כולנו מסתדרים לפי התור בבקתה שנמצאת בראש מסלול הפלני במורזין. רורי הכרוז מודיע: “יש לך 30 שניות עד ההזנקה שלך, תתכונן”… ואומר: “עדיף שתוציא את הכידון כבר החוצה מהדלת, הכידונים הארוכים האלו לא מצליחים לעבור וסתם תפסיד זמן”. אני מתכונן, מביט בו, מביט קדימה, מביט בו. מדליק את המצלמה, שומע 5…4…3…2…1… ו… מתגלגל באיטיות החוצה מהבקתה. באיטיות? כן, באיטיות! תחרות דאונהיל צ’יינלס על מסלול World cup בצרפת. אין שרשרת, יש גרביטציה.
מאת: אלדר נוימן
צילום: תומס גפני ל BikeMorzine
נטו גרביטציה
כאשר נפגשתי עם פביאן בארל לאחרונה, הוא חזר על המנטרה שלו: “הטעות הגדולה ביותר של הרוכב הממוצע היא האמונה שכדי לרכוב מהר יותר, עליו לפדל”. מכאן השיחה שלנו על אמנות ה- Flow בכלל ודאונהיל צ’יילנס בפרט הלכה והעמיקה עד שהיינו שיכורים מכדי לדבר בקוהרנטיות… ככה זה רוכבי דאונהיל בזמנם הפנוי: שותים בירה כי מים זה לחלשים. ניסינו להתחקות אחרי המקור לסגנון הרכיבה הזה, ונדמה היה שמיום שהומצאה השרשרת, היה מישהו שהתעקש להסיר אותה מהאופניים. כיום יש ליגות שלמות ברחבי העולם אשר מוקדשות באופן טהור לסגנון הזה בלבד – ירידה במורד ללא יכולת דיווש. אלו שמתחרים בתחרויות צ’יינלס באופן קבוע דיווחו כי הטכניקה שלהם השתפרה מאוד וכאשר הם רוכבים באופן המסורתי, הם בהחלט מהירים יותר. ניתן אף להיות מהירים יותר בלי שרשרת מול אנשים שרוכבים איתה, כפי שהוכיח לנו אהרון גווין במירוץ האחרון בליאוגנג, מצד שני, הוא יכול לרכוב גם בלי צמיג ועדיין לתת ראן מהסרטים… כאשר הוא נשאל לגבי כך, הוא העריך שגם בלי שרשרת הוא יוכל להיות בעשירייה המובילה, כך שההבדל קיים אך לא בכל מסלול הוא משמעותי, ובטח שלא עבור כל רוכב.
במבט ראשון מירוץ צ’יינלס נראה כמו גימיק נחמד, או הערמת קושי מסוג שונה ברכיבה, אך למעשה מדובר באתגר כפול שעומד כעת בפני הרוכב: ראשית, הוא לא יכול להגביר את מהירותו דרך הרגליים בדיווש, אלא רק להשתמש במסלול על מנת לשמר או ליצור מהירות, כך שסגנון הרכיבה חייב להיות טכני וזורם הרבה יותר. טעית? תשלם.שנית, היעדרה של השרשרת הופך את הפדלים לחסרי התנגדות, כך שנדרש להפעיל כוח פיזי גדול יותר על מנת לשמור על האיזון של כפות הרגליים, ובנחיתות מקפיצות הדבר תקף שבעתיים. הרוכב עובד לעיתים יותר ברכיבה שכזו, בניגוד להיגיון הראשוני.
פביאן בארל מאמין שגם כאשר יש שרשרת, הצורך האובססיבי לדווש בכל הזדמנות הוא המקור לחוסר הזרימה במסלולי דאונהיל, ולדבריו כאשר אתה משקיע פחות אנרגיה בדיווש ויותר בשמירת המהירות ויצירת מומנטום מהאלמנטים השונים, כך תהיה מהיר יותר לאורך מקטע שלם של מסלול. כאשר ניתחנו לאחור ביחד מקטעים במסלול הפלני, קיבלתי כמה וכמה טיפים ממנו, שניסיתי אחר כך גם עם שרשרת, והתעייפתי פחות לאורך אותו מקטע, כך שהחבוב בהחלט יודע על מה הוא מדבר.
המסלול שעליו נערכה התחרות אינו כולל קטעי דיווש רבים, והמקטע הראשון היה היחיד שבו הורגשה באמת מחסורה של השרשרת. יחד עם זאת, הרוכבים המקומיים התבלטו בזמני הראן שלהם, משום שהיכרותם עם המסלול עולה על כל יכולת טכנית של שאר הרוכבים – הם חיים ונושמים את המסלול כבר שנים רבות. גם הם טענו שמירוץ צ’יינלס הוא קשה יותר מבחינתם, אך בעיקר בגלל האיזון הנדרש ופחות בגלל הדיווש. אני, שמעולם לא רכבתי צ’יינלס אף לא מטר בודד, הבנתי על מה הם מדברים רק במהלך הראן הראשון והיחיד של מדידת הזמנים בתחרות עצמה, או כמו שאומרים – You ride, you learn.
יותר מדי בירה בערב לפני התחרות
“אנחנו עורכים היום מסיבה, תבוא” אומר סבסטיאן שמחזיק באמתחתו שתי חנויות אופניים במורזין. בבואי אני מבחין שאיחור זה דבר ממש לא אופנתי בצרפת, וכולם כבר שם. על השולחן מונחים קנקנים רבים של בירה, וסבסטיאן מיד מוזג לי כוס שלמה ואפילו יודע שצריך לומר “לחיים”. כמה בירות מאוחר יותר, והחבר’ה מדברים על איזו תחרות במסלול הפלני, ואז לייל (אחד המכונאים) אומר: “אלדר, תבוא גם ותתחרה, יהיה כייף”. רגע, מה, מי, מו…? “רק תדאג להיות על הפלני עד שעה 17:00 כאשר הרכבל נסגר, ותוריד את השרשרת מהאופניים… אנחנו מתחרים בלי שרשרת” הוא מוסיף. “מי יהיה שם? מי מארגן? מה התוואי בדיוק?” אני שואל והוא מפטיר “פשוט תגיע ואל תשאל יותר מדי שאלות… נראה לי שלא שתית מספיק בירה” ומוזג לי עוד כוס.
בבוקר שלאחר מכן לא זכרתי ממש מתי בדיוק התחרות, וקבעתי ימי רכיבה מלאים לכל השבוע, וכך בבוקר אחד כאשר עברתי מול החנות של סבסטיאן, לייל אומר לי “התחרות היום, אתה זוכר?” ואני מהנהן בראשי למרות שלא ממש זכרתי שזה היום… “שיט” אני חושב, “קבעתי רכיבה עם האירים היום!” ומצד שאני מיד אומר לו “ברור שמגיע”. צוות התמיכה הנפשית שלי שכלל את אבי ונעה, שניים מחבריי הטובים ביותר, היו איתי במורזין ואמרו שיחכו לי איפשהו על המסלול, כך שידעתי שיש מי שידאג ויזמין את צוות הפינוי הרפואי במקרה הצורך… הלכתי לחדר לנוח שעה – ויצאתי לדרך!
ללכת על בטוח או על כל הקופה?
התחרות אורגנה על ידי “בייק מורזין”- חבר’ה שגרים באזור ו”מפעילים” את המסלולים מבחינה חברתית לאורך כל העונה עם מסורת ה”רייס מייטס” שלהם, כך שבאופן טבעי רוב הרוכבים היו המקומיים. היו גם כמה רוכבים מקצועיים, בדיוק אלו שעוקפים את כולם בטיסה אפילו בלי למצמץ. האווירה הייתה טובה במעלה ההר עם החלפת דאחקות בין הרוכבים: כולם התחילו לצחוק על עצמם “אני ארכב לאט, בטח יעקפו אותי”… אני, שכבר רכבתי עם כמה מהם, יודע בדיוק מאיזה חומר הם קורצו ולכן לא האמנתי לאף אחד מהם אפילו לא לרגע.
התדריך מסביר איזה קווים לקחת ומאיזה להימנע, ו… בדיוק כמו שחשבתי – חייבים לעבור דרך המקטע התלול ביותר- 10 Percent, שהיה סגור מתחילת העונה בגלל חריץ עצום ומסוכן שלא אפשר לעבור דרכו… התנאים לא ממש השתפרו, אבל המוניטין מחייב לכלול את המקטע בתחרות, אז הוא שם. כמובן שגם עומד שם “משגיח כשרות” לוודא שלא מרמים ועוקפים מסביב. 
נכנס לבקתה ומרגיש לחץ. מעולם לא התחריתי ברכיבה. תמיד רכבתי רק בשביל הכייף, והתחרות הראשונה שאני משתתף בה היא על מסלול דאונהיל בינלאומי עם חבורת משוגעים שמכירה את המסלול יותר טוב מאשר את כף ידם. אני שומע 5… 4… 3… 2… 1… ומתגלגל מהבקתה כמעט בלי מהירות. אין פדלים, שכחתם?
מגיע למקטע הראשון, מנסה לצבור כמה שיותר מומנטום משום שיש עליה קטנה לפני הכניסה ליער – דברים שלא צריך לחשוב עליהם ברגע שאתה יכול לפדל. הולך לי די טוב, הקווים יחסית מדויקים ואני מצליח לייצר זרימה טובה בסיבובים. מכיוון שמדובר במסלול ארוך מאוד, אני לא אתן 100% על ההתחלה אלא אשמור אנרגיה להמשך הראן. החלקים התלולים והמהירים נמצאים לקראת סוף המסלול, והחשש הגדול שלי הוא לאבד ריכוז ולהתרסק, או שהגוף יבגוד בי – ואז אתרסק. כאשר עמדנו למעלה בהזנקה קיבלנו דיווחים נון סטופ על רוכבים שהתרסקו בנקודות שונות על המסלול, כך שהאפשרות הזו נראתה ממשית ומוחשית, ולשם לא רציתי להגיע.
במירוץ שכזה, התרסקות היא הדבר שעולה לך הכי הרבה בזמן, אך בניגוד להיגיון הראשוני – טעות במקטע תלול היא לא בעיה משום שניתן לחזור למהירות המקורית בקלות, דווקא טעות במקטע שטוח היא יותר טראגית שכן זמן אבוד הוא מצרך יקר ערך בתחרות בכלל ובתחרות צ’יינלס בפרט.
ביציאה מן היער אני לא בטוח לאן אמרו להמשיך, ובזמן שאני מתלבט אני מאט… “הלו, חבוב, אתה במירוץ! תמשיך!!!” ומשחרר את הבלמים. כאשר אני מגיע לדרופ העץ של הפלני מתקבלת ההחלטה לוותר עליו כדי לשמור כוח ברגליים (החלטה טובה, בדיעבד) ולאחר מכן אני נכנס למקטע המהיר הפתוח של המסלול, שמסתיים בירידה תלולה ומדורדרת המובילה למקטע 10 Percent. המקטע עדיין מלא אבק באוויר מהרוכב האחרון שכרגע ירד שם, ובמרכז הירידה אני כבר מזהה את החריץ שנפער באדמה… אני מאט, מסדיר את הנשימה, ו… הופה’לה – נכנס פנימה. המקטע גובה ממני מחיר כבד ומחליש את הרגליים שהיו עייפות עוד לפני שהתחיל הראן. לקפיצה השנייה אני מגיע הרבה יותר מהר מאשר בד”כ ומתרומם גבוה באויר – הרבה יותר גבוה ממה שתכננתי… Up up and away… בהחלט כייף.
רוכב שמגיח מאחוריי מבלבל אותי במקטע שאחרי המנהרה ואני מאט ונותן לו לעקוף, אני נכנס לקו “שלי” (ישירות לשורשים) ואז נזכר שאמרו לא לחתוך משם… חוזר ל- Main line אחרי שאיבדתי הרבה מהירות… סעמק. ממשיך לרדת ואז שוב לוקח את הקו “שלי” ונזכר שוב שאמרו לא לעשות את זה… סעמעמק! כאן דווקא ההיכרות עם המסלול עומדת לי לרועץ, משום שאני רגיל לחתוך ולקצר הרבה מאוד חלקים ולייצר תוואי מהנה יותר מאשר הקו המסורתי הידוע. 
בשלב הזה הרגליים שלי כבר לא מסוגלות לתמוך במהירות שניתן לייצר על המסלול, ואני מבצע האטה טקטית כדי לשרוד. משתדל לשמור על מומנטום היכן שאפשר ולקפוץ כמה שפחות כי כל קפיצה גובה את מחירה בכאב. הרגליים כבר סובלות, בעיקר רגל ימין שנמצאת מאחור ועוזרת לי לנווט את האופניים תוך החלקות קטנות היכן שהגזמתי או טעיתי מעט בפניות. זה השלב שבו אני מתחרט שלא ישבתי היום על הספה ונחתי לחלוטין, אך כמו שאומרים – לא בוכים על מסלול דאונהיל שנרכב.
לקראת סוף המסלול מגיע החלק המהיר באמת של הפלני – עם עלייה חדה בסוף כמה אלמנטים שכאשר מגיעים אליה מספיק מהר – מתרוממים באויר, ואפשר לפספס את רצף הפניות שלאחר מכן. אני יודע – זה כבר קרה לי, כאשר ניסיתי “לתת קצב” שם מול גרג מינר, ניסיון שנגמר בהתרסקות כואבת רק לפני מספר ימים… למרות זאת ואולי דווקא בשביל להוכיח לעצמי משהו, אני מחליט להגביר קצב בדיוק לפני הפנייה המדוברת.
המקטע האחרון בהחלט חצוב בתוך האדמה ומכיל אבנים חלקלקות בסידור רנדומלי שלא מאפשר לך לבחור קו אחד שיהיה נקי לחלוטין מהן. בתוך נקיק הסלע הזה הרגליים כבר הורגות אותי, והמחשבה היחידה שמהדהדת היא “Stay on your bike“… קווים, בלימות, עמידת מוצא, כל אלה אינם קיימים עוד. יש רק רגליים כואבות, וניסיון תמידי לאזן בין מהירות גבוהה מחד, לבין רכיבה שלא תוביל להתרסקות מאידך. 
קו הסיום לא היה איפה שהבנתי שהוא אמור להיות אלא עשרים מטרים למטה במורד השביל הרחב! שיט, אין פדלים… כך שאני נאלץ להתדרדר עד הסוף, וזוכה לקבל הערכה מאחד הרוכבים שהיה לפניי או מאחריי (אני כבר לא עוקב בשלב הזה), ו… נגמר. התחרות הראשונה שלי. וואו. אני מתיישב על הרצפה בכאבי תופת של הרגליים בעוד הלמות הלב דופקות בסל”ד גבוה מדי ממה שהתרגלתי. 
תשוש וצמא על קו הסיום
הרוכבים כולם יושבים האחד לצד השני, מעבירים חוויות ומעודדים איש את רעהו. גם הנשים מתיישבות על הקרקע המאובקת ומנסות לדלות את הזמנים שלהן מהמחשב של מארגני האירוע – אך ללא הועיל. הקראת הזמנים תעשה בשלב מאוחר יותר. קטגוריית הנשים כללה קרוב לעשר רוכבות והן מקבלות יחס זהה לגברים – דווקא כאן ברמה הגבוהה, לא מתרגשים מכך שמדובר בבחורה, רק המהירות מדברת ועל זה נותנים קרדיט והערכה. כמו שצריך.
תשוש ובעיקר צמא התקשרתי לצמד חבריי אבי ונעה שישבו להם בתחתית המסלול, שם הפקדתי בידיהם את האופניים שלי וכל ציוד המיגון, ואצתי רצתי (יותר נכון, צלעתי באיטיות כמו פולניה זקנה) לצידה השני של העיירה לרוג’רס בר – שבו מכריזים על הזמנים. אל הפאב המדובר הגעתי צמא עוד יותר, ומכיוון שהמקומיים דחפו לי ליד בירה – זה מה ששתיתי… זה התחיל עם יותר מדי בירה, ונגמר עם יותר מדי בירה, במחשבה לאחור… אני לא מתלונן, זה בטוח! 
כאשר הגיע שלב הקראת הזמנים הייתי כבר כל כך שיכור שלא זכרתי כלום, ובהליכת זיגזג גררתי את עצמי שוב למורד הפלני שם חיכו לי חבריי היקרים. מאוחר יותר בבית בדקתי את הוידאו שכלל את הראן השלם שלי בתחרות. הזמן שלי היה 5+ דקות לפי המצלמה, המובילים עמדו על זמנים של פחות מ- 4 דקות. היו גם זמנים של 6- ו- 7 דקות כך שאני ממוקם איפשהו באמצע, “רק” כמעט שתי דקות מאחורי המוביל – שבמקרה או שלא זהו לייל שהזמין אותי לתחרות. היו רוכבים רבים שהתרסקו בתחרות כך שהם סבלו מפגיעה בזמן שלהם, ואפילו היה פרס “המתרסק המהיר ביותר” לחבוב שהצליח להגיע לחמישייה הראשונה של הזמנים – כולל הנפילה שלו… כבוד!
בניתוח לאחור של השתלשלות העניינים (שהתחילה ונגמרה עם יותר מדי בירה), הרי שמלכתחילה לא היה לי מושג איך אני “עומד בקצב” מול המקומיים. כאמור, האישיות הלא תחרותית שלי מעולם לא חשה בצורך להשתתף בתחרות רכיבה, מספיק היה לי לדעת שאני משתפר עם השנים ברכיבה עוד ועוד וזה היה די והותר. לפני התחרות כאשר עליתי ברכבל הצבתי לעצמי שני יעדים: לא להגיע אחרון, ולא להתרסק. בבוקר שלמחרת חשבתי על זה שוב: הגעתי איפשהו באמצע הרשימה, ולא פגשתי את הקרקע… כך שכנראה שהחלטות בתחום הדאונהיל שמתקבלות על בסיס בירה הן החלטות טובות…
אלדר, רכב וכתב במורזין בקיץ 2015. היה תענוג.