לפני מספר ימים שאל אותי חבר בתחום ההדרכה האם תאונת אופניים שעבר חבר שלו מעידה שבאפשרותו לתבוע. נפלו פני. אנחנו עומדים בפני תקופה קשה, בה אופצית התביעה הקנטרנית והלא קנטרנית, עלתה למודעות במידה שלא היתה קודם.
מאת: גיא חלמיש
רקע- מהי פסיקת “חץ הצפון”?
פסק הדין שניתן לאחרונה כנגד איגוד האופניים ועידו סירקין בפרשת “חץ הצפון”, הפיצויים האדירים (למעלה מ-8 מיליון ש”ח ועוד מליונים לשכר טרחת עורכי דין) והגישה שמאחוריו, מאיימים איום של ממש על קיומו של ענף האופניים בישראל ואף מעבר לענף האופניים. על המקרה דיווחנו פה בכתבה קודמת: בתחרות אופני כביש נפצע איש היטק פציעה קשה וטען לנזקים גבוהים. השופטת פסקה לו פיצויים בגובה של למעלה מ 8 מ’ ש”ח, שחורג מכיסויי הביטוח שהיו מקובלים עד כה בענף.
נפגשנו, קבוצה של עוסקים בענף האופניים, ביוזמת אודי פארג’ מאמן ובעלי קבוצת האופניים פלוטון, ובהשתתפות מפיקי אירועים, מאמנים, מנהלי קבוצות, מובילי טיולי אופניים, נציגי איגוד האופניים וגם נציג יבואן שביקש ללמוד מה ההשלכות של הפסיקה על פעילויות שלהם. הדיון העלה את המשמעויות החמורות של פסק הדין שניתן בעניין “חץ הצפון” על הענף ועל הספורט בישראל.
מודאגים: ענף האופניים והספורט בישראל בסכנה
הסיכון: אף אחד לא ירצה להתעסק בזה!
זה לא רק בתחרויות כמו שקרה בחץ הצפון, אלא גם בלא מעט מקרים נוספים שהם אבני הבנין של הספורט: קבוצות ספורט ורכיבה, ארגון טיולי אופניים, קורסים שונים ועוד. אם מארגני אירועים, מדריכי רכיבה, מאמני קבוצות ומדריכי טיולים, או יבואנים שירצו לקיים פעילויות שיווקיות ורכיבות הדגמה, יהיו חשופים כל כך לתביעות קטנות וגדולות, שיאיימו עליהם ויסכנו אותם ואת עתידם הכלכלי, אף אחד לא ירצה לעסוק בזה, חברות הביטוח לא ירצו לבטח את זה, ולא ניתן יהיה לקיים ספורט ברמה הציבורית הרחבה.
אתם חושבים שזה תאורטי? בהחלט לא: בעקבות הפסיקה בוטל יום הרוכבת – אירוע עממי ללא מטרות רווח שנועה לוריה מפיקה עם נמרוד כהן, ושכל רווחיו קודש לעמותת “אחת מתשע” המקדמת מודעות וגילוי מוקדם של סרטן השד. אם רציתם דוגמה כואבת איך פסיקה אחת השמידה אירוע ספורטיבי: עוגן תרבות ספורט באזור הכרמל ובכל הארץ לנשים, עם ערכים חברתיים חשובים של קידום ספורט נשים (ענף האופניים סובל מאי שיוויון בהשתתפותן), ועם תרומה למלכ”ר שפעילותו כל כך חשובה, נגדע ונפסק בצורה ישירה בגלל המשמעות של פסק הדין בענין “חץ הצפון”..
דוגמה נוספת: קבוצת הרכיבה של חנות האופניים סיגמא במגידו הפסיקה את פעולתה מיד לאחר היוודע תוצאות המשפט, זאת במקביל להתמודדות שלהם עם תביעה בעקבות נפילת ילד באימון רכיבה. גל נווה בעל החנות מספר לי שנאלצו להפסיק את פעילות הקבוצה עד שימצאו כיסוי ביטוחי של יותר מ2 מליון ש”ח (הגובה של הכיסוי שהיה המקובל למאמנים וקבוצות עד שניתן פסק הדין בענין “חץ הצפון”). גם את מרתון סיגמא הם ביטלו היות והגיעו למסקנה שהכיסוי הביטוחי של האיגוד אינו מספק.
ירון דור מנכ”ל איגוד האופניים: “פסק הדין הזה הוא לא אירוע חולף ולא פגיעה קטנה בכנף אלא פגיעה רצינית והוא הולך לשנות סדרי עולם לא רק בענף האופניים מבחינת ארגון תחרויות, ביטוחים וכו’, מאחר ואלה מספרים שאף אחד לא הניח שצריך להתגונן בפניהם”.
יש להבין, פסק הדין שמחייב את עידו סירקין ואת איגוד האופניים לשלם סכומים של למעלה מ-10 מיליון ש”ח, מאיים כמובן על עתידו הכלכלי של עידו סירקין, אבל גם מסכן את קיומו של איגוד האופניים, שלא יוכל לתפקד בגלל חוב כספי אדיר (סירקין לא היה בפגישה וניסיתי לקבל את תגובתו. במידה ותתקבל אוסיפה). אם בכל אירוע שאיגוד האופניים יארגן, תהיה רמת סיכון כל כך גדולה, חברות הביטוח לא ישתפו איתו פעולה או יעלו את הפרמיה בצורה שקשה יהיה לעמוד בה. המשמעות חריפה: יתכן והאיגוד יפורק. לא יהיו קבוצות רכיבה ותחרויות (כי יקר מדי יהיה לבטח), לא יהיו נבחרות לישראל ברכיבה, לא יהיו אליפויות ישראל באופניים ולא יהיה ענף תחרותי בישראל. האינטרס הציבורי לקידום תרבות הספורט בקרב ילדים ומבוגרים, תרבות בריאה, ירוקה, וחינוכית, יפגע בצורה חריפה.
לא רק חץ הצפון: דוגמאות למקרי עבר
יום הרוכבת בוטל בשל פסק הדין שניתן בעניין “חץ הצפון”. פסק הדין הזה גרם כבר לסגירת קבוצת אופניים ראשונה בענף. אין לבייקפאנל את הרשימה המלאה של המקרים בהם היו תביעות בענף האופניים, אבל זו רשימה ארוכה. עד היום כל התביעות לא הגיעו לסכומים האדירים של פסיקת “חץ הצפון” וביטוחי המאמנים והתחרויות כיסו אותם בצורה סבירה (ההנחיה של רוב המדריכים היא ביטוח האחריות בגבולות כיסוי של עד 2 מיליון, אבל זה כבר לא יספיק היום). הדוגמאות הנ”ל הובאו על ידי משתתפי הפגישה מהזיכרון הקולקטיבי שהיה בה:
- בקבוצה של אודי פארג’ רוכב נפל באימון קבוצה ומאיים בתביעה, עורכת הדין שלו כבר עדכנה על כך, זאת למרות שהיו סימונים ברכיבה ורוכבים לפניו צעקו והזהירו אותו.
- הוזכר אירוע באזור כרכור, שם כנראה התובעת מאיימת לתבוע לא רק את המאמן אלא את כל חברי הקבוצה שרכבו לידו/ה.
- היתה תביעה ייצוגית של רוכב על ביטול הגראן פונדו במרץ השנה. המרוץ בוטל על ידי איגוד האופניים והמשטרה. בעקבות המקרה הובע כעס רב על התובע ברשתות החברתיות במה שנראה לרבים כתביעה קנטרנית.
- לפני כמה שנים רכב רוכב במסלול מסוכן ולא מוסדר בגבעת נפוליאון והפך נכה. עורכי הדין שלו ביקשו חוות דעת מנוכחים בפגישה באיגוד, בהכנת תביעה נגד הרשות/העירייה.
- סופר בפגישה על רוכב שנפגע קשה מאוד (נכות מהצוואר ומטה) ברכיבה מודרכת בפארק תמנע ותבע את הפארק. כפי הנראה המדריך עצר את הרוכבים לפני האלמנטים והזהיר אותם ולכן נחלץ מתביעה.
- היתה הכנה לתביעה בעבר כנגד יבואן שרוכב רכב והתנתק לו מוט הכיסא. לא ידוע לנו מה היו תוצאות המקרה.
- דורון אמיץ מספר על היותו עד מומחה בתביעה נגד מאמן באילת מרוכבת שהתאמנה אצלו.
- בטיול מאורגן של מקום עבודה תבעה רוכבת את מארגני הטיול על שנפלו לה המשקפיים, הרוכב מאחוריה עלה עליהם והיא רצתה שמארגני הטיול ישלמו לה את 2000 השקלים שעלו.
- בקורס מדריכים באיגוד האופניים שמרכז נמרוד דובינסקי, רכבו בירקון, ואחד התלמידים נגע בהולך רגל, הוא הסתכל, נפל שבר על היד, ניתוח פלטינות, תבע איגוד, עירית תל אביב, גני יהושוע וקיבל 680,000 ש”ח. (הפוליסה של האיגוד אז כיסתה את זה לגמרי).
- רוכבת בקבוצת אופניים שהשתתפה באליפות ישראל היתה בעלית המים, נפגעה ממתחרה והיא תובעת את איגוד האופניים והמארגן. רק התביעה הזו הכפילה את העלות של הפרמיה של הביטוח של איגוד האופניים אומר ירון דור.
הפקת תחרויות הפכה להימור? משמאל: דורון אמיץ
ממירוץ הכביש לסיכון טיולים ואירועי שטח
עידו שביט, המפיק אירועים עבור הסייקלינג אקדמי בישראל ומוביל טיולי חברות גדולים: “מארגני טיולים חשופים עוד יותר. אנחנו מארגנים טיולים לחברות, כלומר לאנשים שאינם רוכבים. יש לי כ-15 תביעות שאני מעריך שיכולות להגיע בהמשך. מותר לתבוע 7 שנים מהמקרה, ואם אתה מתחת לגיל 18 אתה יכול לתבוע כשתגיע לגיל 18. יש לי תיקי פציעה שאני שומר שנים קדימה להתגונן גם 15 שנה אחרי, אבל כשזה יגיע זה כבר לא יעזור – כי הפרמיה עולה כבר.”
נמרוד כהן (מפיק אירועי אופניים. מייסד סמרתון, כרמל צ’אלנג’, דזרט צ’אלנג’ והרשימה עוד ארוכה): “אני נכנסתי לחרדה קיומית מהדבר הזה ומחשבה חזקה להחליף מקצוע. אני משלם 17 וחצי אלף ש”ח בשנה בשביל כיסוי ביטוחי של 4 מיליון ש”ח, וזה כבר לא מספיק. כל התדריכים שלי מ2003 שמורים בתיקיה, כל ה Wavers שהחתמתי. עד היום נתבעתי ממתכנת על שבירת כף יד ושילמתי השתתפות עצמית 10,000 ש”ח. בכל מקרה כזה אתה צריך להוכיח שיש לך תיק בטיחות לכל דבר. אני חי מיום ראשון בענף הזה על תיעוד ליום תביעה, צילום החיצים בתחרויות, האזהרות וכו’…”
נימי מבהיר: “פסק הדין הזה הפך את המקצוע שלנו לעיסוק בהימורים. אדם יכול ליפול בכל נקודה על מסלול במרוץ. אם הוא יפול במקרה ליד מרשל (ופונה במהירות)- אתה לא רשלן. אם נפל ליד מרשל ובאיזור מדברי ללא קליטה- אתה כן רשלן… אי אפשר לשים באירוע אופני הרים בשטח מליון מרשלים. זה גרוע מאוד כי אם כל אחד יתבע על כל שטות, אף אחד שקשור בתחרויות לא ירצה לחתום שהוא לוקח אחריות”.
דורון אמיץ (מפיק אירועים, ביניהם איגודן, מרתון עין רפא, בנית סינגל שוהם, תל חדיד, עין רפא, ועוד), מקים פארקי אקסטרים לאופניים ובונה מסלולי רכיבה: “אני מכיר אישית כ 6 תביעות. הייתי עד מומחה בשתי תביעות, נפילה באילת שאני עד מומחה מטעם ההגנה של המאמן, תביעה שהגישה רוכבת שתובעת אותו. יש לי ביטוח על 8 מליון ש”ח ביטוח, ואני משלם 50000 ש”ח בשנה על ביטוחים למתקנים, תחרויות וכו’.
אם זו הדרישה מול כל מכשול- עלות תחרויות תהייה בלתי אפשרית
אילן תמיר- משנה ליו”ר איגוד האופניים, עו”ד, מסביר משמעויות:
“סטנדרט הזהירות נקבע בפסק הדין. בסעיף 74 בפס”ד קבעה השופטת מה צריך לעשות בתחרויות אופניים באופני כביש. היא לא חשבה שזה יחול על כל הענף. היא ראתה מקרה קונקרטי אבל זה משליך על הכל. היא קבעה:
- כל מה שנחזה כסיכון צריך שיופיע ב”מדריך טכני” (תקנון לדוג’). היא לא קבעה איך מאתרים נקודה מסוכנת.
- היא הכירה בזה שיש סיכונים נסתרים- שמתגלים כשאתה נופל. התובע בחץ הצפון רכב פעמיים במסלול, במהירות נמוכה בראשונה. הסיכון הנסתר התגלה רק במהירות גבוהה. קשה כתוצאה מכך לקבוע מה זה “מסוכן” – כי זה מסוכן בצורה שונה עבור רוכבים שונים…
- כשהתחרות יוצאת לדרך צריך להקריא לקהל את כל הסיכונים ולאמר מה לעשות.
- בכל מקום שנחזה להיות מסוכן, צריך להציב מרשל לפניו, בנקודה אפקטיבית להבנת הרוכב.
- לפני אותן נקודות מסוכנות יש להציב שלטים גבוהים.
- אם לא תציב מרשל ושילוט- נכתב בפסה”ד (סעיף 75) שאתה מטעה ביודעין את הרוכב, כי אתה גורם לו להאמין שזה בטוח! זה לא רק טועה במחדל.. חמור מזה.
“…השאלה היא האם אפשר להכיל את זה ל”לא תחרות”? ברור שסטנדרט התחרות הוא גבוה הרבה יותר ממקרים אחרים, ושרוכבים בתחרות הם מנוסים לעומת טירונים בקבוצות או טיולים. איך לקיים אימון שבת? אין לי מושג: הרי יש מפגעים בכביש (כתם שמן, דרדרת…), מאלה בוודאות צריך להזהיר. בתחרות עושים סיבוב בבוקר התחרות, והמארגן צריך לאתר את הכתמים והבעיות, אבל איך עושים זאת בכל אימון? אנחנו לא יודעים איך בית המשפט יכיל את זה…. אין מה לדבר על השטח- השופטת הזו לא חשבה על שטח בכלל כי התחרות היתה בכביש. אם זה העקרון- ההחלה לשטח תדרוש מאות מרשלים. כך אני רואה את זה- זה ברור וחד, וכל מי שתובע כעת- יסתמך על התורה הזו.”
הסתכנות מרצון- איך יש אירועים ותרבות ספורט בעולם?
אילן תמיר מסביר איך בכל זאת יש אירועי ספורט ותרבות ספורט בעולם? שכן אם הפסיקה הישראלית היתה תופסת במקומות אחרים כנראה שהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לקיים תרבות כזו: “בדין האמריקאי חל הכלל: “הסתכנות מרצון”- Assumption of risk- כאשר אתה בתחרות או אפילו לא בתחרות (אירוע אאוטדור), אין אחריות לקבוצת המארגנים ולא לקבוצת הספורטאים. מתי בכל זאת יש אחריות? מה שנדרש הוא להוכיח שהנתבע, המארגן, הוא לא רק רשלן אלא מופקר. משמעות הדבר שלא עשה בדיקות ראויות כלל, או קיבל החלטות מאוד פזיזות כמו העברת האירוע למתקן או מסלול שלא נבדק וכו’. כל דבר אחר הוא טעות אבל לא עילה לתביעה.
בארה”ב, תביעה כמו במקרה של “חץ הצפון” לא היתה מצליחה. פסק הדין המוביל בארה”ב עוסק בצופה- אפילו לא מתחרה. במשחק בייסבול יכול כדור לעוף לקהל ולפגוע אנושות, מה שקרה. השופט האמריקאי אמר שכל צופה יודע שזה יכול לקרות, ותביעתה נדחתה. מי שנמצא בסביבה כזו ויודע שיש סיכון, או מוחזק כיודע, אם נפגע אין לו את מי לתבוע.
בישראל כלל ההסתכנות מרצון נמצא בדיני הנזיקין- אבל בפסק דין ועקנין – ילד בבית שמש שקפץ ראש לחלק רדוד בבריכה, השופט ברק קבע מבחנים להגנת ההסתכנות מרצון, ולפחות אחד מהם בלתי עביר: זה לא מספיק שידעת שזה מסוכן (הרוכב בתחרות יודע את זה). זה לא מספיק שידעת שצפוי לך נזק אם תיפול, צריך גם שיוכיחו שהיית מוכן לוותר על הפיצוי שנובע כתוצאה מהפגיעה. רכיב זה מאוד קשה להוכחה.”
נמרוד כהן: “נכנסתי לחרדה קיומית מהדבר הזה ומחשבה חזקה להחליף מקצוע”
האם חתימה על טופס הסרת האחריות תופסת?
תמיר: “בארה”ב טופס הסרת האחריות שחותמים עליו (Waiver) תופס. בישראל- להערכתי יש ספק גדול אם הוא יתפוס, היות וזה מעין חוזה אחיד שבין המארגן והרוכב, ויש פסיקה “פסק דין צים נגד מויאר” שאומרת ש”תנית פתור על נזקי גוף בחוזה אחיד בטלה מעיקרה”. אגב, גם בארה”ב צריך להפריד מהפרוצדורה של הרישום לתחרות. חייב להיות בנפרד. בישראל לא רוצים שאנשים יתרשלו ולכן לא רוצים שבעלי אחריות יוכלו באמצעות חוזים אחידים לא לתחזק, לא להזהיר וכ’. הווייבר כן מוכיח שהוא ידע כנראה שמסוכן, ושהובהר לו, גם אם זה לא תופס כהגנה, זה יכול להשפיע היקפית על החלטת שופטים כחלק מראיית התמונה הכוללת של האירוע”.
….”לפעמים אפשר להטיל את האשם על הניזוק- אם מונע הנזק הזול הוא הניזוק עדיין מטילים את האחריות עליו, וזה מה שמוביל את האחריות בגישה האמריקאית. ההסבר: הכביש עצמו אינו מסוכן. יוצר הסיכון הוא הרוכב עצמו. הכביש לא יוצר שום סיכון- זה הרוכב שיוצר את המהירות שם. אז מונע הנזק היעיל ביותר והזול ביותר הוא הרוכב (הביטוי מונע הנזק הזול – נובע בדוגמה מכך שזול יותר לא לרכוב מאשר לתקן את הכביש או להציב עשרות מרשלים. הערת מערכת)” אומר תמיר.
אם אין “הסתכנות מרצון”- לא יהיה ספורט בישראל
הסרת האחריות האישית של המשתתפים באירועי ספורט היא נוראית. משמעותה היא כמעט שהאדם המשתתף אינו אחראי למעשיו, והוא כשה תמים שהובל לסיכון. המציאות היא כמובן שונה- כל מי שרוכב על אופניים, גם עובד חברה בטיול פארק תמים- יודע שזה יכול להיות מסוכן. כמובן שמתחרה באירוע ספורטיבי קיצוני כל כך כמו מרוצי אופניים, לעתים בשטח טכני ומסוכן, במרחק של 5 ס”מ זה מגלגל של אחר, יודע שההשלכות של טעות, תקלה, או סיכון בשטח, יכולות להוביל לתוצאה קטלנית ודרמטית לו, לחייו ולציודו.
אילן תמיר מספר לנו: “במקרה של פסק הדין בענין “חץ הצפון” התובע היה בעל פוליסת אובדן כושר עבודה של כ 35,000 ש”ח ועליה גם מתווספים כ 5,000 ש”ח בחודש של ביטוח לאומי, והתביעה הזו היא בנוסף לסכומים האלה- לא כדי לאפשר אותם. (התובע מסר לי שהיות והתהליך המשפטי יימשך לערעור כפי הנראה ובעצת עורך דינו הוא מבקש לא להגיב).
במרתון תל אביב נקבע שלמרות מותו של רץ ללא אישור רפואי, הוחלט שחשוב שירוץ הציבור ולכן לא חשוב אם הוא הביא. הבעיה בפסק הדין במקרה “חץ הצפון”, הוא שהוא שפט אירוע ספורט קצה תחרותי ודן אותו בכלים של בני אדם רגילים ודיני נזיקין של בני אדם סטנדרטיים, ללא החרגת אירועי ספורט”. אומר תמיר. בפסק הדין בענין “חץ הצפון” נקבע שיש אחריות לרוכב במסגרת מה שנקרא “אשם תורם” בשיעור של 25% מהנזק, ולכן יש בדין הישראלי כלים להטלת האחריות על הניזוק בדוקטרינה של האשם התורם, אבל המשמעות במקרה הזה- היתה סמלית כמעט.
אם לא יוכל כלל “הסתכנות מרצון” בספורט – אין תוחלת לאירועי ספורט בישראל! זה עד כדי כך חמור כי זה מעלה את הסיכון לחברות הביטוח ברמה שאינה סבירה והן לא יבטחו או ייקרו את הביטוחים כך שלא יהיו רבים שיעמדו בכך, וזה גורם לכך שכל מארגן אירועים הוא מהמר. הפסיקה חייבת להתעורר- אי אפשר לטפל בספורט בכלים של דיני נזיקין רגילים. צריך להחזיר חזרה את כלל ההסתכנות מרצון, ואם המארגן לא היה מופקר דיני הנזיקין לא חלים על המקרה, והדבר מתנהל כך גם בארה”ב ובאירופה.
מה דעתכם? הגיבו בתגובות
