לא יודע איך, התעוררתי בבוקר והגוף שלי הסכים לעלות על האופניים ולהתחיל לעבוד. מעולם לא בחנתי את עצמי ככה, גם לא קרוב לזה. מעבר לכך, אני מסתכל סביבי ואני רואה 200 איש, חלקם ספורטאים, חלקם חובבנים, גברים, נשים, גם כאלה שמבוגרים ממני ב30 שנה. וואלה, הם עושים את זה.. אנחנו עושים את זה.
התעוררנו לבוקר קריר ורוחני, אפילו יותר רוחני מאתמול. הרוח היום הייתה יותר ממשמעותית, היא הייתה מכריעה, ועל כך עוד ארחיב מיד כשנגיע לבקעת עבדה. הסטייג’ התחיל בנאות סמדר ובכיוון כללי דרום אל עבר הסיום באגם תמנע. יצאנו לדרך שוב בזינוק מתגלגל ברחובות קיבוץ נאות סמדר, הזינוק תוזמן בחוכמה על ידי המארגנים לשעה 7:45 וכך זכינו לפגוש הרבה משפחות וילדים שעמדו בצד הדרך, עודדו את הרוכבים ונופפו לשלום. זה היה מקסים והוציא אותנו לדרך עם הרבה דלק.
מסלול הקינג סטייג’
התחיל בשביל 4X4 מייאש עם גבעות מתגלגלות, עוברים הקילומטרים והטור מסרב להימתח, כולם דבוקים, חייבים לשמור על ריכוז, לפלס את הדרך, ולבלוע בשקט ברקסים במקומות לא צפויים של הרוכב שלפניך. לאחר המקטע המתיש הזה הגענו לחולות כסוי. בעצם את כל הקטע הבא שכולל מעט ק”מ מישוריים ואת הסינגל של שביל ישראל לאופניים מעל מצוקי שיירות, רכבנו ממש על אותו תוואי של אתמול רק הפעם הפוך. הפעם רכבנו את חולות כסוי בעלייה, כולל את הקטעים החוליים שהיום היו בכיוון למעלה הם בלתי רכיבים. אפשר היה בקלות להתעצבן מזה אבל האמת שהרגשתי בר מזל שניתנה לי ההזדמנות לראות את המקום המטריף הזה שוב. בסיכום של סטייג’ 1 כתבתי שזה מקום שאני חייב לחזור אליו – הנה חזרתי.
נענשים
בכל קטעי הסינגל באזור הזה נענשנו קשות בגלל הקצב הירוד שלנו במישורים – הוא ממקם אותנו במקום די אחורי בטור הרוכבים ואני נאלצים לזחול בפקקים אחרי רוכבים לא מיומנים במקומות שהיינו יכולים לטוס בהם. לקחו 35 ק”מ עד שהטור נמתח ועקפנו הרבה היום, לא קל.
בק”מ 42 התחילה ההתשה המפורסמת שהתחילה בדשדש של בקעת עבדת והמשיכה בטיפוס על שלוחת שיירות עד ק”מ 60. מדובר במקטע מרסק של שיפוע קבוע ומתון של בערך 5% לדעתי, ברוח פנים שלא הפסיקה לרגע. הקטע הזה היה פשוט מלחמה שלא נגמרה וכל מי שדיברתי איתו מדווח על קושי בלתי פוסק. במהלך ההתשה השתדלנו לעבוד מסודר מול הרוח, במאמץ לנוח בדבוקות ובמעבר מדבוקה לדבוקה. אורי היה הראש חץ שלי לאורך כל הקטע ולא ירדתי ממנו לשניה, זאת האסטרטגיה שלנו והיא עבדה מצוין.
משבר גופני
בכל זאת לקראת סוף ההתשה נכנסתי למשבר גופני של ממש, הרגליים לא זזות, הראש לא משהו, אלה תחושות שמוכרות לי מאימון ההכנה (היחיד) שעשיתי לקראת הסמרתון כשפגשתי את הקיר שלי, אבל זה כבר סיפור ליום אחר. המזל הוא שאורי קורא אותי וזיהה את המצוקה, אמרתי לו אורי – אני במשבר, תוריד קצב ותן לי כמה דקות לחזור לעצמי. אורי מושיט טבליית מלח, אני מוריד ג’ל וכמה שלוקים גדולים של איזוטון, והייתי בטוח בתוך תוכי, שזה תכף עובר ואני חוזר לעצמי. בתוך דקות בודדות הראש חזר להיות טוב, שזה הכי חשוב, ואחרי 10 דקות נוספות גם הרגליים עבדו. לא חזק מאוד אבל עבדו. אני שמח שזיהיתי את מצבי בזמן, וכנראה שבכך חסכתי מעצמי הסתבכות רצינית.
ואז… הגענו לפיד זון.
זה היה הפיד זון האחרון בק”מ 60. היו שם חבר’ה שמחים עם מוזיקה ואנרגיה טובה, טרפתי שם מכל מה שהצלחתי לתפוס, זאת הייתה עצירה מהירה אבל מרוממת רוח. ממש קמתי לתחייה אחרי העצירה הזאת ומשם התגלגלנו בסינגל של שלוחת שיירות לכיוון הר ברך. יורד, עולה, חוצה אינסוף חריצי נחלים בדרכם האחרונה לפני שהם נשפכים בתלילות אל בקעת תמנע. אלו היו קילומטרים כואבים ברגליים אבל הם עברו בשמחה.
משם הגענו מבחינתי לגולת הכותרת של היום. סינגל עצבני, בנוי, מפותל ומטורף במורדות לנחל עתק. אובדן גובה רצוף של כ450(!) מטרים אל עבר נחל עתק ולבקעת תמנע בסופו של דבר.
אני נהנה כל כך בסינגלים בירידות, וזה מדהים להיזכר בזה כל פעם מחדש, כי כנראה ששעות של כאב הופכות את זה לדבר מפתיע. אני נהנה כל כך לא בגלל שאני מצמצם זמנים על כולם, ולא בגלל שקל לי, אלא נהנה ברמה אחרת, נהנה מהרגע עצמו, ובסינגל המפותל הזה לא אגזים ואומר שהלב שלי התפוצץ מרוב אושר.
פתאום, בתוך כל האופוריה הזאת וברגעים של השתוללות מוחלטת, אני מזהה את צלם מערכת בייקפאנל, הצלם הכשרוני וחברי הטוב עופר עברי, כל כך שמחתי לראות אותו שהשתחררה לי צעקת שמחה, זאת צעקה שיצאה מעומק הלב.
אני והטנדר
מלבד העובדה שהאופניים שלי נראים ומתנהגים כמו טנדר גדול, לשמחתי תקלות האתמול לא חזרו על עצמן. הדרופר תיפקד מצוין, הבקבוק הסורר זכה לליפוף הדוק של איזולירבנד חבלה ולא יצא משם במשך כל היום. מסתבר שאפשר היה גם בלעדיו. הברקס האחורי חזר לעצמו וכנראה שעשיתי בחוכמה בכך שהחלטתי לא לגעת בו.
החלום שתיכף נגמר
מתישהו באמצע הסטייג’, ברגע של כאב הבנתי משהו…. הבנתי שממש בעוד רגע, בעוד שניה! כל החלום הזה ייגמר. הסטייג’ הזה יגמר, ואחריו גם סטייג’ 3, ואני כבר אהיה בדרך הביתה, מתרפק ומתגעגע, ומפנטז על סמרתון 2020.
אני עדיין באמצע הסטייג’, אתגר כל כך גדול עוד לפניי, ועדיין זאת המחשבה שאני לא מצליח להוציא מהראש, רק שלא ייגמר החלום הזה!
למעשה, כל כך נהניתי, שאני מוכן כבר הרגע לקבל את ההחלטה שאני משתתף בכל שנה בסמרתון כל עוד אני חי (או כל עוד הרגליים שלי יכולות לסובב פדלים). כמובן שאני צריך לבחון אם החיים שלי מסוגלים לסבול החלטה שכזאת. אבל אני אופטימי.
מכאן אני מגיע למסר שלי אליכם
כאחד שרוכב המון שנים, בהרבה מקומות, אבל תמיד בשטח ובעיקר אנדורו ושבילים. כאן אני מגלה על עצמי מסוגלות מעבר למה שציפיתי, הגוף שלי מחזיק מעמד את המרחקים ואפילו בקצבים גבוהים בהרבה ממה שדמיינתי. רוצה לומר לכם שזאת חוויה בלתי נשכחת, כזאת שכל רוכב חייב לעצמו. מנת המדבר המטריפה, האתגר הקיצוני, וכל המסביב שהופך את הסיפור לחופשה עם תמיכה מלאה. פשוט חובה לכל רוכב.
היום סיימנו 87 ק”מ עם 1100 מטרים של טיפוס מצטבר בזמן של 5 שעות ו37 דקות, ואנחנו מבסוטים מהתוצאה.
מחר היום האחרון ואני כבר מתגעגע. צפויה לנו חגיגת ענק במסלול עתיר סינגלים מסביב לתמנע, ובו סינגל המכרות שזוהי הפתיחה הרשמית שלו. מספרים על הסינגל הכי יפה בארץ, שהתחושה בו היא כמו לרכב על הירח. אני מצפה לזה מאוד.
יאללה עפתי לישון.
בקרוב הכתבה המסכמת ל4 ימים המדהימים האלה. תמשיכו לעקוב!
מאת חן גרומן
צילום: עופר עברי
תוצאות סטייג’ 2, יום התחרות השלישי
גברים
- Cory Wallece, Soren Nissen
- גיא ססלר ושלומי חיימי
- אורי לאונציני ותומר זלצמן
נשים
- נעמה נויימן וגלי וויינברג
- Nathalie Schneitter , נוגה כורם
- Sandi Griffin, Silke Lehnhof
מאסטרס +40
- ליאור זך-מאור וליאור זהבי
- גל צחור ונדב לוגאסי
- דן זיגמונד ורועי האקר
גראנד מאסטרס
- גיל קאשי ורונן שיריזלי
- יעקב כהן וזיו ענפי
- אורן עוזרד וגיל אולשנסקי
זוגות מעורבים
- דבורה אוחיון ואולן אידלסון
- Sophie Giobane, Frederic Gombert
- הדס וייס ויוני רייש
