הסרט של צ’פלין ‘הבהלה לזהב’ נפתח בסצינה בה הולך הנווד על שפת מצוק תלול, בלי להיות מודע לכך שדוב גדול עוקב אחריו. כאשר הוא עוצר רגע ומביט לאחור, הדוב נעלם באחד מהפיתולים, הסצינה מסתיימת, והסרט ממשיך לאכילת שרוכי נעליים ועוד ניסים ונפלאות, עד לסוף הטוב הכל טוב. “אנחנו כמו צ’פלין”, אמר הדוקטור לפני כמה שנים כשרכבנו כאילו לבד במדבר. הוא התייחס אז לבדואים, למדינה, למזרח התיכון, לא משנה למה בדיוק. רכיבת אופניים בשטחים … המסר שאנחנו כמו צ’פלין שלא רואה את הדוב ממשיך להדהד במוחי מפעם לפעם.
להריץ קדימה ליום שישי ה-13 האחרון. יום ללא מזל במסורות מסויימות. נקודת המפגש הקבועה במחסום הרכבת בבוקר שלאחר ליל ירח-מלא. לשם שינוי אני מגיע באיחור אלגנטי. אוריאל עם האופניים הפוכים. בודק את הסיבה לשמיניות בגלגל. אין שפיץ שבור, ובכל זאת, שמיניות לא באות סתם. בחינה קרובה של החישוק מגלה שלושה סדקים קטנים בו, קמטי מתיחת-פנים שגורמים השפיצים לאורך זמן, לא עילה לביטול רכיבה. הסדקים אינם באותו איזור ולכן הלחץ מתחלק על כל היקף הגלגל. הרי גם עם שפיץ שבור ניתן להסתדר, במיוחד בגלגל מרובה חישורים.
כדי לתת רקע לרכיבה, אומר שאני מה שקוראים בתל-אביב ‘חוזר מפציעה’. לא מתפרע עם הקילומטרים ולא עם אחוזי השיפוע. המסלול מירושלים לצומת שוקת ומשם לחברון אורך 140 קילומטרים ואין בו שיפועים חריגים, מלבד העלייה לוואלאג’ה שנמצאת בהתחלה. מחליטים, אם כן, לרכב למרות החישוק הסדוק. בקצה העלייה, בצומת הר גילה – בית-ג’אלה, נתקלים במחסום משטרתי מעובה וכפול. לא מראה נפוץ, אך גם לא נדיר. מחליפים מילות נימוס עם שוטר שנראה לא מרוצה מההשכמה המוקדמת. שלו וגם שלנו. הלאה. יורדים מחוסאן לכיוון צור-הדסה. הפעם תורי לומר תפילת הדרך, ואני מנצל את ההזדמנות להוסיף את המילה ‘מחבלים’ ללסטים ולחיות הרעות, בלי סיבה מיוחדת, אולי כי שמעתי שבוע קודם מישהו בקי קצת יותר ממני מוסיף מילים משלו לתפילה הזו. גם זה היה בדרך לחברון, אם כי יותר ישירה מהדרך שלנו היום. באותו רגע אני חושש מנהג שיעקוף אותי בעיקול בירידה יותר מאשר מהחמאס, לדוגמא.
מצומת האלה ודרומה הרכיבה ממשיכה כצפוי. מדי פעם אני מגניב מבט לגלגל האחורי של אוריאל (כלומר, של האופניים שלו) כדי לראות שהשמיניות לא גדלות. באיזור שקף יש שוב תנועה של ניידות משטרה. זה מספיק חריג כדי שאשמע את התהיה ‘מה זה, יש להם יום כיף היום שכולם כאן’?. אבל זה לא מספיק חריג כדי שנחשוב שקרה משהו.
גומעים את העליות הקצרות של כביש 358 תוך פלירטוט עם הקו הירוק, ולוקחים את הפנייה מזרחה שעולה לסנסנה. הפסקת ריענון. ממשיכים מזרחה, הפעם בירידה, לכיוון מיתר ומפגש עם כביש 60 שמגיע מבאר-שבע. פונים צפונה למחסום מיתר, והופ אנחנו מעבר לקו. מכאן ועד חברון אנחנו עם כביש 60, על חלק מהתוואי ששימש עוד את אברהם אבינו, בניו, וחמוריהם. הכביש מטפס במתינות, ולאחר שעוברים את היישוב שִמְעה אני כבר מתחיל לפנטז על הסיור הצפוי לנו בחברון פנימה. אוריאל זורק לי שאגיד תודה אם לא יחטפו אותנו בדרך. הוא לא אומר זאת סתם. עד היישוב היהודי הבא, עתניאל, עוד יש תנועה סבירה של ‘כוחותינו’ על הכביש. אך מעתניאל לכיוון בית-חגי נמצא קטע כביש נקי כמעט לגמרי ממכוניות של יהודים. בבקעה ירוקה במרכז המקטע הזה שכן פעם מחנה ‘אדוריים’ של חיל הנדסה. היום יש מוצב צבאי בגבעה השולטת על הבקעה, ובבקעה עצמה מרכז חירום של מ.א. הר חברון הלא מעורבבת. הפיגוע הקטלני האחרון שהתרחש באיזור היה ארבע שנים פחות יום לפני היום עליו אני מספר כעת. חוליה של חמאס ארבה לרכב משטרתי ומהירי נהרג שוקי סופר ז”ל.
כן, שם אנחנו רוכבים ובלי פחד, למרות הדאחקות על חטיפה, דריסה, ירי ושאר מרעין. יהודים בארץ-ישראל. עוברים את הכניסה לעתניאל ועוד לפני הכניסה למטע הזיתים שמזמין מארב מהסוג שהרגע ציינתי, בצומת עם הכביש שמגיע מדהריה, שומעים רעש פתאומי. הסדקים בחישוק העבירו את המתח לשפיצים האחרים
ואחד מהם נשבר. באותו זמן אוטובוס נכנס לתוך עתניאל, אולי ממשיך משם לחברון? מה עושים? הרי להיתקע בין עתניאל לבית-חג”י עם גלגל תקול זה לא סימפתי וגם יש את העניין של הסימן משמיים של שפיץ שנשבר בדיוק בכניסה לקטע שממנו חוששים. עם שפיץ אחד שבור אפשר להסתדר, אבל מה אם יישבר עוד אחד? מחליטים להמשיך. מסדרים את השפיצים מסביב להוא השבור כך שהגלגל שלא ייגע ברפידות, פותחים את המעצור (אין ירידות גדולות מכאן והלאה). השמינית גדולה יותר אבל ניתן לרכוב.
הירידה התלולה והקצרה לבקעת אדוריים עוברת בשלום. ההמשך מכאן מהיר. כדי לא להרגיז את הגלגל, עוקפים מהנתיב הנגדי את פסי ההרעדה שלפני צומת דורא-פוואר, היכן שממוקם עוד פילבוקס ישראלי. הצומת פתוח ואני מתקשה להבחין אם הפילבוקס מאוייש. זו עכשיו עונת הפירות הנשירים והקישואים, והבסטות בצד הדרך מלאות בהם. המואזין קורא למתפללים והכביש שקט מאד, כמעט ללא תנועה. מתקרבים לבית-חג”י, עשרים דקות מהיעד של קרית-ארבע. מעל בית-חג”י מרחף לו צפלין, חדיש יותר מזה שמשחק ב’זמנים מודרנים’ וכזה שאמור לאתר דובים. במחסום שנפתח לפני כמה חודשים לתנועת ערבים מחברון עומדים שני ג’יפים של הצבא הישראלי (צריך להמציא מילה ל’מחסום פתוח’, כי זה לא מחסום אם הוא פתוח). מצטרף אליהם ‘גזלן’ של מועצת יש”ע שמחלק קפה ועוגה לחיילים. צריך להמציא גם מילה לגזלן שמחלק דברים בחינם.
אנחנו עומדים יפה בלו”ז, ואני מרשה לעצמי להזמין את אוריאל לקפה ע”ח מי שזה לא יהיה. שואל את הגזלן החינמי בנימוס אם הוא מקבל גם חיילים במילואים בתיאוריה. כבר לא זוכר איך בדיוק, אבל הוא לא עונה לשאלה שלי ובמקום זה שואל מה אנחנו עושים כאן על אופניים כשיש אירוע חטיפה מתגלגל. ‘מתגלגל’ זה אנחנו, בא לי להגיד לו, אבל פונה במקום לקצין שלקח קפה ושואל אותו אם זה נכון. הקצין לא עונה. שושואיסט. מכיוון בית-חג”י יורד בחור צעיר על אופניים. עוד אחד שלא מבין מה אנחנו עושים כאן ושראה אותנו במצלמות של היישוב ולכן הגיע, למרות שהוא ‘אף פעם לא יצא מהיישוב באופניים לפני כן’. אומר לנו שהאירוע לא לפירסום עדיין, ומייד מספר את גרסתו שהיא קצת שונה מגרסת הגזלן, ואנחנו כבר מבינים שני דברים:
1. היתה חטיפה של שני נערים מגוש עציון.
2. כל אחד שנפגוש מעתה והלאה יספר סיפור קצת שונה.
הג’יפים נכנסים לתוך חברון, פעולה לא צפויה בסתם יום, אבל היום הוא כנראה לא כזה סתם. המשך הרכיבה לקרית ארבע מתבצע בהרגשה מוזרה. אנחנו נזכרים בניידות שראינו מוקדם יותר אבל לא זוכרים בדיוק איפה, עד שאוריאל נזכר שזה היה ממש על הבוקר, קרוב לזמן הזריחה, ודברים מתחילים להתחבר. עוברים עוד שני מקומות של פיגועים קטלניים מהשנים האחרונות, עד שמגיעים לקרית-ארבע. בכניסה מזהה את כתב הקסאמים של ערוץ 2, עוד לא משדר. מטפסים לכיוון גבעת חרסינה ומביטים לחפ”ק הנבנה ברחבת תחנת הדלק. במרכז המסחרי של הקריה נחים עם סנדביץ’ עד שמגיע לוינגר (הבן-של) לאסוף אותנו באמבולנס לסיור המובטח בחברון. הוא אומר לנו שהשניים החטופים הם כנראה שלושה, אבל עוד לא הודיעו את זה, חוץ מהרגע.
רוכבים לתוך חברון עד לבית-השלום שאוכלס אך בפסח, מאחסנים האופניים בחצר הכי מאובטחת בארץ אולי, ויחד עם לוינגר, מחוברים בעל-כורחנו למפלצת הווטס-אפ, אנחנו בלב ההמולה וחלק ממבול הדיסאינפורמציה שמציף את מי שחושב שהוא יודע. שמות כמו קלקיליה ועוורתא, בלי קשר גיאוגרפי לחברון, עולים ממסכי הסמרטפונים. מתצפית תל-חברון (רומידה), ככר השוטר של העיר הערבית דווקא שלו. שום ראיה למה שידווח בתקשורת על פשיטות מבית לבית וכל הבאזז הזה. אולי עוד לא התחילו.
הסיור מסתיים ואנחנו על האוטובוס האחרון לירושלים עם האופניים בתא המטען מתחת לעגלות ולמזוודות. מתוודעים לגרסאות ווקאליות של הודעות הווטס-אפ שעבורנו הן כבר ישנות. האוטובוס נכנס לירושלים ומודיעים בחדשות. לא עושה רושם על אף אחד חוץ מהנהג, שכנראה הצליח במשך היום להתעלם ממה שנוסעיו אמרו ביניהם. במחנה-יהודה גם כן הכל כרגיל, והקושי העיקרי הוא לפלס את הדרך ברכיבה. המולת יום שישי הסטנדרטית מכסה על הטרגדיה שעומדת בפתח, ומשכיחה גם מאיתנו את הרכיבה השקטה שהיתה לנו בכביש בין עתניאל לבית-חג”י, זה שלא היו בו כמעט יהודים חוץ משנינו ומשלושת אלו שרק כמה שעות לפני שיצאנו בבוקר היו שני קילומטרים משם, במקום בו נמצאה המכונית שרופה שהכילה אותם בדרכם אל הלא-נודע.
שלא נדע מצרות. ושהסוף יהיה טוב.
מאת: יותם קאופמן.
צילומים: אוריאל מ. יותם ק.
