“גוש עציון בבת עיני” – עליה נחבאת ויפה דקה מבית שמש

מבט במראה חשף רוכב קרוב ומהיר מהרוכב שאיתו התחלתי לטפס. סיבוב אחורה של הראש אימת את מה שהראתה המראה. כשהגיע אלי, ניסיתי למדוד את כוחו ומידת עייפותו בשיטות הרגילות של האצה, דיבור, והאטה – כמו שעושים לסוס עם הדורבנות, רק בלי המגע. בעליות, כפי שלמדתי, אם מישהו לא מחזיק איתך הוא גם לא ידבר איתך. והוא דיבר. דיבר בעיקר בשבח העלייה. “היא מחולקת לשלוש”, “היא ארוכה”, “נוף נהדר”. בחיי שאם הייתי פוגש אני מישהו זר בעלייה “בדרך אפרתה היא בית לחם”, הייתי אומר לו את אותם דברים. ואז הייתי עושה תנועה רוכבית בדורבנות ובורח. בפועל, רכבנו למעלה ביחד. מחליפים חוויות מחיים מקבילים.

בשיר שלו “Sara”, מספר בוב דילן על אהובתו שתמיד היתה קרובה ועדיין אפשר לגעת בה. שלא כמוה, האלון בפסגת רכס גוש עציון היה במשך שנים רחוק מהעין וממגע, אבל לא מהלב.  האלון שכן קרוב לדרך האבות, בה הלכו בעלה של שרה, האימ-אימא של צימרמן, ובניה האחרים. העץ הבולט בנוף היה מושא כיסופיהם של מתיישבי הגוש מתקופת טרום-המדינה, החל ב-1927, שיכלו להבחין בו מעמק האלה הקרוב. לאחר 19 שנה זכו לראותו שוב בני שׂרה, והוא עומד איתן עד היום, סמוך למבנה המועצה האיזורית.

את סוף העלייה לגוש דרך רואים בבירור מכביש עמק האלה, מעט לפני שמגיעים לקיבוץ נתיב הל”ה ממערב, בדמות פסגות מיוערות חלקית בכיוון דרום מזרח. כן, דרך האישון רואים את בת-עין. תחילתה היא בפנייה דרומה לכביש 367 בצומת עציונה שעל כביש 375, מעט מזרחית לתחנת הלווינים. היא עוקבת בחלקה התחתון אחר התוואי בו הלכו לוחמי הפלמ”ח והחי”ש בדרכם להחיש עזרה לקיבוצי גוש עציון הנצורים במלחמת העצמאות. הם נתגלו במחצית הדרך ונהרגו כולם לאחר קרב. ארבעת קיבוצי גוש עציון נפלו לידי הירדנים מאוחר יותר במלחמה, והשטח נותר כבוש בידי ממלכת ירדן עד לשחרורו על-ידי כוחותינו במלחמת ששת הימים וחידוש היישוב היהודי שם מייד אחר-כך.

אורך העלייה הוא 14 קילומטרים עם הבדל גובה של 630 מטרים – מגובה 310 עד 940, אך צבירת הגובה היא כ-800 מטר מפאת שני קטעי ירידה בדרך. אפשר להתחיל לספור את הקילומטרים של העלייה בקילומטר השני של הכביש היכן שיש שלט קטן עם הספרה “1” – השלט מוצב על גשרון שעובר מעל נחל עציונה, שמהווה נקודת ציון שפל טובה.

מייד אחריו פונים שמאלה (לא להמשיך לתוך מושב רוגלית), והכביש מתרומם לכיוון מחצבת “עציונה”. עד הכניסה למחצבה ישנה תנועה של משאיות כבדות בימי חול, אך מדובר בקטע קצר ונסבל. מי שבא עייף לעליה יכול להרגיש את הרגליים כבר שם, והכביש הישר ייראה כאילו הוא נמשך לנצח.

כשיוצאים מהעצים והנוף נפתח, יודעים שהקטע הראשון הסתיים. אחריו, ישנה ירידה קלה לעבר מחסום ג’בע/הל”ה, לא לשכוח להגיד שלום לחיילים והופ אתם בארץ ישראל. מימינכם קהילת-קודש צוריף (صوريف). משמאלכם, גבעת הקרב עליה נהרגו ל”ו הצדיקים חסר אחד. עד כאן, מסלולם של הלוחמים עבר בוואדי הדרומי לכביש. בנקודה של המחסום הם חתכו לוואדי שמצפון לו ע”פ ההנחה, שכן לא נשאר מי שיספר. עלייה קצרה לאחר המחסום מביאה אותנו לנקודת תצפית על הכפר ג’בע (جبع), שלפתחו מובילה ירידה קצרה ואז עלייה שמתפתלת בשולי הכפר, כאשר בתים ספורים שלו צמודים לכביש והיתר על שתי גבעות מצפון.

 

תוך כדי העלייה, שאורכה מעט יותר מקילומטר בשיפוע 7.5%, מבט קדימה-ימינה חושף את היישוב בת-עין מתפרס על צלע ההר, דומה יותר לכפר ערבי מאשר להתנחלות יהודית אדומת-גגות. בת-עין כוללת שתי שכונות נפרדות, כאשר בין התחתונה לעליונה מחבר כביש תלול ביותר למי שרוצה בהזדמנות אתגר לארבע-ראשי.

בסוף הכפר ג’בע, מתחיל קטע הפוגה במגמת מישור וירידה, עם כניסה מחודשת ליער אורנים. בירידה האחרונה של קטע זה ניתן לתת מבט חטוף ימינה ולראות את הדרך החצובה בהר שמובילה למעלה-למעלה. אורך קטע הג’עג’ועים, או “בּרדוֹת” בלשון העם הוא שני ק”מ והוא מסתיים באותו גובה בו התחיל.

הטיפוס הסופי מתחיל מעט לפני פניה פרסתית ימינה בשלט הקילומטר ה-12, בצומת של היישוב הקטן גבעות, היאחזות נח”ל בעברו.

מאפייני הקטע הסופי הם גליליים, כאשר הכביש נע בין ישורות לפיתולים בשיפוע מכובד של 8% בקירוב לאורך 3.5 קילומטרים, מימין מדרון תלול שגולש לנחל משואות ומשמאל יער נטוע. במחצית הקטע, מעל לראש עוברים כבלים של האומגה הגבוהה בארץ שמובילה לשרידי הקיבוץ משואות יצחק. מעט אחר-כך רואים את עין-סג’מה ובריכת דובק בוואדי שמימין – מקום שמושך אליו מטיילים מהאיזור לטבילה בימים חמים. סוף העלייה קרוב, ודורש מאמץ אחרון לכמה מאות מטרים.