוון כבלים וסוללות ספייר. יש לי כמובן גם ערכת תיקונים שכוללת כלי לכל בורג באופניים, רפידות, כבלים ופנימיות רזרביים, שמן שרשרת וכו’, תיק רחצה ומגבת מיקרופייבר וערכת עזרה ראשונה קטנה. זה עיקר הציוד, והוא לא השתנה מהותית מקירגיזסטן.
כלקח ממסעות טורינג אופניים קודמים אני לוקח איתי הפעם מכשיר אחד ויחיד – סמסונג גלקסי S-5 שהוא מוגן גשם ואבק, והוא משמש לי לניווט, צילום, תקשורת, כתיבה, קריאה וכל דבר אחר שאפשר לעשות עם סמארטפון. אני מנווט עם אפליקצית OruxMaps ומפות OpenCycleMap בגרסת אוף ליין.
דילמת האוהל
אני חולה אוהלים. יש לי בבית 4 אוהלים שונים וכל אוהל חדש שתראו לי אני ישר קונה אותו. אנשים לא מאמינים לי, אבל אני ישן יותר טוב באוהל בשטח מאשר במיטה שלי בבית, ואחת הסיבות שאני יוצא למסעות ארוכים היא כדי לישון טוב. לפני כל מסע טורינג אופניים, אני נכנס להתלבטות חמורה ומיוסרת שנמשכת עד לרגע האחרון ממש: באיזה אוהל לבחור? שני האוהלים הרלוונטיים הפעם הם: 1- TARPTENT RINBOW, אוהל יחיד עמיד היטב ברוח וגשם וקל להקמה ופירוק עם שתי יתדות בלבד, ששוקל 1.2 קילו, אבל צפוף וסגפני, 2 – HANNA DESERT, אוהל זוגי 4 עונות שיעמוד גם בסופת שלגים, עם מרחב מחייה ומרווח ראש יפה, אבל שוקל 2.4 קילו, בדיוק כפול, ודורש לתקוע לא פחות מ 13 יתדות.
אם הטראפ מרגיש ‘מחסה’, החנה מרגיש ‘בית’, אם הטראפ מרגיש קליל ודקיק, החנה מרגיש משקולת מעצבנת. חתיכת דילמה, תסכימו איתי. הפתרון יתברר כנראה רק בפוסט הבא, אם בכלל.
והופ – עוד שבועיים למנייק!
וואי וואי וואי, אללה יוסטור! הזמן כבר טס ברביעי פול גז וההתרגשות עלתה לי עד הלבלב… חכמים עתיקים (בטח סיניים) אומרים “מי שאין בו פחד הוא אידיוט, אך מי שפוחד ומתגבר על הפחד שלו – הוא הגיבור”. טוב נו, גיבור ואני זה לא בדיוק מילים נרדפות, אבל תודו שזו אחלה אמרת-שפר להתחלת מסע, לא ככה? אמנם בכול התהליך הזה גיליתי שאני כבר ממש מנוסה ושום דבר לא היה יותר מידי מסובך, אבל זה לא אומר שלא מתהפכת לי הבטן מפחד, בכול זאת – יבשת חדשה ומסתורית, ולך תדע, עם כל הדובים שיש שם ביערות וכרישי הנדל”ן שטורפים את הערים, ויש אפילו שמועות שאנשים שנוסעים לשם כבר לא רוצים לחזור…
