ים כחול, מבט חטוף לסלע אפרודיטה בים התיכון, השלט שמורה ימינה לעליה שהמילה היחידה שמתארת אותה בנקודת זמן הזו היא “מיותרת”, ובסופה קו הסיום. אני עוד מנסה להאיץ ולעקוף רוכב שהיה לפני. ואז דידי השד של הטור דה פראנס, שער הסיום, מישהי דוחפת לי מדליה ליד, אני עוצר את הגרמין ומבין שזה נגמר. לאטפ קפריסין – L’Etape Cyprus חוויה של פעם בחיים.
צוקרברג רשם אותי למרוץ
לפני כמה חודשים, כשראיתי את הפרסומת של ה”לאטפ דו טור” בפייסבוק חלפו במוחי שתי מחשבות מנוגדות. האחת הייתה סוג של עצבים על פייסבוק שמטרגטים אותי בכזאת יעילות, והשניה הייתה התלהבות ומשיכה מיידית. היה לי ברור שאני רוצה להיות שם. בכל זאת, לא כל יום יוצא לרוכב אופני כביש חובב להשתתף בארוע שממותג ומזוהה עם הטור דה פראנס. ארוע האופניים הכי גדול בעולם, שמוכר גם למי שלא עלה מימיו על אופניים.
הפרסומת נפלה על קרקע פורייה מאוד, כיוון שבמהלך הביקור הראשון שלי בקפריסין שהיה לפני כשנה, הסתובבנו באי ברכב במשך שלושה ימים וככל שעבר הזמן, התגבשה במוחי ההבנה שזהו יעד פשוט מושלם בשבילנו, רוכבי הכביש הישראלים. כשחזרתי, לא הפסקתי לדבר על כך עם חבריי לאוכף וניסיתי לשכנע כל מי שהיה מוכן לשמוע. קפריסין זה גן עדן עלי אדמות ושכל דקה שאנחנו לא שם, אלא סובלים פה מהכבישים העמוסים שלנו, היא בזבוז.
מכינים את הגוף
אחרי שנרשמתי ללאטפ, יחד עם חבר, היה ברור שצריך להתחיל להתאמן. אפשר להשתתף בארוע כזה גם בלי להתאמן כמובן, אבל בשביל לצלוח 136 קילומטר עם 3000 מטר טיפוס, עליה אחת ארוכה וגדולה ועוד כמה קטנות, להצליח להנות מהנופים ומהכבישים שבדרך, ואולי גם להרשים את העוקבים בסטראבה, צריך לבוא מוכנים פיזית ומנטלית. תוכנית האימונים לא הייתה משהו פורץ דרך או חדשני.
ניסינו לצבור כמה שיותר שעות אוכף בחודשים שלפני. לעשות כמה רכיבות ארוכות, כמה קצרות והרריות ואחת שמדמה את הלאטפ. ואז לקראת הארוע של לאטפ, להוריד נפח בשביל להיפטר מהעייפות המצטברת ורק לשמור על כושר באימוני אינטרוולים. אפשר לומר שהתוכנית עבדה כצפוי והרגשנו שבאנו מוכנים, במגבלות הזמן שעמד לרשותנו, הגיל והיכולות הלגמרי ממוצעות שלנו.
אודות המסלול ניתן לקרוא בהרחבה בכתבה בבייקפאנל.
המרוץ מתחיל ומסתיים בכפר נופש “אפרודיטה הילז”, דרומית לפאפוס. הכי הגיוני היה לטוס לשדה התעופה בפאפוס ולחפש לינה ממש שם בכפר, על קו הזינוק. במחיר שבארץ אי אפשר אפילו לקבל חדר באכסניית נוער, שכרנו דירה גדולה ומפנקת עם שלושה חדרי שינה. למחרת הנחיתה הלכנו לקחת את האופניים השכורים, ובאופן צפוי וים תיכוני לחלוטין הם לא היו מוכנים והיו צריכים החלפות צמיגים, רפידות בלמים וכו’. כל זאת, למרות שהאופניים הוזמנו חודשים רבים מראש וחרף העובדה שהחנות נמצאת על קו הזינוק, מה שהיה צריך תיאורטית לדרבן את הבעלים לדאוג להכל מבעוד מועד.
למרות העיכוב, הספקנו לצאת באותו יום לשתי רכיבות קצרות כדי להכיר קצת את הכבישים ולהנות מהנוף. אמנם, ביום שלפני רכיבה כה ארוכה כמו הלאטפ הרגליים צריכות להיות הכי טריות שאפשר, לא יכולנו לוותר על רכיבה לאורך הים על כביש נעים, במזג אוויר מושלם. חוץ ממזג האויר שכמובן לא שונה מהותית מהמוכר לנו, הישראלים, מה שאיפשר לנו לצאת לשתי רכיבות באותו יום, בבוקר המאוחר ואחרי הצהריים, הוא העובדה שהכבישים בקפריסין הרבה פחות עמוסים, וחלקם פשוט ריקים, רוב שעות היום.
לאטפ – על קו הזינוק
בבוקר המרוץ ניסינו לאכול ארוחת בוקר פחממתית וגדולה ככל האפשר, והעמסנו על עצמנו כמויות בלתי סבירות אך נחוצות של ג’לים, חטיפי אנרגיה וכיוצא באלה. התייצבנו בנקודת הזינוק מדוגמים ומרוגשים. עשינו סלפי הכרחי, כי כולם עושים, וחיכינו להזנקה. המרוץ מתחיל בירידה תלולה ולמרות שאני לא נוטה לזהירות יתר בירידות, פה לקחתי את הזמן, גם כדי להנות מהנוף של הים וגם כי לא רציתי לסיים את המרוץ לפני שהתחלתי אותו בגלל טעות שלי או של רוכב אחר. אחרי כמה קילומטרים, היה ברור שעקבות דבוקת המובילים התקררו מזמן ואין טעם לנסות לרדוף אחריהם.
הצטרפתי לקבוצה קטנה כי חשבתי שנעבוד ביחד ונקל אחד על השני, אך לא מצאתי שותפים והמשכתי קדימה. במשך השעתיים הראשונות, כל המחשבות הן על כך שצריך להגיע במצב כמה שיותר טוב לתחילת העליה לאולימפוס – עליה של 17 קילומטר עם ממוצע של 8 אחוז. אך גם 50 הקילומטרים שלפני כן, כולם במגמת עליה, לכן די מהר הדבוקות שעוד היו התפרקו לגורמים. היה ברור לי ולשותפי שאי אפשר “להרביץ” מההתחלה כי זה יתנקם בנו בעליה ולכן היינו עם היד על הדופק, תרתי משמע, ונתנו לאנשים לעקוף אותנו בלי לנסות להידבק למישהו מפאת הדרפטינג או האגו. אך האגו עוד יראה את פרצופו המכוער מאוחר יותר.
במכתב שהוציאו המארגנים לקראת הארוע נכתב שבתחנות הרענון יחכו לנו פחיות קולה (פפסי, משום מה) וסמכנו על זה להשלמת צורכי הסוכר. מה גדולה הייתה האכזבה לגלות בתחנה השניה, לקראת העליה לאולימפוס, שמישהו התרשל בתפקידו וכל פחיות הקולה היו ללא סוכר. לא האמנתי למשמע אזניי ושאלתי שוב ושוב, “אתם בטוחים שזה כל מה שיש?”; “אין עוד ארגז איפשהו עם קולה רגילה, עם סוכר?”. נעניתי בשלילה, ושמעתי את אחד המקומיים מסביר לחברו משהו עם המילים “אתליטיס”(ספורטאי) ו”זאכארי” (סוכר). המשכתי הלאה ושמחתי שבערב לפני הכנתי כמות אוכל שאמורה לספק לי את כל צורכי הקלוריים גם בלי תחנות הרענון.
מד שיפוע משתנה
העליה התחילה בהצלפה קצרה ואכזרית של כמה מאות מטרים תלולים מאוד, ושם נראו הרבה מאוד פרצופים סובלים. ברגע הזה המחשבה היחידה שעוברת בראש זה “אם ככה זה יהיה, אפשר להתקפל ולחזור”. אבל אחרי זמן מה העליה מתמתנת ומתגלה במתינות נעימה כמעט לכל אורכה. בניגוד לעליות המוכרות לנו כמו אשתאול (צובה) או נס הרים (מחסיה), העליה לאולימפוס הקפריסאי כמעט לא מרגישה כמו עליה. הקצב מהיר מאוד, הרגליים מסתובבות, הנוף והצמחייה משתנים ככל שעולים, ואיתם משתנה גם הלך הרוח.
מהשמרנות הבוגרת של תחילת המרוץ לא נשאר זכר, והאגו שעד עכשיו רק הציץ מדי פעם מאחוריה, זקף את הראש בגאון אחרי הרוכב הראשון שעקפתי. מכאן, כל המרוץ השתנה מבחינתי והפך לנג”ש. כל רוכב שרואים באופק הוא עילה לפדל מהר יותר, לעלות גבוה יותר בדופק. כל רוכב שמגיח מאחור הוא תזכורת שאפשר יותר מהר, ופתאום 140 על השעון הופך ל 150, ואז 160, ואז 165, והאגו לא נותן להוריד את הרגל מהגז.
אחרי כמה קילומטרים התיישב על הגלגל שלי רוכב. בהתחלה עוד חשבתי שזה זמני, שהוא לא יחזיק, שיציע להתחלף, שיגיד משהו, אבל לא. הוא החזיק, ולא אמר מילה. את רוב הדרך לפסגת האולימפוס הוא עשה בישיבה כמה סנטימטרים מהגלגל האחורי שלי, וגם כשהיינו לגמרי לבד, הוא לא הוציא מילה מפה. למרות שזה לא גורע מהמוביל כלום, עדיין לא עזבה אותי המחשבה שזה פשוט לא לעניין לשבת ככה על גלגל של מישהו שאתה לא מכיר במשך 10 קילומטרים ולא להגיד כלום.
בתחנת הרענון שאחרי העליה הוא עצר לידי למלא מים, ושאלתי אותו “תגיד, אתה באמת לא תגיד לי מילה, גם פה, עכשיו?”, ואולי בגלל שזה היה ברוסית, שפת אמו, הוא התעשת, ואמר “תודה” ושאני “תותח” (“קראסאבצ’יק”, יפיוף בתרגום מילולי) ואז רכס את הווסט ונתן גז בירידה.
העייפות כבר מזמן לא תיאורטית
אחרי 20 קילומטרים של ירידה תלולה ורציפה, מגיע החלק שבאמת סוחט ממך את המיץ. העייפות כבר מזמן לא תיאורטית, הירידות כבר לא באמת ירידות, אבל העליות עוקצות ומוציאות ממך קללות, גם כשאתה לבד. במיוחד כשאתה לבד. למי יש כוח לפדל אחרי 100 קילומטר כאלה? ניסיתי להיאחז במחשבות על קו הסיום, על הנוף של הים, אם אי פעם אגיע אליו. על כך שבאמת רציתי את זה ובאמת יפה פה בכפרים הציוריים האלה.
אבל כל המחשבות האלה פרחו והתאיידו, ונשאר רק הכאב ברגליים ובגב וההבנה שלהאט עכשיו זה רק אומר למתוח עוד את הסבל. העידוד הכן והחמוד מאוד של תושבי הכפרים שחלפנו על פניהם עזר רק במעט להרגיש כמו רוכב “אמיתי” והשכיח במעט את הסבל. אז הורדתי את הראש, כופפתי מרפקים, דחפתי עוד דובון גומי לפה והמשכתי לפדל.
כח הקולה
בתחנת הרענון האחרונה עצרתי לראות אם יש שינוי בהיצע, וכשראיתי שאין, סיננתי משפט ייאוש ברוסית לעצמי, כי כשקשה, עוברים לרוסית. למזלי שמע אותי אחד ממפעילי התחנה וענה לי ברוסית. הוא ניסה שוב לדחוף לי פפסי ללא סוכר ואמרתי לו שאם היה בזה סוכר, הייתי לוקח. ואז ברגע של אחווה והבנה לסבל שלי הוא אמר לי לחכות, רץ לאוטו שלו, הוציא משם פחית קולה אדומה ורץ אלי. הפחית הייתה חמימה, אבל למי אכפת? יש בזה סוכר נוזלי! הדפתי מעלי את הידיים עמוסות הבננות של הבנות הקפריסאיות בלבוש המסורתי, פתחתי את הפחית ושפכתי אותה לגרון. אמרתי לו תודה ושהוא “קראסאבצ’יק” והרגשתי איך הכוח חוזר אלי. את עשרים הקילומטרים האחרונים עשיתי על אדי הסוכר של הפחית הזאת.
לקראת הסוף הגעתי יחד עם דבוקה של כ 15 רוכבים, שהובלתי יחד עם רוכב צרפתי, אם לשפוט לפי המבטא. כשראינו את השלט לאפרודיטה הילז צהלנו ואז הבנו שזאת לא הכניסה הנכונה ויש עוד 2 קילומטר עד שיורדים מהכביש הראשי. הצרפתי צעק את זה לאלו שמאחוריו, וכולם ענו בקול אחד בקללות, כל אחד בשפתו. חרקנו שיניים והמשכנו. אין אושר כמו האושר שחווינו יחד כשהכניסה הנכונה הייתה מולנו, אבל האושר התחלף בסבל טהור מיד בעליה לכפר. מה שווה כל הנוף הזה אם אין חמצן במוח וקו הסיום מתקרב אליך בזחילה?
לוקאס הצרפתי נעלם מקדימה, ועכשיו גם עוקף אותי רוכב שעקפתי בעצמי בקילומטר ה 30 בערך. זו כבר ממש חוצפה, אבל אין לי מה לעשות כל כך, הרגליים בשביתה איטלקית. אני מצליח לעשות שלושה קליקים במצלמה אל עבר הים. פריים אחד יוצא בפוקוס, אני חושב, וכל המחשבות שלי הן רק על זה שאחרי שאגיע לקו הזינוק, הבטחתי לעצמי שבוע מנוחה מהאופניים. בקו הזינוק אני רואה את הרוכב שישב עלי בעליה מצטלם עם הבן הפעוט שלו. אחרי שהתפרסמו התוצאות, גיליתי שהוא הגיע רק כמה דקות לפניי ושמחתי לראות שהעזרה שלי לא הרוויחה לו יותר מזה.
לאטפ קפריסין – איזו חוויה
אני חושב שאפשר לומר בביטחון מלא שהלאטפ היה הצלחה מבחינת המארגנים. אמנם כמות הרוכבים לא הייתה גדולה כמו בארועים מוכרים יותר ונגישים יותר לאירופאים, אבל בשביל פעם ראשונה, זה היה ארוע מוצלח מאוד לטעמי. וברמה האישית, בתור גראן פונדו ראשון שאני משתתף בו, לא יכולתי לצפות ליותר. האימונים הוכיחו את עצמם, הרכיבה עברה בשלום ובלי נפילות מהאולימפוס, והאופניים (קניון אולטימייט) עשו את העבודה נאמנה. מעל הכל התאוריה על היותה של קפריסין יעד מושלם בשבילנו, הרוכבים הישראלים, הוכחה כנכונה. לרוכבים האנגלים יש את מיורקה בתור מפלט ממזג האוויר המדכא שלהם ולנו יש את קפריסין, בתור מפלט מהכבישים העמוסים שלנו. אז מה עכשיו, בעצם? עכשיו נחים ומחפשים כרטיס לקפריסין לעוד חודש-חודשיים.
כתב וצילם: אמיל סלמן
צילום: בחסות הארוע – לאטפ קפריסין, נאסוס טריאנטפילו
אמיל, הוא צלם הארץ באזור ירושלים כבר 15 שנה, אבא לשניים שבגללם הפסיק לרכוב לפני יותר מעשור. חזר לאוכף לאחר פרסום האופניים למכירה אחרי שהקונה הפוטנציאלי שכנע לא למכור אלא לחזור לרכוב. מאז התמכר שוב לרכיבת אופניים.
⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך