רוכבת וטריאתלטית פלונית מבלה שעות ארוכות מדי שבוע באימונים על האופניים ובלעדיהם. לאורך כל הקיץ היא מעפילה מדי שבת את צובה, נס הרים וצור הדסה, באמצע השבוע רודפת אחרי חבורת המשוגעים בראש ציפור, ומתכוננת לאירועי הסתיו – גראן פונדו ג’ירו ד’איטליה וחצי איש ברזל בחיפה. ואז מגיע הגראן פונדו, ועימו מגיעה גם תחושה משונה ובלתי-מוסברת של קושי, עומס, עייפות ודופק גבוה. הרוכבת מסיקה שפשוט נפלה על יום רע, ומחליטה לעשות את מה שהיא יכולה עם מה שיש. אבל למחרת בבוקר מתעוררת בה מחשבה: הייתכן, אולי, שהיא בהריון? אחרי שהעניין מתברר – תוך שבוע וקצת – עולה השאלה האמיתית: מה עכשיו? האם עליה לתלות את האופניים ולמצוא תחביב אחר, מקרמה או קליעת סלים מקש?
הד”ר יוני ירום, רופא ספורט ומנהל מרפאת מדיקס תל אביב, סבור חד-משמעית שלא. “אין שום מניעה פיזיולוגית להמשיך לרכוב לאורך כל ההיריון מתחילתו ועד סופו. לפחות שלוש רוכבות שאני מכיר רכבו עד הלידה כמעט. אבל צריך לזכור שתקופת הספרינטים והאינטרוולים נגמרה. בדרך כלל אנו מרשים לאישה הרה בריאה לרכוב בדופק של עד 80% מרזרבת קצב הלב לפי נוסחת קרבונן ( דופק מירבי פחות דופק מנוחה כפול 0.8 פלוס דופק מנוחה). פעילות במשך ההיריון קשורה במחקרים רבים בפחות סיבוכי הריון, שמירה על משקל תקין להריון, התאוששות טובה יותר מההיריון ויש האומרים גם שהעובר נהנה יותר. בנוסף, אנו יודעים שנשים – ובעיקר ספורטאיות – ששמרו על כושרן במשך ההיריון, נהנו משיפור הישגים כאשר חזרו להתחרות אחרי הלידה. המנגנון אינו ברור אבל הוא קשור כנראה למערכת ההורמונלית”.
דורה הלר לאחר שהעפילה את החרמון בחודש השמיני להריון. צילום: יובל גולן
ירום אינו מוטרד מהסיכון בנפילה מהאופניים. “נפילה זה לא משהו שמאפיין דווקא את האופניים. אפשר גם ליפול במדרגות. על כל פנים, הסיכון הנשקף לעובר מנפילה אינו גדול. הסיכון העיקרי והחמור יותר הינו עליית חום הגוף (היפרתרמיה) של הרוכבת – היכול לפגוע בעובר – וכן התייבשות”.
“פעילות גופנית מתונה מומלצת לנשים הרות למען בריאותן ומשפרת את איכות חייהן במהלך ההיריון – ורכיבה על אופניים הינה פעילות באימפקט נמוך ולכן עדיפה כפעילות אירובית וגם מבחינת רצפת האגן”, אומרת יערה שדור, מוסמכת בשיקום רצפת האגן וייעוץ לפעילות גופנית במכבי שירותי בריאות. עם זאת, שדור חולקת על ד”ר ירום בעניין הסיכונים הטמונים ברכיבה על אופניים. “ברכיבת אופניים בשטח הסיכון העיקרי הוא כמובן נפילות, ולכן זו אינה פעילות מומלצת לנשים הרות, בכל שלב של ההיריון. כל עוד שמדובר ברכיבה על שבילים כבושים ורחבים, הדומים לרכיבה עירונית, הפעילות מותרת, וברוב אופני השטח תנוחת הרכיבה נוחה יחסית”.
לדברי שדור, רכיבת כביש טומנת בחובה בעיות אחרות לאישה ההרה, חוץ מסיכון הנפילה. “תנוחת הרכיבה כפופה ומחייבת גיוס משמעותי של שרירי הבטן – פעולה שגורמת לעלייה בלחץ התוך בטני. עליה ממושכת בלחץ זה גורמת ללחץ על רצפת האגן ועלולה לגרום להיחלשותה. בנוסף, ככל שהבטן גדלה כך שרירי הבטן נמתחים, ומרכז הכובד משתנה – כך שהאישה עשויה להרגיש אי נוחות בתנוחת הרכיבה המקובלת על אופני כביש. כאשר מופיעה אי נוחות, מומלץ להפסיק את הפעילות הגורמת לה, כל פעילות הגורמת לאי נוחות או כאבים משמעותיים במהלכה או אחריה אינה מומלצת. במהלך ההיריון תהיה נסיגה מקובלת ביכולתה הגופנית של האם מסיבות שונות (צרכי העובר הגדל, שינוי מבנה הגוף, שינויים הורמונליים ועוד). על האם להיות רגישה לשינויים, לקבל אותם בהבנה ולזכור ששינויים אלה זמניים והיא תוכל לשוב לכושרה וליכולותיה לאחר הלידה”.
דורה הלר רוכבת במחנה אימונים בגולן בחודש שמיני. צילום: יובל גולן
דורה הלר, שברזומה שלה עשרות גביעים מתחרויות איירונמן, חצי איירונמן, טריאתלון וריצה, המשיכה לרכוב על אופני הכביש שלה עד שבועיים לפני שילדה את בנה הרביעי אייבי, היום בן שש. “כשהתחילו לי צירים באמצע הר חריף הבנתי שאולי זה סימן שמעכשיו עד הלידה כדאי לי קצת לנוח”, היא מספרת בחיוך. “ההיריון לא היה מתוכנן, ואני בכלל הייתי עם התקן תוך-רחמי. באותה תקופה רכבתי הרבה, שלוש-ארבע פעמים בשבוע, בכללן רכיבות ארוכות. שמתי לב שירד לי קצת ההספק, ונעשה קצת יותר מאתגר לעקוף את מייק, בעלי ושותפי לרכיבות, אבל לא חשבתי שזה משהו מיוחד, הנחתי שמדובר בעליות ומורדות של תקופת אימונים. רק בשלב יותר מאוחר הבנתי שלא סתם קצת השמנתי, אלא שאני בהריון”, היא נזכרת.
אבל מי שחושב שהגילוי הוביל לשינויים מרחיקי לכת בהרגלי הרכיבה על אופניים של הלר – טועה. “כבר היו לי שלושה ילדים בריאים, ולא התכוונתי להגביל את עצמי בהיריון הזה. קראתי על פעילות גופנית בהריון והבנתי שלידה דומה למרתון, ושלהגיע ללידה בכושר טוב זה דבר חיובי – כי הרי מדובר בחוויה מעייפת והיכולת של ספורטאיות לעבור אותה ולהתאושש ממנה טובה יותר מאשר שלא לא-ספורטאיות”.
עד אותה תקופה, הלר הרבתה לרכוב ונהגה לרוץ ולשחות מדי פעם. “בחודש הרביעי החלטתי להפסיק לרוץ ועברתי להחלקה על סקטים; רציתי לשמור על תחושת המהירות ברגליים אבל לוותר על הטלטלות של הריצה. אבל את הרכיבה המשכתי כאמור עד שבועיים לפני הלידה. עשיתי דברים שייתכן שנתפסו כקיצוניים בנוף הרוכבות בארץ — טיפסתי את מעלה עקרבים ואת החרמון. לא רכבתי עם מד דופק, אבל הקפדתי על ‘מבחן הדיבור’ – אם לא יכולתי לדבר הבנתי שאני רוכבת בעצימות גבוהה מדי. השתתפתי במחנה אימונים של קבוצת רוכבים שנסעה לרכוב בעקבות הטור דה פרנס, וזכיתי לליווי צמוד של רכב הליווי של הקבוצה. ברור שלא הייתי בין הראשונים – הייתי בדבוקה האחרונה, וגיליתי אז כמה קשה להיות אחרון. טיפוס החרמון בחודש שמיני היה חוויה”. יובל גולן, שנהג ברכב הליווי באותו מחנה אימונים, נזכר אף הוא: “זה גם היה בקיץ בחום של יותר מ- 30 מעלות והיא סירבה לעלות לרכב, למרות הפצרותיי”.
הלר מודה שלשבת על אופניים עם בטן הריונית אינו הדבר הכי נוח בעולם. “גם לרכון קדימה ולאכול על האופניים היה לא נוח. הייתי צריכה לעבור לתזונה מבוססת נוזלים בעיקרה, אחרת הדברים פשוט לא התעכלו”.
אייבי נולד בבית אחרי שמונה שעות של צירים, בלידה שהיתה “קלה באופן יחסי”, לדברי הלר. למרות שההמלצה היא לנוח כשישה שבועות אחרי הלידה, הלר חזרה לאוכף תוך שבועיים בלבד. “אחרי הלידה התחלתי לעשות טריאתלון. עד אז הגדרתי עצמי כרוכבת, ואחריה התחלתי עם אימוני טריאתלון, ושנה לאחר מכן גם התחלתי להתחרות. גיליתי שאחרי לידה נעשים יעילים יותר בניצול הזמן למטרות ספורטיביות. כבר לא דוחים אימונים: אם יש מישהו ששומר על הילד, יוצאים לאימון, מתעלמים ממזג האוויר ומשיקולי עייפות”.
גם ניבה קרן אור גולדצווייג סירבה להיפרד מהאוכף לאחר שגילתה שהיא נושאת ברחמה את בתה, שי. “נכנסתי להריון בדצמבר 2009, הייתי אז בת 40 בדיוק”, היא נזכרת. “רכבתי באותה תקופה כ-150 ק”מ בשבוע על אופני כביש, רכיבת שבת ארוכה ושלוש קצרות יותר. אחרי שרכבתי כמעט כל השליש הראשון, בחודש השלישי החלטתי שאני יורדת מהכביש ועברתי לרכוב בשטח. זה היה מעבר קשה בעבורי, כי אהבתי את המהירויות שהכביש מאפשר, ושנאתי את השטח הגבשושי, וגם לא הצטיינתי בטכניקה. אבל הכביש נראה לי מסוכן, ולא רציתי לוותר על האופניים, אז נכנסתי לשגרת רכיבה של 20 קילומטר מדי בוקר. רכבתי בעיקר בשבילים, ובהדרגה התרגלתי לשטח והתחלתי ליהנות גם מרכיבות סינגלים ורכיבות בהרים וגבעות, בנחלים ובמקומות לא שגרתיים. בן זוגי ואני חרשנו את הארץ למצוא מקומות יפים לרכוב בהם, והמשכתי עם זה עד יומיים לפני הלידה. בכל ההיריון עליתי רק שבעה קילוגרם, וכשסיימתי אותו הייתי במשקל נמוך יותר מאשר כשהתחלתי אותו. בחודש שישי גם השתתפתי כרוכבת בטריאתלון הנשים בהרצלייה, כחלק משלשה למרחק העממי הקצר. זה היה מצחיק, כי בשנה שקדמה השתתפתי בטריאתלון הנשים כמשתתפת במקצה המלא. אבל לא התבאסתי – זו היתה חוויה, וממילא בחודש שישי לא הייתי מסוגלת לעשות טריאתלון שלם לבד, כי ריצה לא באה בחשבון”.
ניבה קרן אור גולדצוויג רוכבת בחודש השישי להריונה. צילום: דני גולדצווייג.
“הלידה הסתיימה בניתוח קיסרי שהשבית אותי לגמרי. הייתי שבורה מנכותי הזמנית, ומאוד פחדתי. חיכיתי לרגע שיאשרו לי לחזור לפעילות, וזה קרה חודשיים לאחר הלידה. הכושר שלי היה ‘על הפנים’ אבל הוא נבנה בחזרה די מהר. רכשנו צ׳ריוט (עגלת תינוקות המתחברת לאופני שטח), ושמנו את שי בפנים. כששי היתה בת חמישה חודשים ‘ארזנו’ אותה ושלושה מאחיה הגדולים ויצאנו למסע שטח מיקנעם עד הכנרת באופניים, שלושה ימים דרך עמק יזרעאל ועמק בית שאן, ולאורך הגבול הירדני – חוויה בלתי נשכחת. כששי היתה בת שנה בערך התחלתי ‘לזייף’. הרכיבות התחילו להיות ספורדיות יותר ויותר, עד שדי הפסקתי. אני יודעת שעוד אחזור לאופניים. ברגע כששי תלמד לרכב, אני אהיה שם כדי לרכוב איתה. כשהיא תגיע לגיל עשרה, אנחנו מתכננים לצאת איתה לטיול אופניים סביב העולם”.
לעידית ראובני-פודולר מקבוצת TACC היתה חוויה קצת שונה אשתקד, כשהיתה בהריון עם בתה אלה. “אף פעם לא התייחסתי ברצינות גדולה מדי לרכיבת הכביש ולקחתי את הספורט בפרופורציות הנכונות. לפני שהריתי שאלתי את עצמי הרבה פעמים כמה זמן אמשוך את האימונים לתוך ההיריון. בלבי תמיד רציתי לרכוב ‘עד היום האחרון להיריון’ אבל ידעתי שבמבחן המציאות אין סיכוי שזה יקרה. בשליש הראשון למזלי לא סבלתי מבחילות בוקר או הקאות וניסיתי להתאמן כרגיל אבל הייתי מאוד עייפה ואפילו תשושה. צמצמתי שעות אוכף ורכבתי רק שעות בודדות מדי שבוע. בסוף השליש הראשון השתתפתי עם ירין בעלי בכוכב הצפון (אירוע רכיבת כביש תלת יומי בגליל העליון ובגולן – ד”צ). באתי לשם בלי בסיס של אימוני נפח או אימוני עליות ובעיקר רציתי ליהנות. מעבר לקושי הרגיל של הטיפוס הרגשתי מחסור רציני בחמצן וכמובן עייפות ותשישות. בעלייה להר בנטל הרגשתי שאני מחזירה את נשמתי לבורא ובעלייה לחרמון חשבתי מחשבות דומות. אבל מסתבר שקצת קוקה קולה קרה בסיום כל עלייה מסוגלת להחיות נפשות, אפילו נפשות הריוניות.”
עידית ראובני-פודולר וירין פודולר בחרמון. רכיבה בחודש שלישי.
“שאלתי את עצמי עד מתי זה יהיה אחראי מבחינתי לעלות על הכביש ובכלל על האופניים מבלי שאסכן את עצמי ואת העוברית. באמצע הטרימסטר השני יצאתי עם TACC לרכיבת שבת של 120 ק״מ. 7 קילומטרים לפני סוף האימון, על כביש 4, אירעה נפילה בפלוטון. הצלחתי להתחמק מהנפילה ממש בסנטימטרים בודדים, ובאותו הרגע החלטתי שאני לא לוקחת יותר סיכונים ויורדת מהאופניים עד להודעה חדשה. מאותו רגע דבקתי באימוני ריצה ופילטיס, ובשבועות שקדמו ללידה הפסקתי גם לרוץ ופשוט הלכתי קילומטרים רבים מדי יום. אחרי הלידה חזרתי לאוכף יחסית מהר, תוך שלושה שבועות, אך מכיוון שאימוני הרכיבה מצריכים התארגנות ולוגיסטיקה מסועפת החלטתי בשלב הזה לעשות קצת הפסקה מהאופניים, ואני משתדלת לפשט את הפעילות הספורטיבית ככל הניתן באמצעות ריצות בפארק, אימונים בחדר כושר ופילטיס. אין ספק שהכושר שלי השתפר ביחס לתקופת ההיריון אך מאידך אני מתאמנת הרבה פחות ביחס לעבר.”
בר נתן ובנה יונתן במרוץ אייל, נובמבר 2013. צילום: ליליאן ביטון.
לעומת המרואיינות הקודמות, הטריאתלטית הבכירה לילך בר-נתן מספרת שאפסנה את האופניים זמן קצר לאחר שגילתה שהיא בהריון עם בנה יונתן, היום בן 3.5. “בתחילת ההיריון רכבתי קצת על האופניים, ואז שבת אחת בדרך חזרה הביתה בעלייה בכניסה למודיעין – בעודי מנסה להדביק את קצב הרכיבה של שוקי (סרויה, ד”צ) – הרגשתי שהדופק שלי בשמים. הזהירו אותי שדופק גבוה מאוד מסוכן לעובר, ונלחצתי מאוד. ומאז גם הפסקתי את רכיבות השבת. בכל מקרה לא רציתי גם לסכן את העובר בנפילה מהאופניים. ניסיתי לרוץ אבל אחרי חודש זה כבר היה ממש לא נוח, וגם קצת פחדתי לאבד את ההיריון, בייחוד שהוגדרתי בסיכון גבוה בגלל קרישיות יתר, אז לא רציתי לקחת סיכונים. לא הפסקתי לעשות ספורט, אך התאמתי את הפעילויות למצב הקיים. עשיתי הרבה ספינינג, לפעמים אפילו פעמיים ביום, למרות שבגלל הבטן נאלצתי לשבת בצורה מוזרה ובקושי הגעתי עם הידיים לכידון. גם שחיתי המון: אפשר להגיד שהשתפרתי מאוד בשחייה מאז. השתתפתי גם בשיעורי פיטבול ועיצוב הגוף, אך מאוד הקפדתי לא להתאמץ מדי. בסופו של דבר, הפעילות הספורטיבית לא מנעה ממני לעלות 30 ק”ג: הרי אנחנו יודעים שפעילות גופנית לבדה לא מונעת השמנה”.
קודם לכניסתה להיריון בר נתן היתה דמות דומיננטית בעולם הטריאתלון הישראלי, ואולם היא מספרת שלא חששה שכל מה שהשיגה בתחום זה יאבד בתקופת ההיריון. “התוכנית המקורית היתה לעשות עוד שני ילדים ברצף, ובינתיים נהניתי מאוד מתפקיד המעודדת בתחרויות, שאפשרה לי ליהנות מאווירת התחרות בלי לסבול מהלחץ. אבל בסופו של דבר התוכנית השתבשה וכך חזרתי להתחרות מוקדם משתכננתי. למרות שכמות האימונים ירדה באופן משמעותי, התוצאות שלי רק השתפרו”. בשנה האחרונה, גרפה לילך את המקום השלישי הכללי במקצה החצי-ישראמן 2013, את המקום השלישי מקרב הישראליות בחצי-ישראמן 2014, וסיימה ראשונה בנשים במקצה האולימפי בטריאתלון תל אביב, וגם קבעה שיאים אישיים במרוצים למרחק 5, 10 ו-15 קילומטרים.
ומה עם הטריאתלטית הפלונית ההריונית? היא החליטה לוותר על הרכיבה בראשציפור ורכיבות השבת לטובת אימוני ספינינג בטוחים יותר, ולטובת ריצות שהלכו ונעשו יותר ויותר איטיות, שחייה רגועה ורפויה, יוגה ופילטיס – מתוך כוונה להמשיך להיות הריונית פעילה עד לקו הסיום, חדר הלידה.
