אחרי 6 חודשי אימונים, השקעה וסוג של לשים את החיים האישיים ב- Hold, הדבר האחרון שאתה רוצה שיקרה זה, שבקו הזינוק האופניים שלך לא יגיעו ולא תוכל לזנק. זה מה שכמעט קרה לזוהר רובין מ “זוהר ומיגל” בדרך לטראנס אלפ!
“זוהר ומיגל” הם נותני חסות של BIKEPANEL, והם יצאו, שניהם – גם זוהר וגם שותפו מיגל רויטמן, ועוד עשרות רוכבי כביש ישראלים, לתחרות הסטייג’ים האגדית: Tour Transalp – שאגב, חגגה עשור לקיומה. הטור מתחיל מעיירה בשם מיטנוולד שבגרמניה ועד ארקו שבאיטליה דרך מעברי אלפים מרהיבים ב 7 ימי רכיבה על פני 850 ק”מ ובגובה מצטבר של כ 20000 מטר. כדאי להגיע לאתגר כזה מוכנים…
טיסה, 6 בבוקר, נפגשים בשדה. מתארגנים לצ’ק אין, לחץ אטומי בשדה. חשבנו שייקח לנו שעות לעלות את המזוודות, למזלנו עמדנו ליד קבוצה נוספת של רוכבי הרים, כ -12 חברה. מישהו מהסלקטורים זיהה את החבורה והחליט לקחת את כולנו למסלול הביזניס קלאס של אל על ותוך דקות ספורות, עשינו צ’ק אין ושלחנו את האופניים והמזוודות. על הטיסה היו כ- 50 רוכבי אופניים – חלק באופן עצמאי וחלק במשלחת של הראל נחמני. שיחת צחוקים כל הדרך.
עם הנחיתה במינכן הסתבר לנו, שבגלל ריבוי מזוודות האופניים במטוס, ל – 14 מזוודות לא היה מקום ולכן נשארו מאחור! למזלי הרע בינן הייתה גם המזוודה שלי. לחץ ובירורים ועדכנו אותנו שהמזוודות יוטסו בצהריים למילאנו ויגיעו מידית ברכב למלון יום (במקום יומיים) לפני הזינוק. אין מה לעשות, תוספת לחץ מיותרת, אך למזלנו לקחנו מראש את יום שבת להתארגנויות. נהג חיכה לנו ולקח אותנו למלון בעיירה מאד קרובה ל- Mitten Wald העיר הראשונה ממנה מתחיל המרוץ. הגענו, מיד פתחנו את מזוודות האופניים, הרכבנו, חיזקנו ,שימנו ואני בציפייה להגעת האופניים שלי. כל כמה שעות טלפונים להצלבת האינפורמציה מול אל-על בארץ, כדי לקבל מידע עדכני על מצב מזוודת האופניים ולוודא שהכל בתנועה ולא הולכת להיות כאן בעיה. סוף טוב הכל טוב – הם הגיעו.
זוהר והביאנקי Oltre המדהימים שלו, עם אולטגרא Di2 וצבע מט שאין רוכב שלסתו לא נשמטת מיופים! בסוף הם הגיעו:
למה בעצם אנחנו צריכים את זה ואיך התכוננו?
כשאתה מגיע לגיל 40 מתחילים לנקר לך בראש כל מיני מחשבות על מעשים אקסטרימיים שבא לך לעשות בחיים, לאחר שרכבתי הרבה שנים בארץ ובחו”ל תמיד חלמתי לעשות איזה שהוא מסע בחו”ל שלא יהיה לו אופי תחרותי מובהק אבל שיהיה מיוחד ומאתגר וכך נפלה ההחלטה.
ההכנות הם החלק הכי הקשה: ראשית המחויבות שאתה לוקח על עצמך במשך כחצי שנה, ללא ספק שמנו את החיים השגרתיים שלנו ב hold לכמה חודשים מכל הבחינות. אני מכיר הרבה זוגות שלקחו מאמן ובנו תכנית אימונים ייעודית אבל לא אנחנו, שהחלטתנו שניסיון רב השנים בהכנות למרוצים ואירועים תחרותיים דומים יספיקו, במיוחד כשהמטרה היא לא פודיום, אלא להגיע מוכנים כמה שאפשר ולעבור את הקטעים בשליטה מלאה – כל אחד ברמת הכושר שלו מבלי להגיע למצב שאחרי יום או יומיים אתה בהישרדות והשתרכות העיקר לסיים. ההשקעה שלנו הייתה בין 300 ל 350 ק”מ בשבוע, בין 10 ל 15 שעות שבועיות.
האמת היא שקשה מאד להתאמן לעליות מהסוג שפגשנו בטור בכבישי הארץ, אנחנו ממוקמים היום במרכז הארץ והעלייה שהכי מתקרבת למה שנתקלנו שם היא החרמון, לרכב באזור החרמון מצריך אופרציות לא פשוטות מבחינתנו (משפחה, חנות האופניים…) ולכן לא ניתן להגיע לחרמון לעיתים קרובות. יחד עם זאת הייתי מגדיל את כמות הטיפוסים במהלך תכנית האימונים, אין ספק שהיום לאחר שעברתי את הטור ברור לי לגמרי כיצד צריך להתאמן לדבר כזה ואני יכול להגיד לכל רוכב שמתכוון לרכב את זה איך הוא הולך להרגיש ומה הולך לעבור עליו. מלבד שיפורים בתוכנית האימונים הינו די מוכנים לכל מה שקרה בפועל.
הלוגיסטיקה – עם מה נוסעים לשבוע כזה?
אנחנו כבר לא הצעירים המקצוענים והמאד מינימליסטיים בציוד שהיינו… הפכנו לאנשים שונים, ולשבוע כזה כמעט וארזנו חצי בית, שלא יהיה קר, שלא יחסר, שלא נופתע. בסופו של דבר 70% מהדברים לא צריכים והזיכרונות האמתיים מימים עברו בתנאים דומים חזרו אלינו רק בשטח.
בפועל מה שצריך וחובה:
שני סטים של ביגוד (חולצה ומכנס) כל יום מכבסים והכל מתייבש ואין צורך לסחוב סתם. 3, 4 זוגות גרביים, נעלי רכיבה, קסדה וכמובן אופניים, וסט ללא שרוולים לירידות אחרי הפסים המושלגים, זוג שרוולי ידיים (לא חובה) סט בגדים לארוחת ערב כפי שנהוג לקרוא לו after race כלי רחצה וזהו!
כל מי שהביא יותר מזה פשוט התעסק חצי ערב בלהכניס ולהוציא מהתיק. רוב ההתנהלות היומית היא על בגדי הרכיבה של אותו היום.
היום הראשון – הלם אלפיני?
אז זהו, אולי זה ישמע מעט יהיר אבל הלם של היום הראשון לא היה לנו, מה שברור זה שכולם יודעים שהיום הראשון הוא היום הבעייתי ביותר, מאחר וכולם רעננים ומחכים עם נצרות דרוכות לאחר אימונים של חצי שנה לאירוע הזה והכל מתפוצץ בדקות הזינוק. אף אחד לא יכול לפסוח על הרגעים האלו: הדינמיקה התזזיתית בתוך הפלוטון הענק הזה של כ 1500 רוכבים… חשמל באוויר! אין מצב שאתה נשאר אדיש לקצב ולשיפור הפוזיציות התמידי בתוך הדבוקה.
כמובן שאת רוב הרוכבים זה לוקח למאמצים מעל ליכולתם ורואים את זה אחרי זה כשמגיעות העליות איך כולם נתקעים והקצב מתדרדר משמעותית. אנחנו ידענו את זה ובכל שלב הקפדנו להיות בדפקים אליהם אנחנו רגילים, לנצל את הניסיון הטקטי ולא לרדוף בראש הקבוצה בכדי לגשר על קבוצות אחרות, לדאוג לא להיות יותר מדי מקדימה כדי לא להשתתף בהחלפות המהירות ששורפות אותך מהר מאד ולנצל את הירידות ואת הניסיון הטכני לשיפור עמדות.
התנהלות ארגונית יומית בטראנסאלפ
היו מרכיבי הווי חוזרים ומשעשעים שהתפתחו באירוע: כל בוקר לפני הזינוק כ 10 דקות השמיעו את אותם השירים וזה נתקע בראש ולא מרפה… היה שיר אחד מדהים שכנראה מוביל היום במצעד הפזמונים בגרמניה. השיר הזה הפך לסמל קבוע של הדקות האחרונות לפני הזינוק בקרב כל הרוכבים והמשיך להתנגן בראשנו גם במהלך הקטע, הם פשוט פמפמו לנו אותו בכל הזדמנות בהתחלה ובסוף.
אני חייב לציין את הארגון המופתי של המארגנים, הכול תוכנן ודפק בצורה מדהימה, ברישום שערכנו ביום הראשון עם קבלת המספר קיבלנו תיק אחיד לכולם כשבחלקו הקדמי המספר של כל רוכב, בתיק הזה היינו צריכים לשים את כל החפצים שלנו ומה שלא היה בתוכו היה צריך להיות עלינו ברכיבה, כל בוקר כמו שעון בשעה 7 בבוקר היינו צריכים להוריד את התיק ללובי המלון שבו שהינו, בעלי המלון היו מעבירים אותו לרכבי המארגנים ( שורה של כ 10-15 ואנים גדולים של europcar ) שחנו ברחבה במרכז העיר ומשם נסעו לעיר הבאה וחולקו, כל תיק למלון של הרוכב שלו, עם הגיענו בסיום הקטע למלון הבא, התיק חיכה לנו בלובי הכניסה מוכן ומזומן לקראתנו, וכך חוזר חלילה בכל בוקר ללא רבע תקלה – פשוט מדהים !
הכי מרגש, הכי כיף, הכי קשה, הכי מעצבן והכי קורע מצחוק – נסעו ביחד לטראנס אלפ…
הדבר הכי מרגש ללא ספק היה קו הסיום לעבור את כל שבעת הימים האלה, 808 ק”מ, 18.900 מטר טיפוס, 17 פסים באלפים ובדולומיטים , קו הסיום בעיר Arco בחלק הצפוני של אגם גארדה באיטליה היה הרגע המרגש ביותר.
הכי כיף – זה יישמע קצת בנאלי אבל הכל היה כייף אמיתי ובלתי נשכח: מהטיסה והאווירה במטוס, דרך הקושי, הנופים והירידות המטורפות וההוויי של כל החברה בארוחות הפסטה והבירה שנשפכה בערבים. ללא ספק הכיף היה בכל דבר שעשינו, חוויה בלתי נשכחת שמומלצת לכל רוכב אופני כביש אולטימטיבי.
הכי קשה היו הקירות שהגיעו באמצע הפסים (מעברי ההרים), פתאם קטע בשיפוע של 20% או 23% לאורך של איזה קילומטר, שאתה פשוט לא מבין מאיפה זה הגיע ואיך מטפסים את זה עכשיו? אתה רואה אנשים פדל אחרי פדל מרוכזים בעצמם כל הגוף מעל הכידון כמעט נשפך על הגלגל הקדמי.
הכי מעצבן היה החום באיטליה, כשהגענו לדולומיטים היה חום בלתי נסבל: ראינו שם 33 ו 40 מעלות חום בקטעים מסוימים. כך למעשה התנהלו שלושת הימים האחרונים בחום המעצבן. אני אישית סובל מאד בחום ומעדיף את מזג האוויר של האלפים, קרירות ואפילו גשם עדיף על החום הבלתי נסבל. נוסעים עד לשם לקבל קצת “אורופה” ומקבלים חום של פלסטינה…
הכי קורע מצחוק – ביום הרביעי בקטע מ st.vigil – falcade באורך של 107 ק”מ, קטע מאד לא פשוט עם שלושה טיפוסים, הראשון טיפוס ל grodnerjoch לגובה של 2110 מ’, לאחר מכן שוב טיפוס ל passo sella לגובה 2225 מ’, ירידה תלולה וטיפוס נוסף ל passo fedaia בגובה 2050 מ’, בסיום הקטע לאחר שהגענו לעיר falcade, עיירה מאד קטנה בדולומיטים פנינו למצוא את המלון. על הנייר היה כתוב 2 ק”מ אמרנו סבבה מתגלגלים למלון… הגענו לעמדת המידע להכוונה למלון הבחורה מצביעה לנו על מלון בקצה ההר כשהגג שלו נושק לשמיים! בלית ברירה טיפסנו לשם 2 ק”מ אחרי קטע מתיש, כל הדרך שיפוע 18% ואנחנו כולנו קרועים מצחוק, נראה לי שלקח לנו חצי שעה להגיע למלון.
המלאך האנושי – הצלה בתוך 12 אחוז שיפוע, עליה שלא נגמרת ו 35 מעלות
זהו, היום האחרון הגיע, כולם נרגשים, מחליפים חיוכים ודאחקות בין החברה. כולם מבינים שזהו המאמץ האחרון לפני קבלת חולצת הפינישר. התחלנו את הרכיבה לצלילי השיר הקבוע ויצאנו אחרי המארשלים על האופנועים ל 12 ק”מ מישוריים של רכיבה מנהלתית בפלוטון אחד גדול. מיד לאחר המישור התחלנו לטפס ל viote מגובה 200 מ’ ועד ל גובה 1562 מ’ על מרחק של 20 ק”מ. בראש הגבעה חיכתה לנו תחנת האכלה הראשונה שם הסתערנו על האבטיחים הבננות המלפפונים המלוחים ומבחר עוגות השמרים. באותה עליה היה חום אימים והיינו צריכים למלא מים כל כמה קילומטרים בכל מיני ברזים במהלך העליה.
הקטע המדהים התרחש באמצע העלייה: אני ויוסי שותפי רוכבים בקצב עקב החום המתיש. כמו שאתם מתארים לעצמכם, החלו להציק לי הרהורים טורדניים על קולה קרה באמצע העלייה… זה היה נראה לי כמו נס לקבל עכשיו איזו קולה קרה! כעבור מספר דקות יושב בצדי הדרך איש מבוגר עם שולחן קטן וכיסא ועל שולחנו פחית רד בול נוטפת טיפות קרירות ומגרות. בלי לחשוב אפילו שניה הושטתי את היד לעבר הזקן תוך סימון עם הראש לכיוון הפחית, והאיש הזקן והמקסים הזה, שלא הכיר את הרוכבים המזדמנים שעברו מולו, ולא יראה אותם יותר בחייו מיד מסר לי את הפחית עם חיוך! חשבתי לעצמי זה לא באמת קורה לנו, כנראה אלו הזיות חום. פתחתי מיד את הפחית ולגמתי לרוויה הושטתי את הפחית לשותפי שהיה המום מהאירוע וכך התענגנו על הפחית באמצע טיפוס העלייה בשיפוע של 12%. אחחח…. חוויה מדהימה!
התארגנו להגיע לקו הסיום ביחד לתפוס תמונת סיום למזכרת, סידרנו את החולצה רכסנו את הרוכסן עד הסוף והיינו מוכנים לתמונת הסיום. כצפוי בקילומטר האחרון מחיאות כפיים של התושבים לאורך כל המסלול, ובסיום עדת צלמים מפציצים בתמונות – איזה עושר עילאי מסע של שבעה ימים מפרכים בהרי האלפים והדולומיטים הגיעו לסיום !
מיד עם מעבר שער הסיום חיכו לנו נציגי המארגנים הורידו לנו את הציפים והמספרים, קיבלנו את המדליה וקיבלנו פתק לקבלת חולצת הפינישר. הרגעים הללו סימלו באופן הכי מובהק את הארגון המופתי ששרר לאורך כל הטראנס בכל תחום ובל עיירה. פנינו מיד לבית הקפה הקרוב (20 מטר מקו הסיום), פגשנו את שאר הישראלים והתחבקנו והתנשקנו. פנינו להזמנת 4 פיצות איטלקיות עסיסיות ו4 חצאי בירה מחבית לחגיגת הסיום – ואאוו זה היה טוב!
מה הלקחים וההמלצות לבאים אחריכם?
הלקחים וההמלצות הם – לבדוק היטב את מיקום המלונות מקו הסיוםזינוק! זהו פרט מאד חשוב על מנת להימנע מרכיבות ארוכות לאחר הסיום בחיפושים אחר כתובת המלון בעיירות שכנות וכן החזרה בבוקר מאותם מלונות. כמו כן לא לקחת יותר מידי ביגוד וציוד שלא יהיה שימושי – הוא סתם מעמיס על התיק שמקבלים. התיק הזה שניתן ממארגני האירוע הוא מעולה ומספיק לכל הציוד הדרוש.
רצוי שיהיה יום אחד מלא לפני יום הזינוק על מנת לוודא שהאופניים הגיעו כמו שצריך, להרכיב הכול ולצאת לאימון קליל לראות שהמערכות עובדות ולהתחבר לכבישי אירופה: יום התאקלמות לפני שהתחרות מתחילה. כמו כן לאחר יום הסיום רצוי לקחת יום אחד נוסף עם החברה במלון נחמד באזור לפני הטיסה, בכדי להוריד את המתח שהצטבר להעביר חוויות לארוז בנחת את האופניים ולעשות פאוזה מהכל.
הסירו דאגה מלבכם לגבי חששות על תקלות בציוד. תגיעו מוכנים עם ציוד תקין ומכוון. גם אנחנו חששנו מעט שנצטרך אולי להתמודד עם כל מיני תקלות שלא נצליח לפתור, אבל אני חייב לציין שהייתה שם עמדה בסיום כל קטע ולמי שהיו תקלות טכניות או כל בעיה אחרת המכונאים המקצועיים של חברת rose היו פותרים, גם במהלך הקטע מספר רכבים שלהם הסתובבו בין הרוכבים וטיפלו בכל מיני בעיות.
לסיכום
למדתי משהו חדש: שאפשר ליהנות מאד מחופשת רכיבה על אופניים באירופה ולא משנה כמה קשים המסלולים. להשתתף בכזה אירוע במוד לא תחרותי (כמו שאני רגיל לו מעברי) משאיר הרבה מקום להנאות מסביב לאירוע עצמו. האירוע כל כך מוצלח ומתוקתק שקשה להגיד שמשהו אכזב אותנו, הכול תמיד הפליא אותנו לטובה, הרבה פעמים התפלאתי איך כשמגיעים בסוף כל קטע לאיזו עיירה קטנה ומצליחים לארגן שם סיום של כ 1500 רוכבים שמגיעים עם האופניים אנשי צוות וצריכים ללון באזור.
בחזור הגענו לארץ בשעות אחה”צ המאוחרות ישר לחיק המשפחה, בלונים ושלטים שהכינו הילדים. היו אפילו עוד כמה שעות לרוקן בפניהם חם מן התנור את החוויות הכי בוערות. למחרת חזרה לחנות – אל שצף טלפונים של חברים לקבוצה ומכרים וכולם רצו לשמוע חוויות. באיזשהו שלב הרגשתי כמו תוכי שחוזר על עצמו עם אותם התיאורים וההתלהבות… אחרי הסיפורים לא היה אחד שלא אמר לי “תרשום אותי לשנה הבאה, אם אתה עושה אני אתך” אני מניח שרוח ההתלהבות שאפפה אותי עברה הלאה לשאר החברים. זהו אירוע חובה לכל רוכב חובב שאוהב אופניים בנפשו ומוכן להתמודד עם האתגרים הכי קשים ויפים שמציע ענף האופניים.
חזרתי נלהב מתמיד! כבר שנים שלא חוויתי אירוע בסדר גודל כזה עם הנאה כה צרופה בצידה, כבר שבוע אחרי וכולי עדיין בהיי מספר לכל אחד חוויות שולח תמונות, נזכר בנופים, באירועים וכבר שוקל שוב השתתפות בשנה הבאה.
מאת: זוהר רובין
“זוהר ומיגל” – יבואני Basso, LAS, GSG, Bianchi – רחוב החרושת 8, א.ת. כפר סבא, טלפון 054-7372007
צילום: Marathon-Photos
