מאות רוכבי כביש באו לזכור את נפגעי התאונה בכביש 3: יצחק סימון ושלום גרוסמן, ולהזכיר לכולם את חשיבות השמירה על בטיחות הרוכבים בכבישים.
תמיכה של מאות – ההרשמה נסגרת בקיבולת המקסימום
מטבעם של אירועי רכיבה, לא ברור למארגנים עד הרגע האחרון כמה רוכבים יגיעו בדיוק. מאמצי ההודעה לרוכבים, כולל אצלנו ב BIKEPANEL החלו כחודשיים לפני האירוע אבל הרוכבים הישראלים לא ממהרים להרשם ולהתחייב. לפתע בשבוע האחרון, הגיע גל של מאות נרשמים בבום גדול של תמיכה וכוונה להגיע. למרות גבייה סמלית של כ 50 שקלים (לטובת השתתפות בהוצאות הרבות שאירוע כזה משית על המארגנים, במקרה זה המשפחות של שלום גרוסמן ויצחק סימון), ההרשמה נסגרה בהגעה למכסת המקסימום עקב תמיכה גדולה של כ 600 רוכבים.
נפגשנו בבוקר שבת במיני ישראל שליד לטרון. טור ארוך של רוכבים לא תחרותיים שאוהב את רכיבת הכביש, והגיע לרכוב את “המרובע” ביחד עם שבט הכבישונים. האפשרות לתמוך במשפחות ביחד עם ההזדמנות להנות מהמסלול הקלאסי הזה, בליווי ושמירת המשטרה, היא משהו שלא כדאי להחמיץ. החוויה של רכיבה עם מאות רוכבים היא כיף גדול, והמטרה – חשובה.
זו לא תחרות אלא רכיבה בקצב נוח. באמצע הדרך – בפארק בריטניה חיכה לרוכבים מתחם עם כיבוד עשיר, בננות, בייגלה, ופירות יבשים, שפע של מים ומשקאות אנרגיה. עצירה להתרעננות (היה מאוד חם), וממשיכים בדרך. מעט מאוד עצירות ולא ארוכות יצרו רכיבה נעימה ונוחה לכל הרמות. הפערים הגדולים שנפערו בין החזית לאחור אפשרו למי שרצו בכך להנות גם הם מאימון חזק על ידי השלמות פערים בטווח הזה, וכל האחרים רכבו בקצב שלהם ונהנו מהמעטפת הבטיחותית והחוויה של טור רוכבים.
בלונים לבנים ופן של תקווה
מצומת מסמיה ועד למיני ישראל הרכיבה ארוכה ורצופה. באמצע הדרך, מקום התאונה ובה אנדרטה לזכרם של ההרוגים יצחק סימון ושלום גרוסמן. מרחוק – בלונים לבנים מתרוממים מהנקודה אל השמים. עצרתי לדבר עם הצמד שהפריח אותם – זו הדס, הבת של שלום גרוסמן, ובעלה שחר. המשפחות פזורות פה לאורך הדרך. כולם פה.
איך את מרגישה היום למראה מאות הרוכבים, שאלתי את הדס גרוסמן: ”האמת שאני חייבת להודות שבשונה מאירועי הההנצחה שלקחנו בהם חלק בשנתיים האחרונות לאירוע הזה יש גם פן של תקווה, וזה פשוט מרגש”.
איך היחס שלכם לאופניים היום? “זו שאלה מורכבת. אני לא אעלה לרכוב על הכביש. אין לי את האומץ ואני לא אעמיד חלילה את המשפחה שלי בסיטואציה דומה. אני חושבת שזה ספורט יפה, זה ספורט חשוב, וחשוב שהמדינה מאפשרת אותו ושהיא תדאג לבטיחות של העוסקים בספורט הזה”.
מה את אומרת לאלה שמאשימים את הרוכבים בתאונה? “כל מקרה הוא לגופו. במקרה הזה הרוכבים נהגו לפי הספרים. יש כאלה שאומרים שזה קשור לכך שלא היה להם רכב מלווה, אבל רכב מלווה לא היה עוזר במקרה הזה בגלל שהקבוצה התפצלה: הם היו תשעה, והיו שניים שהתעייפו וירדו קצת אחורה (כלומר רכב ליווי לא היה מגן על השבעה בכל מקרה. ג.ח). הנהג נכנס בין השניים לשבעה שמקדימה, נכנס לשוליים סופר רכבים ופגע בכל השבעה אחד אחד. אי אפשר להאשים את הרוכבים – זה לא נכון. כל עוד מותר לרכוב בשולי הכביש – יש לדאוג לבטיחות של אלה שעושים את זה.”
מה את רוצה להגיד לרוכבים? “שהם ממש רגשו אותנו.” שחר, בעלה של הדס מוסיף: “שימשיכו לרכוב, שיהנו ממה שהם אוהבים. כל ההמונים שאו לפה מוכיחים שיש הרבה שאוהבים לעשות את זה ורוצים לרכוב. זה חלק מהכביש”.
דודי קנטרוביץ: לא חזרתי לאופניים, ולא בגלל בעיה פיזית
אחרי כמה דקות של שיחה, מגיע למקום דודי קנטרוביץ, מחברי קבוצתם של שלום ויצחק, שהיה בתאונה ההיא ונפצע קשה. על הרכיבה הוא אומר: “מאוד מכובד. אנחנו שמחים שבאו הרבה מאוד רוכבים לכבד את זכרם של שלום וסימון וגם להגביר את המודעות לרוכבי האופניים שנמצאים כאן בארץ, בענף הספורט הנהדר הזה שחשוב לנו שימשיך להתפתח. אנחנו מקווים שהמסע הנהדר הזה שאורגן להפליא בשתוף פעולה של המשטרה ימשיך עוד הרבה שנים, ושהענף ימשיך להתפתח והרוכבים יחזרו הביתה בשלום.”
“נפצעתי מכף רגל ועד ראש. לא חזרתי לאופניים ולא בגלל בעיה פיזית. אני רוכב באירועים סגורים בלבד. הצלקת האמיתית היא לא ויזואלית. יש שני חברים שנמצאים מתחת לאדמה וזה מאוד קשה, אנחנו חושבים עליהם ונזכרים בהם כל הזמן, ובאירועים מהסוג הזה זה במלוא העוצמה. קשה להגיע, אבל אנחנו פה ביחד כולם, עם המשפחות של החברים שנהרגו, וכל הקבוצה כולה- ביניהם חברי שנפצעו גם הם, אז אנחנו ביחד מעודדים אחד את השני ונמצאים פה עם מאות רוכבים במזג אוויר מצוין, וארגון למופת. אני מאוד רוצה לרכוב אבל זה מאוד קשה, כאמור לא בגלל בעיה פיזית. על הבעיה הזו כבר התגברנו”.
טקס הסיום
בסיום הרכיבה כיבוד עשיר לרוכבים ושתיה במתחם הטקס. חלוקת ספרו של יצחק סימון “בדרך לטראנס אלפ 2011, סיפורו של רוכב” – ספר שהוציאה המשפחה כמתנה ליצחק כשבוע לפני מותו באות הערכה על סיום “הטראנס אלפ”. שלושה נאומים קצרים ושיר אחד בנוכחות המשפחות.
יזהר גינתון, מחברי קבוצת הרכיבה של שלום ויצחק נשא דברים: “אין ספק שהמעמד הזה מרגש ואינו קל למשפחות, לחברים, ולכל מי שנמצא כאן, אולם זה המעט שנותר לנו כדי להזכיר ולהוכיר…
מטבעם של דברים וממהותם של החיים זה שיש זכרונות של לפני וחיים של אחרי. יש לנו קבוצה, יש לנו פרלמנט, ואנחנו חברים. יש לנו גם הווי אולם עכשיו ההוויה היא אחרת, ובכל שנעשה נאמר נתכנן ונבצע, תמיד נזכור איך זה היה, איך זה יכול היה להיות. באירועים, בשולחן, בבילויים ובטיולים תמיד ישאר הצל והעיניים תמיד יחפשו אתכם, ואת מקומכם את דבריכם ואת התובנות של כל אחד. את הווכחנות והידענות של סימון. את ניתוח והצגת הדברים של שלום, את ההכנות לטיולים וההדרכה של סימון, ואת הרגעת הרוחות וקליטת הברקים בשקט של שלום, את הדבקות במשימה והגשמת המטרה של סימון, ואת תכנון הטיולים והייננות של שלום, את הציידנית של סימון וההשכמות של שלום…
…לא תהיה זו קלישאה לאמר שכל אחד מהם היה צוק סלע בתחומו, ולצערנו ולכאבנו נשארתם כאנדרטה יצוקה ואולם רוחכם נשארה איתנו גם בדרכנו מעשינו ופועלינו היום. בליבנו ובנפשנו עדיין מהומה ואין בקרבנו נחמה”.
צביקה הרניק, חבר קבוצה נוסף שהיה בתאונה מספר על האירוע:
שבת בבוקר, שקט, שלווה, רכיבה נעימה לצד דוד מאחורי החברה ותכנון תכוניות האימונים לקראת התחרויות הבאות. ופתאום תמונה בלתי נתפשת מול העיניים. מכונית דוהרת על השוליים וחלקי שניות אח”כ רעש נוראי, מחריש אזניים ובליל של אנשים, ציוד, ואופניים עפים לגובה ולצדדים, והמכונית עושה תפנית שמאלה ונעצרת באמצע הכביש. דוד רץ קדימה את המטרים הבודדים ומתחיל לטפל בחברה. אני עוצר להתקשר למד”א ומצטרף לדוד בנסיונות לעזור. מיליונית שנייה ושום דבר כבר לא אותו דבר, ולא יהיה אותו דבר. אני זוכר בבירור את ההרגשה הנוראה. הבנתי מיד את המצב ועדיין קיוויתי בתוכי שהאמבולנסים יביאו איתם את הנס. כל שנייה נראתה כנצח, וכשהגיעו האמבולנסים התפרקתי לגמרי…
המפגש עם הפצועים כמה שעות אח”כ בקפלן היה מאוד טעון ומרגש. מצד אחד דודי עשה לנו התקפי לב, ומצד שני לראות את עינת דני ואריה שוכבים ומטופלים היה הקלה גדולה…
מצב הרוח בתחילתה של הרכיבה היה מרומם. שלום תכנן את הביקור של בר הנכד הבכור בארץ וקיטר על שאנחנו סוחבים אותו להאריך את האימונים. סימון שרק חזר מהטראנס אלפ תכנן והגדיר עם דוד ואיתי את היעדים הבאים: רוכב ישראל ואיש הברזל…
…אין רכיבה שהתמונה לא צפה מחדש, שלא לדבר על רכיבה ממסמיה לטל שחר, והמעבר ליד מקום התאונה ועכשיו האנדרטה שכשעוברים לידה מייצרת תמיד את אותה צביטה בלב של חוסר נוראי…”
…”התאונה שינתה באופן משמעותי את הרגלי הרכיבה של רבים מהרוכבים. כמות רכבי הבטיחות עלתה פלאים והמודעות גם כן, אבל באותה נשימה אין ספק שהכי הכי מרגיזים הם אותם נהגים (לא כולם) חסרי סובלנות וחסרי תשומת לב שנוהגים בפראות ולפעמים נוהגים בנו באלימות. “
ניב סימון, הבן של יצחק סימון: מספר בהתרגשות רבה על התגייסות ומקצועיות המשטרה, ומודה להמון אנשים טובים שסייעו, ומספר על הפער בין הענייניות שנאלץ ללבוש בהכנת האירוע, ועל הרגשות שהתפרצו אצלו באירוע עצמו, ועד כמה אבא חסר. “מטרת האירוע הזה היא לשנות את תרבות הרכיבה והנהיגה בארץ בשבילכם הרוכבים כדי שבשבילכם יהיה יותר בטוח להמשיך ולרכוב ולעשות את מה שאתם אוהבים” הוא אומר.
“לשנות תרבות רכיבה זה לא באירוע אחד, זה תהליך ארוך של המון זמן והמון שנים, ואנחנו איתכם ולמענכם לעזור לכם לבצע את השינוי הזה… סעו בזהירות ותגיעו בבטחה הביתה”.
